חופים, מועדונים ויוסי סיאס
הגעתי למיאמי למפגש עם בוגרי "תגלית" במועדון לוהט, וניצלתי את ההזדמנות כדי לראות גם מה שלום יוסי סיאס
הרבה שנים אני מת להגיע למיאמי ביץ': מי שזקן (כמוני) ועוד זוכר את הסדרה האלמותית "מיאמי וייס", לא צריך הסבר: מיאמי מתהדרת בחופים ארוכים-ארוכים, עצי דקל מדהימים ומים כחולים. מי שלא מכיר את הסדרה (ואת מיאמי), מוזמן להציץ בצילומים ולהתאהב. בשבת האחרונה הגשמתי את החלום וטסתי לעיר הדרומית יחד עם עוד 300 אלף אנשים שנהרו למקום כדי לחגוג במועדונים. גדולי הראפרים – כמו פי.דדי, לודקריס ואשנטי – הגיעו לעיר עם פמליותיהם ויגואריהם וקיימו מסיבות מטורפות. גם אני ביליתי במועדון, אבל מסיבה אחרת לגמרי – כחלק ממשימת הסברה.
כאן המקום להסבר קצר: בעולם הפרסום והשיווק נהוג לחשוב שקבוצת הגיל הכי מחוזרת היא צעירים בני 20 עד 40. אלה האנשים שכל פרסומאי, איש יחסי ציבור ומנהל קמפיין רוצה להגיע אליהם. אבל בעולם היהודי, נדמה שאלה האנשים הכי פחות מחוזרים. למבוגרים יותר יש ארגונים (שמגייסים כסף), לילדים ולצעירים יש מסגרות חינוכיות (שעולות כסף), אבל החבר'ה בגילאי ה-20 וה-30 קצת נזנחים. אולי כי אין להם הרבה כסף? אולי. בכל מקרה, צריך הרבה מאמץ והרבה יצירתיות כדי להוציא את החבר'ה האלה מהבית. אז איך משכנעים אותם לבוא להרצאה על ישראל? הפתרון נוסח מיאמי ביץ' - לארגן את ההרצאה בלאונג' אופנתי.
שרה, צעירה נמרצת שהגיעה לעיר מניו-יורק, היא האחראית על הקשר עם בוגרי פרוייקט "תגלית" – צעירים שביקרו בישראל ועכשיו צריך שימשיכו להתלהב מהמדינה. שרה סגרה את אחד המועדונים המושקעים בעיר, סידרה קצת נשנושים, עמעמה אורות, והזמינה כמה עשרות אנשים להפי-אוור עמוס דרינקים. וכך מצאתי את עצמי בסיטואציה כל-כך מוכרת מימיי כרווק תל-אביבי: אני עומד בבר, מספר על עצמי, מנסה להתגבר על המוזיקה החזקה ומקווה שלא ייכנס חלילה מישהו יותר אטרקטיבי ממני לבר ויגנוב את הפוקוס. מתברר שאין דבר שאי-אפשר לגייס למען ההסברה של מדינת ישראל, כולל נסיון מר ורב-שנים של שוטטות עקרה בפיק-אפ ברים. המשימה עברה בשלום, אני סיפרתי על ישראל, והחבר'ה יצאו מחוייכים – לא ברור אם בגללי או בגלל הג'וני ווקר.
יושב ומקשיב
רגע השיא בביקור במיאמי היה מפגש מרגש עם מלך שיחות הלילה הרדיופוניות, יוסי סיאס, שמתגורר בעיר, ואפילו משדר משם את התוכנית הפופולארית שלו ב"רדיו ללא הפסקה". המאזינים, כמו תמיד, בוכים לו בטלפון מישראל, רק שבפאזה החדשה הוא יושב ומקשיב כמה אלפי קילומטרים מהם. התקשרתי לסיאס ושאלתי אם אפשר לבוא לבקר. "אני אבוא לאסוף אותך", היתה התשובה.
בשעה היעודה פגשתי את סיאס המקסים, שחיבק אותי ונראה טבעי לגמרי בנוף: מצד אחד טי-שירט של פלורידה, מצד שני סנדלים תנ"כיים (אבל ממש, סנדלים תנ"כיים כמו פעם, לא המרופדים האלה של "טבע"). נסענו לאולפן, שממוקם בשכונת מגורים חמודה. יוסי הכניס אותי לתוך בית פרטי, רגיל לגמרי, שבעל הבית הסב לאולפן רדיו סטנדרטי: מיקרופונים, מחשבים, וכל הכפתורים האלה שרק הטכנאי יודע מה בדיוק הם עושים. הטכנאי אגב, בחור חביב בשם קרלוס, הוא תותח מקומי שכבר כתב שירים לשאקירה, עבד עם אמיליו אסטפן, ואפילו חתום על הגירסה האנגלית של "מקרנה". כל יום, חמש פעמים בשבוע, הוא מנהל ליוסי את השידור ומי שלא יודע את הפרטים עוד מסוגל לחשוב שיוסי יושב באולפן בגבעתיים.
סיאס החליט לנצל את כישוריי כמסביר והזמין אותי להצטרף אליו לשידור. השיחות שזרמו לאולפן התמקדו כולן בישראלים שחיים בחו"ל, ובניסיונות הנואשים של הקרובים שלהם לשכנע אותם לחזור לארץ. אחרי שעתיים באולפן עם סיאס אני חייב להודות שהאיש כנראה מלאך אם הוא מסוגל לספוג כל-כך הרבה אומללות במשך כל כך הרבה שנים: איש אחד התקשר לבקש שנעזור לו לאתר את אחיו, שנעלם בניו-ג'רזי לפני 12 שנה ומאז לא יצר קשר עם המשפחה. טלנובלה אמיתית. סבתא אחת התקשרה לאחל יומולדת שמח לנכד שגר בלונדון, ובהזדמנות הזו לשכנע אותו לחזור מהר כדי שחס וחלילה לא יתאהב באיזו בריטית ויחליט להישאר לתמיד.
השיחה הקשה מכולן היתה של אשה שבתה גרה בקנדה: הסאגה התחילה לפני שנים, כשהמשפחה היגרה לטורונטו. אחרי שהאב נפטר מהתקף לב, האמא חזרה עם המשפחה אבל אחת הבנות שבה לקנדה עם בעלה המהנדס שלא הצליח למצוא עבודה בארץ. כעת האמא מנסה לשכנע את הבת לחזור סוף סוף לישראל, והתקשרה ליוסי כדי שיפעל את קסמיו. ואכן דרוש פה קסם, או לפחות הסבר מאוד-מאוד חזק. הרי למה לא לגור בעצם בקנדה? אם אתה אקדמאי הממשלה מקבלת אותך בזרועות פתוחות, יש מערכת בריאות ורווחה מפותחות, אחלה בתי ספר, אין פשע משתולל כמו בארה"ב, וגם האנשים סימפטיים. חוץ מזה שקר בטירוף, קנדה היא אחלה מקום לגור בו.
בקיצור, הסברה לישראלים יכולה להיות לא פחות קשה מהסברה לאמריקאים. במיוחד שהם מכירים את הסחורה שיש לך להציע, ואין לך הרבה מה לחדש על ישראל עבורם. התשובה שהצעתי לא היתה פשוטה: יש מקומות שאולי באופן לוגי יותר טוב לחיות בהם, אבל כנראה שבעניינים כאלו רובנו מקבלים החלטות רגשיות ולא לוגיות. רובנו מעדיפים לחיות בישראל כי אנחנו קשורים למקום ואוהבים אותו וזו ארץ אבותינו וכיף לנו והמשפחה שם ואנחנו מכירים את הכל ויודעים איך להסתדר. זו התשובה הלא-פשוטה שלי, ואם לכם יש תשובות יותר פשוטות, אשמח כמו תמיד לשמוע.
להתראות בשבוע הבא, איתן.
לפנייה לכתב/ת 
