ההלוויה ברחובות: "אל תאשימו ציבורים שלמים"

"מעיין, אני לא מאמינה. לא כתבתי כלום כי לא ידעתי שזה מה שיקרה. אם הייתי יודעת, הייתי נשארת צמודה אלייך ולא עוזבת אותך לרגע". כך ספדה אמש (יום א') בבכי קורע לב מיטל, חברתה הטובה של מעיין ספיר. "אני עדיין לא מאמינה שאני עומדת מולך עם שק שחור. אני לא מאמינה שאני צריכה לקבור אותך, בת 15 בלבד, עם כל התכנונים וכל מה שרצינו לעשות יחד. אני עדיין לא מאמינה שאני אחזור אלייך הביתה ולא תהי שם. לא תהיה ילדה כמוך, לא תהיה לי חברה כמוך ולא אחות כמוך".

• הרצח: הנער התקשה להסביר את המעשה
• האם: עכשיו כולם מכירים אותה
• "לא ראינו סימנים שהנער במצוקה"
• במעון המומים וחוששים לחופשות
  

מאות בני-אדם ליוו אתמול לפנות ערב את מעיין ספיר, שנרצחה ביום שישי בידי נער המבוגר ממנה בשנה, בדרכה האחרונה. בית-העלמין ברחובות היה מלא חברים, מכרים, מורים ותלמידים, מאופקים אך זועמים ובעיקר המומים. "תראה למה שנאה יכולה לגרום", אמר אחד המשתתפים לחברו. "זאת לא שנאה, זה טירוף. הוא ידע בדיוק מה הוא עושה. אנחנו איבדנו אותה, אבל הוא עוד ייצא מהכלא", השיב לו החבר.

ראש העיר, שוקי פורר, נשא אף הוא דברי הספד: "משפחה יקרה, כולנו פה איתכם, כל הציבור הענק הזה, מחזקים אתכם על העוול והפשע הנורא הזה שנגרם לכם. אף אחד לא יוכל להאשים את מעיין שלכם". הוא הוסיף כי "תשובה לאלימות היא סובלנות, סבלנות, פתיחות ואהבה". פורר קרא לקהל "לחבק באהבה את המשפחה הנפלאה הזאת, ולא חלילה להטיל אשמה על ציבורים שלמים". 

"פצצה מתקתקת"

דברי ראש העיר נאמרו בעקבות דיון ציבורי שנפתח שוב מאז הרצח, באשר לאופן בו נקלטו בארץ בני העדה האתיופית, אליה משתייך גם הנער החשוד ברצח. כמה מצעירי העדה טענו היום, כי הם נופלים בין הכיסאות, והמדינה מתנערת מבעיותיהם.

"הזהרתי שזו פצצה מתקתקת", אמר איציק סיום, סטודנט לחשבונאות. "כל מה שקורה זה רק ההתחלה, זה יתפוצץ בפנים שלנו. במיוחד באותם אזורי פיתוח אותם התקשורת לא נוטה לסקר ולהציג. לצערי הרב, אני חושב שנהיה נוכחים לעוד מקרים כאלה".

"מדובר בנוער שלא מקבל הרבה תשומת לב ואהבה מאף גורם", מסביר סיום. "בעוד ששאר בני הנוער הולכים ללימודים, חוזרים הביתה להורים, לחוגים ולמסגרות בהם לא נותנים להם לבזבז את הזמן ברחובות, לנוער האתיופי אין שום דבר מכל אלה. ההורים שלהם חושבים שהמדינה היא זו ששומרת ומשרד החינוך הוא זה שאחראי עליהם. הם חושבים שהגיעו למדינת רווחה שאחראית על הילדים. מבחינתם, אפשר לסמוך על המדינה. מצד שני, המדינה לא מתלהבת לקלוט את הילד האתיופי, וזה מייאש".

מנכ"לית משרד הקליטה, מירלה גל, אינה מסכימה עם הטענות על קליטה לא מוצלחת של יוצאי אתיופיה: "מדובר בעולים שנהנים מהסיוע הכי גדול מבחינת קליטת עלייה. שכונת קריית משה ברחובות נהנית מפעילות מאוד גדולה של הרבה גופים, בתוספת לפעילות משרד הקליטה. כמובן שנתקלים בבעיות, אך סביר להניח שאלמלא כל הפעילויות שנעשות היינו עדים לבעיות קשות יותר. זה מקרה מאוד קשה, ואסור להתעלם ממנו, אם כי הבחור כבר 14 שנים בארץ, וכאן עולה השאלה כמה זמן מוגדר מישהו כעולה, ומתי הבעיה הופכת להיות בעיה של החברה הישראלית".