ככה לא בונים שיבה

לפני יותר מ-30 שנה היה משה הלל כוכב ים תיכוני מסדר הגודל של מושיק עפיה של ימינו. 'הצנחן המזמר' קראו לו, אחד שהיה הכי קרבי, לא 'מרח' את השירות הצבאי.

השנים עשו את שלהם. הלל הסתבך בדרכים אמנותיות ועסקיות שונות, ובשלב מסוים, אחרי חריש אינטנסיבי במועדוני זמר, פרש לייצוב הפרנסה. עשור אחרי שנאלם הוא מנסה לחזור, ועתיד לגלות שתהילת עבר וזכרונות מפסטיבל הזמר 'דרור למנצח שיר מזמור' אינם אשראי שאיתו הולכים למרכול.

'שר מן הנשמה' הוא בעצם סיכום תמציתי של עברו המזומר. ארבע מחרוזות נושאיות, הקלטות חדשות של להיטים המזוהים איתו בעיקר, אך גם כאלה ששאל מאחרים: 'חלפו ימי' (שמדייק את הפתיחה), 'יעקב התמים', 'חג לי חג לי', 'מטאדור', 'לא הבל היופי', 'סניוריטה', 'זה לא נורא', 'שחרחורת', 'איילת אהבים', 'שבחי ירושלים', 'חיים גנובים' ו'ערב ערב' שנועל. ושלושה שירים, שאחד מהם חדש, 'הדרך ללבך', הוא הסיבה למסיבה.

נעים להיזכר. אפשר להעריך את המאמץ והנשמה שהושקעו במימוש זכות השיבה. אבל ככה לא בונים קאמבק.

האלבום לא עומד בסטנדרטים העכשוויים. היצירתיות קלושה (להוציא גירסת דנס, עם תוסף-דיברור היפ-הופי ל'צאי יונה'), ההפקה המוסיקלית סטנדרטית מינוס, והס מלהזכיר טקסטים וקרדיטים. במיטבו, הדיסק קאמבק מהוסס; במירעו, הוא נמהר ומיותר. ספק כרטיס ביקור שמציע שירותים לערבי שירה בציבור. ודאי לא ההתחלה המחודשת לה התכוון הלל.