תחנה אחרונה ברית המועצות: מי בכלל רצה שהאוטובוס יגיע?

תחנת אוטובוס היא מקום די מבאס. זה לא רק הציפייה לאוטובוס בעת שאנשים אחרים חולפים על פניך ברכב פרטי - זו גם התחנה עצמה. האדם המחכה לאוטובוס עומד חשוף גם לאיתני הטבע (גשם, רוח, שמש על ספסל קשה וקר) וגם לאיתני הפרסומות. כל מה שרוצים הוא שיגיע האוטובוס הגואל: לא משנה איזה קו - רק שיגיע משהו וייקח אותך מפה. לכן, מרתק לראות תחנות שלא רק שלא רוצים לברוח מהן, אלא באים אליהן במיוחד.
פרויקט צילומים מרתק מציג תחנות אוטובוס שנבנו ברחבי מדינות הפריפריה של ברית המועצות לשעבר - מטג'יקיסטן שבדרום, דרך קירגיזסטן, אוזבקיסטן, גיאורגיה, מולדובה ובלארוס, ועד אסטוניה שבצפון. התחנות נבנו בין השנים 1980-1960, והן מייצגות פרץ יצירתיות אינדבידואלי בתקופה שבה ברית המועצות הייתה שרויה בעידן שמרני שבו השלטון הקומוניסטי מתערב בכל תחומי החיים - לרבות הדרך שבה צריך לתכנן מבנים. על הרקע הזה, התחנות האלה מציגות מרי קטן של מדינות הפריפריה בשלטון הטוטליטארי המרכזי: פעולה חתרנית מבחינה חברתית, פוליטית ועיצובית, שיצרה נקודות אור משמחות בלב הישימון התרבותי והפיזי.

תחנה בקזחסטן. צילום: כריסטופר הרוויג

תחנה בקזחסטן. צילום: כריסטופר הרוויג

תחנה באבחזיה. צילום: כריסטופר הרוויג

תחנה באסטוניה. צילום: כריסטופר הרוויג

תחנה בארמניה. צילום: כריסטופר הרוויג

תחנה בארמניה. צילום: כריסטופר הרוויג

תחנה בארמניה. צילום: כריסטופר הרוויג

תחנה בארמניה. צילום: כריסטופר הרוויג

תחנה בליטא. צילום: כריסטופר הרוויג

תחנה בארמניה. צילום: כריסטופר הרוויג

כריסטופר הרוויג. צילום: Gabriel Ellis

מי שהנציח את תחנות האוטובוס הוא כריסטופר הרוויג christopher herwig, צלם מקצועי שמשוטט כבר 20 שנה בעולם והספיק לעבור ב-90 מדינות. תמונות התחנות התפרסמו בקיץ האחרון בתערוכות נודדות בלונדון ובניו יורק, והן גם נכללו בספר נהדר שיצא לאחרונה. דיברנו איתו:

ספר תחנות האוטובוס

איך זה התחיל? מה הייתה התחנה הראשונה שצילמת?
"היא הייתה בדרום ליטא, ליד העיר מאריאמפול", מספר הרוויג בראיון לערוץ האדריכלות של Xnet. "רכבתי על אופנוע והחלטתי לעצור ולצלם את התחנה. אחר כך הצגתי את התמונה בתערוכה בשטוקהולם; אנשים התעניינו בה, אבל לא חשבתי לצלם סדרה שלמה של תחנות, כי לא ידעתי שהן יהיו כל כך שונות זו מזו. בהמשך עברתי לגור עם משפחתי בקזחסטן במשך שלוש שנים, ופתאום מצאתי המון תחנות אוטובוס. עצרתי, צילמתי, ואנשים אהבו את זה. זה פרויקט של 13 שנה".

התחנה הראשונה שצולמה. 2002, דרום ליטא, ליד העיר מאריאמפול. צילום: כריסטופר הרוויג

תחנה בבלארוס. צילום: כריסטופר הרוויג

תחנה בבלארוס. צילום: כריסטופר הרוויג

תחנה בבלארוס. צילום: כריסטופר הרוויג

תחנה בבלארוס. צילום: כריסטופר הרוויג

תחנה בבלארוס. צילום: כריסטופר הרוויג

הרוויג נודד ממדינה למדינה עם אשתו (שעובדת באו"ם) ושני בניו. הוא נולד וגדל בוונקובר, קנדה, משם עבר לשטוקהולם ובמרוצת השנים גר גם באוסטרליה, בקזחסטן, בליבריה ובניו יורק. ומה עם ישראל? לא לדאוג: לא רק שהוא ביקר, אלא הכיר כאן את אשתו. זה קרה לפני 18 שנה, כשעבד באכסניית תרמילאים במזרח ירושלים, ליד שער שכם. כרגע המשפחה גרה בעמאן, בירת ירדן, ובני הזוג עובדים במחנות הפליטים שנמלטו מסוריה - היא כעובדת האו"ם, והוא כצלם של יוניצ"ף.

התמונות שמעסיקות אותו עכשיו שונות לגמרי מאלה שצילם בחבר המדינות, אבל הרוויג לא מתלונן: "תחנות האוטובוס היו נחמדות, אבל עכשיו יש לי פרויקט רציני, עם משמעות. אני מרגיש מחויב להעלות את המודעות לנושא הפליטים כדי שהעולם לא ישכח. יש פה הרבה אנשים שזקוקים לעזרה ולתמיכה".
נדמה שגם תחנות האוטובוס, להבדיל, זקוקות היום לקצת עזרה.
"לצערנו, חלקן משמשות היום כשירותים, וזה פשוט מגעיל ומסריח. לכן, כשהייתי עוצר לצלם, התושבים המקומיים חשבו שאני לועג לאזור שלהם בצילומים".
למה הן כל כך מוזנחות ולא משנות ייעוד ומשמשות למשהו אחר? נניח, למזנון דרכים או אפילו לשירותים ציבוריים מסודרים?
"חלקן עדיין משמשות כתחנות אוטובוס, אבל רובן לא בשימוש, ואין מי שייזום את השיקום שלהן. התחנות המדהימות ביותר הן באמצע הכלום. בעבר היו כנראה באזורים הללו חוות חקלאיות, שעובדיהן נסעו בתחבורה ציבורית, אבל התחנות עצמן נראות כמו בידור על הדרך, כי מי באמת צריך שם כזו תחנה? זה נראה כמו רצון מוצהר להציג דרך ביטוי עצמאית, ללא הנחיות מרוסיה, ללא אידיאולוגיה, ללא המגבלות שיצרו באותה תקופה אדריכלות כוחנית ומשעממת".

תחנה באוקראינה. צילום: כריסטופר הרוויג

תחנה בקזחסטן. צילום: כריסטופר הרוויג

תחנה באבחזיה. צילום: כריסטופר הרוויג

בשלב מסוים הצליח הרוויג למצוא שני אדריכלים שעבדו במחלקה הסובייטית לעבודות כביש, ושתכננו כמה מהתחנות שצילם. אחד מהם, ארמאן סרדארוב, תושב בלארוס, שתכנן מאות תחנות, מופיע בסרטון המצורף כאן ומסביר: "מטרתו של הכביש היא לא רק להעביר אותך ממקום למקום, אלא להעניק לנוסע עונג. זה היה עולם סוציאליסטי, ללא כלי רכב פרטיים, וכל השיטה התבססה על תחבורה ציבורית". כשסרדארוב מציג את שש המדליות שקיבל בעבור תכנון התחנות, אשתו מצננת את ההתלהבות שלו ואומרת ברקע שלא מדובר במדליות זהב; כסף בלבד. "טוב, זה רק תכנון של תחנות אוטובוס. זה לא תיאטרון הבולשוי", צוחק בתגובה האדריכל. צפו בסרטון:

לדברי הרוויג, התחנות בחבר המדינות הן מקרה ייחודי, אבל גם בארצות הברית מצא תחנות יצירתיות מהמקובל, וכמו אלה שצולמו, גם הן השתלבו בנוף שסביבן.
הספר על התחנות המקסימות, זיכרון מימים אחרים, מחיים אחרים, נחל הצלחה אדירה, ובימים אלה הוא יוצא במהדורה חדשה. בקרוב יימכרו באתר של המו"ל תמונות גדולות של התחנות. לקראת סוף הפרויקט חזר הרוויג לתחנה הראשונה שצילם לפני 13 שנה, כדי לראות מה קרה איתה. "היא עדיין נראית בסדר, אותו דבר", הוא מספר, "אבל תחנות אחרות שצילמתי כבר נהרסו, ובמקומן נבנו תחנות חדשות מאלומיניום ומזכוכית, כאלה שלא מעוררות כל השראה".
לאתר של כריסטופר הרוויג.
לאתר המכירות של הספר. או באמזון.

תחנה במולדובה. צילום: כריסטופר הרוויג