אתחיל במשפט שחלקכם לא יאהבו: כבר שנים לא מעטות שמשרד האדריכלים שבראשו אני עומד אינו מטפל בפרויקטים של שימור בתים של ערבים שלא הורשו לחזור אליהם, אלא אם דייריהם העתידיים הם ערבים בעצמם. הסיבה אינה, כמובן, שהם אינם יפים מספיק בעיני; להיפך, כאדריכל ומומחה לשימור אני מבחין היטב בערכיהם, אלא שאני גם יודע מה יש מאחור. לצערי, רוכשים יהודים חדשים, מסוחררים מגובה התקרות ומקשתות האבן, במקרה הטוב אינם מודעים להיסטוריה של הבית שבו הם חושקים. במקרה הרע הם אינם רוצים לדעת, ולא מדובר רק באנשי ימין. גם אמנים, אנשי רוח ושמאל, מניחים בצד את אמונותיהם לטובת הנוחות האישית.

המקרים המוכרים ביותר הם עין הוד, עין כרם ויפו. הבתים הערבים, שבמלחמת השחרור נעזבו זמנית על ידי דייריהם ולא הורשו לשוב, אוכלסו בידי יהודים. בשנות ה-60 וה-70 של המאה הקודמת עברו אנשי בוהמה ואמנים ל"עיר העתיקה" ולצפון שכונת עג'מי ביפו, והתהדרו בשיפוץ העצמי של ה"חורבות" והפיכתן למשכנות יוקרה "אמנותיים ואותנטיים", בחיפוש אחר "מרחב פנימי ותקרות גבוהות". התהליך נתמך בחלקו על ידי המדינה, הן בהכשרת ההתיישבות ובמקביל בהשכחת העבר הפלסטיני וביצירת זיכרונות חדשים, כגון האמצעי היעיל של החלפת שמות הרחובות בשמות עבריים.

צילום: ד"ר אבישי טייכר, cc
על השער הזה בעין הוד כתוב ''בית פרטי''. כן, אבל של מי? צילום: ד"ר אבישי טייכר, cc

אסתטיקה אוריינטליסטית מדומיינת

אחרי 1948 האפוטרופוס לרכוש הנפקדים העביר לידי המדינה את הטיפול בנכסי הנדל"ן של הערבים, באמצעות חברות כמו "חלמיש" ו"עמידר". העיר המרוקנת הייתה פתרון מיידי וזול לשיכון רבבות פליטים יהודים עולים, שלאחר הקליטה הראשונית נמצא להם פתרון קבע. המבנים הקיימים פונו, חלקם נהרסו, ותקציבים הופנו לבנייה חדשה, נטולת זיכרונות כאובים וזיקה לעבר.

החברה לפיתוח יפו (חברה עירונית-ממשלתית) הפכה את העיר העתיקה למקום מרוקן מתוכן אותנטי, וניסתה, בעזרת אסתטיקה אוריינטליסטית מדומיינת ובאמצעות טיפוח גן ארכיאולוגי, ליצור אטרקציה תיירותית, "שמורה ארכיטקטונית". בעידוד השלטונות ובתמיכת קומץ "אמנים" בעלי אמצעים הצליחה המערכת לשנות את התודעה הציבורית. יפו, "כלת פלסטין" בפי הערבים, הפכה ל"יפו העתיקה".

מאז שנות ה-80 הפכה יפו למוקד משיכה לתושבים יהודים חדשים, שרובם שייכים לבורגנות הבוהמיינית (Bo-Bo). הם חיפשו סגנון חיים "אותנטי", המאפשר ניתוק מהעיר בלי לוותר על הקרבה למרכזה. רבים מהם היו צעירים בני המעמד הבינוני, שמסיבות כלכליות לא יכלו לממש את חלומות הנדל"ן שלהם בתל אביב עצמה.

פרויקט אנדרומדה ביפו. בניינים חדשים בסגנון ''אותנטי'', במתחם סגור לעשירים (צילום: גדעון לוין )
פרויקט אנדרומדה ביפו. בניינים חדשים בסגנון ''אותנטי'', במתחם סגור לעשירים (צילום: גדעון לוין )

המגמה: פרוור של תל אביב

לכך תרמה מדיניותה של העירייה, למשוך אוכלוסייה חדשה "שתחזק את זו הקיימת". העירייה יזמה תוכניות המנסות לטפח את המרכיבים הייחודיים של יפו, בעיקר בכל הקשור לסגנונות בנייה היסטוריים ו"אותנטיים", אולם ללא כל זיקה לאוכלוסייה הערבית המקורית, לא זו שעזבה ולא זו שנותרה בעיר. החברות העירוניות והמשלמה ליפו ממשיכות באותה מגמה כיום: ייהוד יפו והפיכתה לפרוור של תל אביב.

בשנות האלפיים התעצם התהליך. יזמי נדל"ן ישראלים ובינלאומיים הבינו היטב את הפוטנציאל הכלכלי הרב הטמון בקרקע וברכוש הפלסטיני. הם הפנו את עיקר המאמץ ליצירת מתחמים סגורים בפרויקטים יוקרתיים, כמו אנדרומדה. מחירי הנכסים נסקו והמונח "חיידק יפו", כפי שהוגדר בידי הנדל"ניסטים עצמם, חדר היטב לתודעה הכללית. התהליך הולך ומקצין, לנוכח הוצאת צווי פינוי רבים המופקים בידי המדינה, עבור התושבים הערבים. בכך ממשיכה המגמה של גירוש תושבי יפו מעירם.

רב תרבותיות? אל תספרו לעצמכם סיפורים (צילום: גדעון לוין )
רב תרבותיות? אל תספרו לעצמכם סיפורים (צילום: גדעון לוין )

אמנזיה מבורכת

בשנים האחרונות, מחירי הדיור הבלתי אפשריים בתל אביב דחקו עוד רבים לבחור לגור ביפו, כולל חבורות שכמהות למגורים אקזוטיים ו"רב-תרבותיים" ליד הים, וצעירים שמניעיהם אידיאולוגיים שמאלניים דווקא, שרוצים לממש דו-קיום הלכה למעשה. כמה מתוך אותם מתיישבים חדשים בארמונותיה המשופצים של יפו, מודעים לתהליך הארוך והחד-סטרי שהביא לנישול סופי ומוחלט ולהיעלמותם של הבעלים המקוריים באמצעות רכישה "חופשית" של הנכסים הללו? כמה מהם רוצים לדעת, ואיך הם מתרצים לעצמם את חלקם בתהליך?

אותם תושבים חדשים תורמים לייהוד המרחב ולטיהור האתני, גם אם הם חולמים על דו קיום. התשובות אינן קלות, אבל הראשונה שבהן עשויה להיות: אל תספרו לעצמכם סיפורים

התהליך שנתפש כ"נורמלי", של קניית נכסים ושל מגורים בבתים שהופקעו מבעליהם המקוריים, כמעט ואינו מעלה כל הרהור בקרב המשתכנים החדשים. הם יכולים לתרץ לעצמם את הדבר בחוסר ידיעה שנובע מתהליך ארוך ומוקפד של השכחה וטיפוח הבורות – אמנזיה מבורכת שמאפשרת לעבור לסדר היום, לבחור ביפו כדרך חיים, לייף סטייל ותו לא.

אני מאמין שחוסר התמודדות אמיתית ופתוחה עם הטראומות ותוצאותיהן מאפשר לתופעות הללו לחזור ולהופיע בכפייתיות מתגברת. השאיפה הנאיבית של הציונות לזכות בהכרה בצדקתה מצידם של קורבנותיה, מחקה חלקים גדולים מהתודעה ההיסטורית וחינכה דורות של אזרחים חסרי ידע ומודעות. כך ניתן להעמיד פנים כי הכל כשורה, כשהכל ממש לא כשורה. אותם תושבים חדשים תורמים לייהוד המרחב ולטיהור האתני, גם אם הם חולמים על דו קיום. התשובות אינן קלות, אבל הראשונה שבהן עשויה להיות: אל תספרו לעצמכם סיפורים.