לא נעים ולא כיף לדבר על אשפה. היא לא מצטלמת טוב, לא מריחה טוב, ובאופן כללי מדובר במטרד שכולם מתעלמים ממנו. אלמלא עברתי לדירה באזור שוק הפשפשים ביפו, כשמכולת זבל פתוחה וריחנית מביטה בי מבעד לחלון של הסלון, גם אני הייתי ממשיך להדחיק. אבל נוף כזה מול העיניים מעורר באדם הרהורים על יחס החברה לפסולת שלה, לנוכחות של הפסולת במרחב הציבורי ולנברנים שהפכו את הזבל למקור פרנסה ותחביב – וכל זה לפני העלייה על הקרקע של המוני חולדות, כפי שצפוי לקרות בקרוב ברחבי גוש דן. יצאתי לבדוק מדוע הנוכחות של הזבל ברחובות הערים הישראליות נראית כפי שהיא נראית. הישראלים תופסים את המקום השני בעולם בטבלת יצרני הזבל עם כ-7 מיליון טונות אשפה עירונית בשנה, וגידול של כשני אחוזים בכמות הפסולת הביתית. את האשפה מתבקש הציבור להשליך לפחי הזבל, בשלל אופנים של מיון ומיחזור: פחי זבל ירוקים, כחולים, כתומים, חומים, מכולות אשפה פתוחות, צפרדעים ירוקות, פחי אשפה טמונים, כלובי בקבוקים, מכלי איסוף נייר – והמדרכות מאבדות עוד ועוד שטח לטובת מכלי איסוף נקיים או מטונפים. הפרדת פסולת ביתית זוכה בשנים האחרונות לתיעדוף במשרד להגנת הסביבה, במקביל לקידום חקיקה רלבנטית (חוק המיחזור, חוק הפיקדון, חוק הצמיגים וחוק האריזות).

ירוק, צהוב וכחול ברחוב בגני תקווה. הציבור מפריד, אך התוצאה לא אסתטית במיוחד ותוספת מקום יקר במרחב הציבורי (צילום: איתי כ"ץ)
ירוק, צהוב וכחול ברחוב בגני תקווה. הציבור מפריד, אך התוצאה לא אסתטית במיוחד ותוספת מקום יקר במרחב הציבורי (צילום: איתי כ"ץ)
במקומות קטנים, שבהם יש לכידות חברתית ותודעה סביבתית, קל לנהל את הפסולת; בערים הגדולות, על אף ניסיונות להתמודד עם האשפה במכלי פסולת נפרדים, רוב האשפה הביתית עדיין מושלכת - ולא ממוינת - למכלים פתוחים תוך יצירת מטרד אסתטי וריחני בנוף העירוני. האם אין פתרון מוצלח יותר? מתברר שיש. פרופ' אופירה אילון מהחוג לניהול משאבי טבע וסביבה באוניברסיטת חיפה מגדירה את המיחזור "עגל הזהב שאנחנו משתחווים אליו". לדבריה, ערים שונות בגרמניה כבר הפסיקו את ההפרדה לפחים ביתיים שונים – שבחלק מהמקרים הגיעו לשבעה סוגים – מתוך הבנה שאי-אפשר להגיע לחומר ממוחזר זך ונקי. ריבוי הפחים במרחב הציבורי הוא "זוועה", היא אומרת ל-Xnet, "ברמה של מפגע והטרדה". הפתרון הנכון בעיניה הוא מתקן-קצה שיודע להפריד את האשפה. "יגידו שאני מכחישת מיחזור, אבל אנחנו נופלים לכל הבורות שבאירופה יצאו מהם", היא אומרת.

באותן ערים באירופה ובארצות הברית שבהן עברו לשיטה הזו, מתקני-הקצה העירוניים מבצעים את עיקר ההפרדה. אילון מציינת, כי לא צריכה להיות אחידות בכל הרשויות בישראל: יישוב שיכול לטפל בחומר האורגני - יפריד אותו; יישוב שאינו יכול, ידאג להפרדת אריזות; יישוב שיכול להתקין מערכת אוטומטית – יפריד הכל.

אילון, שהשתתפה בהכנת מסמך על יישום מערכות פניאומטיות שכונתיות לאיסוף פסולת, מאמינה שזהו הזמן הנכון להתקין מערכות כאלה, בגלל תנופת הבנייה של שכונות חדשות ברחבי הארץ. כך נעשה כבר בשכונת "יבנה הירוקה", שם התושבים משליכים את הפסולת מהדירה למתקן בקצה השכונה, בלי פחי אשפה.

מתקן האשפה השכונתי ב''יבנה הירוקה''. אין צורך בפחים בחצרות הבניינים (צילום: אדי ישראל)
מתקן האשפה השכונתי ב''יבנה הירוקה''. אין צורך בפחים בחצרות הבניינים (צילום: אדי ישראל)
ומה בנוגע לאזורים הבנויים הקיימים? איילון מציעה להטמין באדמה את מכלי האשפה הכעורים, תוך הפרדה בין פסולת אורגנית למכלים ואריזות. מכלים מוטמנים קיימים בכמה מקומות בישראל ואינם מצטיינים באסתטיקה רבה; איילון מספרת על אזור מסחרי בזכרון יעקב, שם נערכה פעילות הסברה לתושבים כדי שלא יתחבו קרטונים פנימה, והתוצאה מאפשרת סביבה נקייה ותפקוד יעיל של הפחים.

תל אביב-יפו: השכונה קובעת את ההוויה

כדי לברר את הסוגייה בצורה בלתי אמצעית, יצאנו לשוטטות רכובה ברחבי תל אביב-יפו. לא הופתענו לגלות הבדלים משמעותיים בין החלקים העשירים והעניים של העיר. אחרי הכל, מחקר שנערך לאחרונה בבית הספר לממשל ומדיניות של אוניברסיטת תל אביב מצא קשר ישיר בין סביבה מלוכלכת לתחושת ניכור, להפחתת ערך הנדל"ן ולהרחקת מבקרים מאזור מסוים. בשכונות הצפוניות שבהן יש בנייה רווייה – כמו נופי ים ("הגוש הגדול"), תל ברוך צפון, רמת אביב ג' או פארק צמרת - פחי הזבל נמצאים אי שם באחוריים של קומת המסד. אין להם נוכחות גלויה במבנה או ברחוב. כשמתקדמים דרומה לכיוון מרכז העיר, המצב שונה: דיירי הבניינים הישנים נדרשים להקים מסתורי אשפה בחזית הקדמית של החצר. במתחמי הזבל המגודרים של לב העיר ניתן למצוא זוגות מכלי איסוף ירוקים, ולעתים גם מכל כחול לאיסוף נייר. בחלק מהמקומות בוטלו מכלי הנייר הביתיים, בהיעדר יכולת לדאוג לפינוי שלהם, והועמדו מכלי ענק שחוסמים את המדרכות.

תופסים מקום ברחוב. הצפון הישן של ת''א
תופסים מקום ברחוב. הצפון הישן של ת''א

בדרום העיר וביפו, חוקי המשחק משתנים: ברוב הבניינים אין פחי אשפה וברחובות פזורות ה"צפרדעים", אותם מכלי אשפה מברזל שכמעט תמיד פתוחים, שופעים ועולים על גדותיהם. הפטנט החדש יחסית של פחי אשפה טמונים, שמהם מבצבצת דלת להכנסת הזבל, היה יכול להיות תחליף מצוין, אבל סביבת הפח כה מטונפת עד שאי אפשר להתקרב אליו.

מענקי עידוד של המשרד להגנת הסביבה עוררו את העירייה להשיק ב-2011 פיילוט: הפרדת פסולת למיחזור בשכונות הדרומיות והעניות נוה אליעזר ולבנה. הצפרדעים הבעייתיות הוחלפו בזוגות של מכלים טמוני קרקע: ירוק לפסולת יבשה, חום לפסולת רטובה. בסביבתם אפשר למצוא גם פח כחול לנייר וכלובים לבקבוקי המים הגדולים. לפי דיווחי מחלקת תברואה בעירייה, הפיילוט לא הצליח. למרות מאמץ ניכר שהושקע בחינוך ובהסברה, התושבים לא שיתפו פעולה. גיל ארויו, ראש מחלקת תברואה בעירייה, מדווח על קושי בהפרדת פסולת כאשר המטבחים בבתים הם קטנים, מה גם שתושבים נרתעים לגעת בפסולת אורגנית. כאשר העירייה החלה ליישם לא מזמן את חוק האריזות, היא כבר למדה לקח: מאות פחים כתומים פוזרו בשכונות צפוניות מעבר לירקון.

מדוע בכל אזור של תל אביב-יפו יש מדיניות שונה? ארויו טוען שלא יכולה להיות אחידות בעיר בת 100 שנה: השכונות החדשות מאורגנות ומסודרות, בעוד שבאזורים ותיקים תוכננו פחי הזבל כחלק מהמרחב הציבורי. טמוני הקרקע, שמקובלים לדבריו גם בערים עתיקות באירופה, הם אפוא הפתרון. במקום גודש של כלובים ומכלים מכוערים, עם פתרונות "קישוט" שמרצדים ברחובות, אפשר להעלים את המפגע.

ירושלים: בניכוי ערבים וחרדים - נקי

פינוי האשפה בבירה מורכב בגלל המצב הפוליטי והחברתי. מסמך של האגודה לשמירת זכויות האזרח, שנכתב ב-2009, חשף מחסור חמור במכלי פינוי אשפה בכמה שכונות ערביות בצפון העיר ובמזרחה, במיוחד אלה שמעבר לחומת גדר ההפרדה: צור באהר, אום טובא וביר איוב סילואן. דובר העירייה טוען, כי כיום כל השכונות זוכות לשירות איסוף ופינוי אשפה. ספק אם הרחובות שלהן מעידים על רמת תברואה גבוהה.

בשכונות החרדיות, במיוחד אלה שבמרכז העיר, מתפקדים פחי האשפה גם ככלי עזר לחסימת רחובות כאשר יוצאים להפגנות נגד מצעד הגאווה, גיוס לצה"ל או פתיחת עסקים בשבת. זה מסביר במידת מה את הבחירה של העירייה ב"צפרדעים" כבדות שיעמדו בוונדליזם. בעקבות הביקורת החריפה על הלכלוך שמציף את העיר, הודיעה העירייה כי בכוונתה להתמודד עם הבעיה החמורה באמצעות החלפת מכולות האשפה הפתוחות במכלי אשפה טמונים בקרקע.

מתקן המיחזור בירושלים. כמו המגמה העולמית: מיחזור בקצה התהליך ולא בתחילתו (באדיבות עיריית ירושלים)
מתקן המיחזור בירושלים. כמו המגמה העולמית: מיחזור בקצה התהליך ולא בתחילתו (באדיבות עיריית ירושלים)
עוד לפני כניסת חוק האריזות לתוקף (2011), החלה עיריית ירושלים בהקמת מתקן-קצה שמשמש כמרכז מיחזור. במתקן, שאותו מתפעלת חברת "גרין נט", ממיינים את הפסולת ומפרידים אותה לסוגים שונים באמצעים מכניים ואופטיים. הרעיון הוא שבעתיד הפסולת תטופל, תהפוך לקומפוסט שיושב לטבע, ולאמצעי הפקה של אנרגיה וחשמל. מתקן-הקצה מקל במעט את העומס האשפתי על המרחב הציבורי בעיר, והוא לא לבד: יש ברחבי הבירה מכלי מיחזור לפלסטיק, נייר וקרטון, מרכז מיחזור עירוני וגם מרכזוני מיחזור בשכונות שונות.

יבנה: המהפכה מתחילה כאן

זה היה גימיק מרכזי בשלב השיווק של "יבנה הירוקה", שכונה שנבנתה לפני כשלוש שנים בחלק הדרומי של יבנה: בבניינים החדשים הותקנה מערכת פנאומטית המאפשרת פינוי ישיר למערכת מרכזית. בכל קומה יש שני פתחי אשפה - לאשפה רטובה ולאשפה יבשה – שאליהם משליכים הדיירים את הזבל, ומכאן הוא ממשיך למערכת משותפת של גוש הבניינים, שמוטמנת באדמה ומרוחקת מאזור המגורים. אחת לשבוע נשאבת האשפה בצינור אל המערכת המרכזית, ועוברת טיפול המאפשר מיון, צמצום נפח והרחקת ריחות. מכאן למכלים, שנאספים במשאיות ומובלים אל אתר אשפה. את המערכת מפעילה חברה פרטית, שזכתה במכרז של העירייה בשיטת B.O.T ל-24 שנים. מחקר שנערך במוסד שמואל נאמן למחקר מדיניות לאומית בטכניון, בעבור המשרד להגנת הסביבה, קובע כי המערכות האוטומטיות לאיסוף פניאומטי של פסולת הן חלופה מתקדמת למערך איסוף הפסולת במשאיות - ומפחיתות משמעותית הוצאות תפעוליות, בעיקר בשכונות גדולות עם מבנים רבי-קומות.

משגב: כפריים ממחזרים יותר

המועצה האזורית הגלילית, הכוללת 29 ישובים יהודיים ושישה יישובים בדוויים, מדגימה ניהול טוב של הפסולת באחריות התושבים. מכלי הפלסטיק נאספים בכלוב ומיועדים למיחזור; כל סוגי הפסולת האלקטרונית (ממקררים ועד מחשבים וכבלים) נאספים ישירות מבתי התושבים; קרטונים נאספים בכלוב מיוחד; נייר נאסף במכולות של חברת "אמניר"; הגזם מושלך לאתרי השלכת גזם ונאסף על ידי המועצה האזורית, לצרכי חיפוי קרקע. בין היתר חילקה המועצה כמה מאות קומפוסטרים, כדי שהתושבים יוכלו להפוך את הירקות והפירות הנרקבים לדשן. גלעד אוסטרובסקי, ראש אגף קיימות במועצה, טוען כי ביישובים היהודיים נרשמת הצלחה ניכרת בהפרדת הפסולת, הנובעת לדבריו ממוטיבציה רבת שנים של ראשי המועצה ומתודעה סביבתית מפותחת של התושבים. ביישובי הבדווים, לעומת זאת, האתגר גדול יותר והוא מתחיל בחינוך: צריך להשליך את הפסולת למכלים. לדברי אוסטרובסקי, גם באירופה כבר הבינו שהפרדת הפסולת בידי התושבים עובדת יותר טוב במרחב הכפרי, כי שם יש משמעת קהילתית, יותר מקום למגוון מכלי האשפה ופחות עוברי אורח.

בני ברק: ניסוי מרתק

המרחב הציבורי בעיר הצפופה והענייה הזו אינו מטופח ונקי, אבל בשנה החולפת, שהייתה שנת שמיטה, ראש העירייה הרב חנוך זייברט, וסגן ראש אגף התברואה הרב מנחם שפירא, הנהיגו חידוש: הם פיזרו ברחבי בני ברק 100 פחים חומים, כדי שאליהם תיזרק פסולת של פירות וירקות.

למרות תודעה סביבתית קלושה בקרב תושבי העיר, סייעה האדיקות הדתית ליצירת מנגנון ייחודי של הפרדת פסולת במקור. כדי לוודא שהפסולת לא תגיע – ולו במקרה – לאתר איסוף הפסולת המרכזי בחיריה, קשורים פחי השמיטה בשרשרת ובמנעול. פחי הזבל פונו למשאית שעברה שטיפה מדוקדקת, ונמנע כל מגע של הפסולת עם פסולת מסוגים אחרים. שיירי הירקות והפירות הועברו למכולה מיוחדת בחיריה, עד שירקיבו. וכך, גם בעיר החרדית, נעשה מיחזור פסולת. התמונה הכללית של האשפה בעיר, מצד שני, ממשיכה להיראות רע.