האקדמיות בישראל מבטאות, אולי יותר מכל שכונה או רחוב, את האופנות המתחלפות באדריכלות לאורך השנים. קמפוס הר הצופים של האוניברסיטה העברית, שלאחרונה מלאו לו 90 שנה - מציג קטלוג ארכיטקטוני טעון יותר: מבנים מנדטוריים מאופקים לצד מבצרים מונומנטליים שנבנו לאחר מלחמת ששת הימים. הסגנונות האסתטיים מיטשטשים תחת חיפוי האבן האחיד בגבולות האוניברסיטה, שהייתה מובלעת ישראלית מאובטחת בין 1948 ל-1967.
להיות מודעים לסביבה
מי שאינו מכיר היטב את קמפוס הר הצופים יתקשה לאתר את הבניין, שמסתתר בצדו המזרחי מאחורי הגן הבוטני, קצת אחרי בניין "בצלאל", ומוטב
שייעזר בשירותי המודיעין של העוברים והשבים. לאחר הליכה בין מנהרות, שבילים ושיחים מתגלה שלט ההכוונה, ומיד אחריו מופיע גשר רחב שנמתח מעל מדרון ומוביל לכניסה הראשית. זו ממוקמת בקומה החמישית, שמשקיפה על הקומה הרביעית. את אזור הכניסה והחלל הציבורי, שאירח את הבאים לטקס הפתיחה החגיגי בשבוע שעבר, מקיפים חלונות גדולים בגובה קומתיים שמהם נשקף הכפר הפלסטיני עיסאוויה. הקומה העליונה היא המקום החשוב בבניין, ומקינל מדגיש כי "זו הזדמנות נפלאה לבצע את הקומה הזו, כך שכל מי שמגיע לבניין יהיה מודע לאזור הזה – לגן, למדבר יהודה, לכפר הערבי ולקונטקסט (הסביבה) של האוניברסיטה".
במציאות המסתגרת של האוניברסיטה, קיר שקוף שממנו רואים חיי כפר ערבי אינו החלטה אדריכלית שרירותית. "אנחנו חושבים שאנחנו חלק מכל האזור הזה. אנחנו לא בונים כאן מצודה", אומרת מנכ"לית וסגנית נשיא האוניברסיטה העברית, בילי שפירא. "העיקרון שהנחה אותנו דומה לבניין רבין הסמוך (תכנון: אדריכל אריה רחמימוב) - אנחנו מסתכלים על מי ששכן וצופים עד לים המלח וגם לגן הבוטני, ולכן המסדרונות שקופים. אנחנו מתייחסים לסביבה ולא מתנכרים אליה, זה חלק מהאג'נדה". מקינל מחזק את דבריה: "אנחנו מבינים שזה בניין שנבנה בתקופה אחרת. הבניינים הקודמים תוכננו זמן קצר לאחר המלחמה (ששת הימים, נ"ר). הייתה תחושה של רצון להגן על עצמך. עכשיו יש רצון להיפתח החוצה".
לא סתם אוניברסיטה, אלא דגל
האמירות המפויסות של שפירא מעידות על התמורות שחלו בתפישת העולם של האוניברסיטה, לעומת הנדבכים הקודמים של הקמפוס. את גלגולו הראשון בין 1919 ל-1948 ליוו שלוש תוכניות-אב רשמיות, שונות זו מזו, ששורטטו בידי המתכננים המהוללים פטריק גדס (מתכנן עיר הגנים התל אביבית), אריך מנדלסון וריכרד
קאופמן. חוקרת האדריכלות ד"ר דיאנה דולב, שגוללה את סיפורן של תוכניות האב במאמר שפורסם בספר "תולדות האוניברסיטה העברית – שורשים והתחלות", מציינת שאף תוכנית לא יצאה לפועל במלואה, וכי ההחלטות שהתקבלו בקמפוס ביטאו עשייה לאומית-פוליטית שחורגת ממשמעותו האקדמית של המקום.
בין אם האגדה נכונה ובין אם מפוברקת, הבניינים החדשים שהוקמו בקמפוס ביססו את מעמדו המחודש כמבצר על ההר. דוגמה בולטת היא בניין הפקולטה למדעי הרוח, שתכנן האדריכל רם כרמי. הוא העיד לימים, בפתח מאמר שפרסם בספרו "אדריכלות לירית", כי הפרופסורים שפגש בטרם יצא לפרויקט אמרו לו שהם "מעוניינים בקמפוס מלא חיים", אך הוא מתוודה כי סטה מן המסלול. התוצאה היא מבוך מאיים ("עיר בזעיר-אנפין", בלשונו של כרמי), קונספט שהוטמע גם במעונות הסטודנטים בבאר שבע. בניינים מבוצרים אחרים בקמפוס הם מגדל המים ובניין "בצלאל", הפונה למדבר יהודה, שמורכב מגושים כבדים שרק חלונות קטנים הממוסגרים באדום שוברים אותם.
מואר בפנים ומונוליטי בחוץ
בחזרה לבניין מנדל. הפרוגרמה של הבניין מאפיינת אקדמיות עכשוויות למדעי רוח (כמו בניין פולנסקי במכון ון ליר, בתכנון חיוטין אדריכלים): מגוון רחב של חדרי לימוד לצד מקומות מפגש אלטרנטיביים. "הפקולטה משנה את פניה ושמה דגש על לימודים מחקריים לתואר שני ושלישי, והכיוונים הם רב-תחומיים", מסבירה שפירא. "הבניינים הישנים כבר לא מתאימים לזה. החוקר כבר לא יושב לבד בחדר עם הספרים על הראש. אנחנו מייצרים מקומות שיאפשרו חיכוך דיבורי".
מקינל, שלא זוכר אם ביקר בירושלים 10 או 20 פעמים מאז שהתחיל את הפרויקט, בדק את הצרכים והדרישות של שלל גורמים באוניברסיטה, ולא רק את ההנהלה שהזמינה אותו ומשלמת לו: "הפרופסורים, הבוגרים, הסטודנטים - שאלנו את כולם מה הדרישות שלהם, עד שהפרוגרמה פותחה באופן מדויק". הבניין מועמד לזכות בתקן בנייה ירוקה, בין השאר בזכות המקלחת לרוכבי האופניים בקומת הקרקע והעובדה שלא הוכשרו מקומות חניה מעבר לקיימים בקמפוס.
נכנסים דרך הקומה החמישית ופוגשים בה מבואה עם קפיטריה ומסדרון היקפי. הקומה מקורה בגגון זיזי נדיב, המסמל מחסה, והוא מצל על המבנה ועל ארבעת חדרי הסמינר (שמיועדים ל-12,20,26 ו-48 איש). הגג מוחזק בעמודים עגולים שקוטרם 20 סנטימטר, ו-3 מטרים מפרידים ביניהם. העמודים משווים לקומה מראה של ביתן (פביליון), שבולט למרחוק גם כאשר נמצאים בגן הבוטני.
מעליות ומדרגות חירום מובילות למטה, אל הקומות הנמוכות יותר, שהמשותף לכולן הוא החלונות שפונים לעיסאוויה או לגן הבוטני. בכל קומה יש פינות שמאפשרות התכנסות, למידה ושיחה (נלווים להן מטבחונים באבזור צבעוני), והן מודגשות בקיר זכוכית שבולט בחזית ומשובצות בכורסאות צבעוניות, לעומת הסקלה המונוכרומטית שמאפיינת את המבנה באופן כללי. ברחבי הבניין יש 100 חדרי מזכירויות, חוקרים וסגל. חלק מאנשי הסגל כבר התמקמו בחדרים והספיקו לעטר אותם, אם בצילומים אישיים ובשטיחים ואם בפריטים אחרים.
אין לו בעיה עם אבן
מקינל לא ניסה להתחמק מהשימוש באבן. הוא מזכיר כי לא מדובר בהמצאה בלעדית לירושלים (גם באוקספורד ובניו יורק משתמשים באבן, הוא מציין), אך היא מעניקה לעיר זהות מיוחדת. "האבן משנה את גווניה באור - בבוקר יש לה גוון מסוים ובלילה היא מחזירה אור", הוא אומר, אך מגדיר את העבודה בעיר כ"תובענית".
לא עוד מבצר
במאמר נוסף ב"תולדות האוניברסיטה העברית – שורשים והתחלות", מתאר החוקר ד"ר יאיר פז את השאיפות האוטופיות שליוו את הקמת הקמפוס כ"מקדש לאומי חדש". הוא מצטט מקורות רבים שתומכים באתוס של האוניברסיטה כמקדש, למשל מכתב ששלח ב-1913 חיים ויצמן לאשתו ורה, ובו הוא מספר לה על בת טיפוחיו וחלומותיו: "אין אנו יכולים לוותר על ירושלים. יש להסתכן! זוהי הסיסמה היחידה העשויה כעת לדעתי לעורר הד: האוניברסיטה העברית – הבית השלישי". את הרעיון ביטא ויצמן בקונגרס הציוני ה-11.
