בסרט התיעודי "העד האחרון של טרבלינקה" מספר שמואל וילנברג (92), הניצול האחרון ממחנה ההשמדה שנותר בחיים, על מפגש עם האסירה רות דורפמן רגע לפני הירצחה. אחד מתפקידיו של וילנברג במחנה היה לגזוז את שיערן של הנשים לפני שהן הוכנסו לתא הגזים, ודורפמן נחרתה בזיכרונו במיוחד. הוא גם הנציח את דמותה באחד מפסליו. "האישה הזו שאלה אותי כמה זמן יימשך תהליך ההמתה, ולכן זכרתי אותה", הוא מספר. "בוורשה, שממנה היא באה, שמעו מה קורה בטרבלינקה, כך שהיא ידעה בדיוק מה מחכה לה. עניתי לה שזה לוקח רק כמה דקות".
את הפיסול גילה וילנברג אחרי פרישתו לגמלאות ממשרד הבינוי והשיכון, שם עבד כמודד במשך 40 שנה. הפסלים שלו, שהוצגו במספר מוזיאונים וכן בבית לוחמי הגטאות, נועדו לספר את זוועות השואה לדורות הבאים. "אף אחד לא חי לנצח", הוא אומר. "הפסלים שלי ימשיכו לדבר במקומי".
בסרט התיעודי עליו, שאותו ביים אלן טומלינסון, מופיעה גם הבת היחידה שלו ושל אשתו עדה -האדריכלית אורית וילנברג-גלעדי, שתכננה בין היתר את בניין בית משפט השלום בקריית שמונה ואת בניין הבורסה לניירות ערך בתל אביב. הבת מספרת בסרט על התלבטות שהייתה לה לפני כ-15 שנה, האם לקבל את תכנון הבניין של שגרירות ישראל בברלין. הפרויקט היה עבורה טעון במיוחד לנוכח הרקע המשפחתי שלה, אבל בסופו של דבר היא החליטה לקחת אותו.
אביה שמואל חוזר לעיתים תכופות למחנה שממנו ניצל, ושבו מצאו את מותם כ-900 אלף איש, רובם יהודים. הוא מגיע לאתר ההנצחה הפולני כמלווה של קבוצות ויודע שהמבקרים חשים בדרך כלל בלבול: בניגוד למחנות ההשמדה אושוויץ ומיידנק, בטרבלינקה לא נותרו שרידים, והמבנה המרכזי הוא אנדרטה שמכילה 17 אלף אבנים, כמספר הקהילות היהודיות שמהן באו הקורבנות. בטרבלינקה גם אין מקום מקורה שבו אפשר להתכנס לצורך הרצאות או טקסים. את הבעיה הזו מנסה וילנברג לפתור עכשיו יחד עם בתו אורית ושותפתה האדריכלית קרן ידווב: השלושה עובדים בשנתיים האחרונות על מבנה חדש שייבנה בטרבלינקה וישמש כמקום התכנסות. שטחו אמור להיות כ-800 מ"ר, סמוך לאזור החניה, והתוכניות כבר נמצאות בהליך אישור ראשוני מול רשויות התכנון הפולניות.
אלון גולדמן, יו"ר ארגון יוצאי צ'נסטוחוב (העיר שבה נולד וילנברג), אומר כי יש גם כוונה להנציח במבנה החדש את שמותיהם של מאות האלפים שנרצחו במחנה. העלות המשוערת של הפרויקט היא 7-10 מיליון דולר. את התהליך מנהלת עמותה לשימור מורשת טרבלינקה, שהוקמה במיוחד. גם איש העסקים האמריקאי זיגמונד רולט, ששרד את השואה, גויס לפרויקט. מימון עדיין לא נמצא, אבל אבן הפינה כבר הונחה באוגוסט 2013, ועיריית ורשה התחייבה לתחזק את הבניין אחרי שיוקם.
הקשת שמעל הבור
האדריכליות החליטו לתכנן מבנה מינימליסטי וסמלי. הוא יורכב משני אלמנטים: בור, שיסמל את מקום קבורתם של הנספים, ומרחב התכנסות בצורת קשת הפוכה. בספר בראשית מסמלת הקשת את סופו של המבול ואת התקווה שהוא לא יחזור, ובטרבלינקה, כך הן מסבירות, היא תסמל את התקווה שלעולם לא יחזרו זוועות כמו אלה שהתרחשו במקום הזה.
לאתר יוביל שביל בנוי קצר, וממנו ניתן יהיה להיכנס לאולם ההתכנסות. מהשביל אפשר יהיה גם להיכנס לבור ולצאת ממנו, והאדריכליות מגדירות את הכניסות והיציאות הללו כ"מעגל חיים". קיר שקוף באולם יאפשר מבט אל הבור.
וילנברג הוא אחד מ-67 יהודים שנמלטו מטרבלינקה בעקבות המרד שפרץ במחנה באוגוסט 1943, ושהוביל לחיסולו לאחר 13 חודשי פעילות. גם את המרד הנציח באחד מפסליו (ראו מימין). "ירו עליי, אבל המשכתי לברוח", הוא מספר. "חלק מהאנשים שברחו איתי הלכו שמאלה, אחרים הלכו ימינה, ואני המשכתי ישר. לבד".
>> הסרט על וילנברג יוקרן הערב (רביעי) בסינמטק תל אביב, בנוכחותו
>> לא תמיד טלאי, לא תמיד צהוב: גלגוליו של סמל השואה
>> מאחורי הקלעים של משפט הראווה: כך תוכנן ועוצב האולם שבו נשפט אייכמן
