טקס הפתיחה היה אירוע חובה לכל צמרת המדינה. לוי אשכול ויריבו הפוליטי דוד בן גוריון ישבו בשורת הנכבדים, רעיית נשיא המדינה רחל כצנלסון-שז"ר גזרה את הסרט, נשיא ארצות הברית לינדון ג'ונסון שלח ברכה חמה, והסנדק הראשי, טדי קולק, קרן מאושר.
נדמה היה שלא רק במדינה הקטנה והצעירה מתרגשים מהקמתו של המוזיאון המרכזי שלה; עיתונים בעולם דיווחו בהתפעלות על המיזם: "אפילו באקרופוליס לא מגיעים הנוף, הארכיטקטורה והמוצגים לתיאום מלא כזה. מוזיאון ישראל אינו רק מוזיאון גדול, זוהי מחווה של אמון בעתיד של האנושות" (סאנדיי טיימס); "מעשה מדינאות כביר, אחד המעשים החשובים שנעשו בישראל מאז עצמאותה" (אובזרוור); והרוח המקורית והנועזת שאפיינה את ישראל הקטנה משכה לכאן תיירים, עיתונאים, חובבי אדריכלות ואמנות מכל רחבי תבל.
חנוכתו ב-1965 של מוזיאון ישראל בירושלים, שהשבוע ימלאו לו 50 שנה, לא הייתה אפוא רק אירוע משמעותי בזירת התרבות המקומית (אחת ההשקעות הכבדות במיזם תרבות במדינה אי-פעם), אלא פרויקט לאומי שאפתני ביותר: עם 28 אלף מטרים רבועים של שטחי תצוגת פנים ועוד 18 אלף מ"ר שטחי תצוגת חוץ, מדובר במוזיאון הגדול בישראל בפער עצום מהאחרים. מוזיאון תל אביב, השני בגודלו, מציע רק שליש משטחי התצוגה הללו.
מבחינה אדריכלית ותכנונית זהו פרויקט מרתק, על איכותיו וחולשותיו. שנת היובל, שנפתחת כעת בסדרה של תערוכות ואירועים חגיגיים, היא הזדמנות נאותה לחזור ולבחון את סיפורו ההיסטורי של הפרויקט, הרעיון האדריכלי במבחן 50 השנים מאז שהתגשם, ותפקידו בתרבות הישראלית.
חלון ראווה לעולם
בישראל היו אז רק שלושה מוזיאונים שפעלו במבנים שתוכננו למענם, ושלושתם בקיבוצים: המשכן לאמנות בעין חרוד (בתכנון שמואל ביקלס), מוזיאון וילפריד ישראל בהזורע (בתכנון אלפרד מנספלד ומוניו גיתאי-וינרויב) ומוזיאון בית אורי ורמי נחושתן באשדות יעקב מאוחד (בתכנון שולמית ומיכאל נדלר).
מוזיאון תל אביב שכן עד 1971 בבית משפחת דיזנגוף; מוזיאון חיפה התקיים בבניין העירייה, עד שעבר למבנה העכשווי שלו שיועד לבית ספר; ו"בית הנכות בצלאל", גלגולו הקודם של מוזיאון ישראל, התמקם בשני מבנים ערביים במרכז הבירה שתוכננו בכלל למגורים ולבית מלאכה.
טדי קולק, שהיה מנכ"ל משרד ראש הממשלה עד שנבחר לראש עיריית ירושלים ב-1965, היה מהוגי הפרויקט וממוביליו. ירושלים הייתה זקוקה לביסוס מעמדה כבירת ישראל, ומבנים שלטוניים וממלכתיים התאימו למגמה הזו, אלא שכסף לא היה בנמצא. התשובה הייתה "שנור" (גביית תרומות) מיהודים עשירים באירופה ובצפון אמריקה, וגם כאן – לא רק בנשק ובמטוסים - נרתמה ארצות הברית למשימה כשהיא העמידה 6 מיליון דולר להשקעה בתרבות; חלק מהסכום הזה איפשר את הקמת המוזיאון.
החזון הלאומי שבו השתלב מוזיאון ישראל ניכר, קודם כל, בהחלטה למקם אותו על שטח של 85 דונם בין קרית הממשלה לקמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם, כחלק ממתחם של שלטון, אקדמיה ותרבות. הכוונה הייתה ליצור סמל וחלון ראווה לעולם, המציג אומה עתיקה שקמה לתחייה. סמלים לחוד ובני אדם לחוד, כי מקבלי ההחלטות לא התחשבו במיוחד בתושבי העיר: המוזיאון מנותק מכל השכונות, אינו מחובר לעיר עד עצם היום הזה, והגישה אליו הייתה בלתי נוחה להפליא. ההזדמנות היחידה לחבר את המוזיאון לחייהם של תושבי העיר חוסלה ברגע שהוחלט לפנות את שכונת נוה שאנן, שהתקיימה כאן, ולהרוס את רוב בתיה (התושבים קיבלו פיצויים). שאר האדמות הופקעו מחברות בנייה שהחזיקו בהן.
מכאן נסללה הדרך לתחרות אדריכלים. הוועדה שהופקדה על גיוס הכספים והקמת הפרויקט יזמה את התחרות ב-1959, קיבלה 26 הצעות ובחרה בהצעה משותפת של האדריכלים אלפרד מנספלד ודורה גד, שיזכו לימים בפרס ישראל על עבודתם. בפרס השני זכה משרד כרמי-מלצר-כרמי שהציע מבנה דמוי פירמידה, ובפרס השלישי זכתה הצעתו של משרד רכטר-זרחי-רכטר.
קוביות שמתחברות ליצירה שלמה
גדולתו של המוזיאון - במקוריותו הצורנית והתפקודית. לא מדובר בגוש בנוי אחד, כנהוג ברוב המוזיאונים, אלא באוסף קופסאות (ביתנים, או פביליונים בלעז) דו-קומתיות הנראות למרחוק מצליחות להתחבר ליצירה שלמה. בקומה העליונה של כל ביתן יש שטחי תצוגה, ובתחתונה המחסנים. כך הצליחו מנספלד וגד להמציא שיטת-על ושפה תכנונית, נוקשה אמנם, שתאפשר את פיתוחו ההדרגתי של המוזיאון בשלבים לאורך שנים, מבלי לפגוע במכלול הקיים או לפגום בחזותו.
האדריכלים שאפו לתוצאה שהיא מעל הזמן ומעל האופנה, כזו שדוגלת בניקיון ומתרחקת מקישוטים ומסמלים. מנספלד, שהמשיך לתכנן מבנים שהתבססו על גופים קובייתיים, חזר והדגיש בראיונות עמו כי "הקובייה היא דבר קדוש". כל חלקי המוזיאון תוכננו במידות קבועות: מודול של 1.4 על כפולותיו ונגזרותיו. המודול מופיע בפרטים הקטנים כמו שקעי חשמל או ויטרינות תצוגה, ובפרטים משמעותיים כמו פתחי חלונות וגודל אולמות.
הבניינים חופו בלוחות אבן בוהקת בלובנה, למול בתי ירושלים המחופים באבן ירושלמית טיפוסית. תקרתם הדקיקה מורכבת מיציקת בטון חשופה שנשענת, כמו פטרייה, על עמוד מרכזי במרכזו של כל אולם תצוגה. מאחר שהקירות אינם נושאים את התקרה, היא מרחפת מעליהם והאפקט הזה אף מודגש באמצעות פס-חלונות היקפי.
באי המוזיאון נכנסים דרך שער ואז מעפילים למעלה, בציר הליכה שנמתח לאורך כמעט 300 מטר, עד שהם מגיעים לרחבה שממנה נשקפת ירושלים. מכאן נכנסים לביתן הכניסה המרכזי, וממנו מתפצלים לשני כיוונים: האחד מוביל לאגף האמנות והשני לאגף הארכיאולוגיה. חצרות פנימיות בין הקוביות מזכירות למבקרים לא לשכוח את הנוף שעוטף אותם, והן מחדירות אור לאולמות התצוגה (בתחילה לא הותקנה מערכת מיזוג אוויר, ודרך החלונות נכנס גם אוויר).
היהודים תורמים ותורמים
בקיץ 1961 החלה "סולל בונה" בהקמת המוזיאון, ואגפיו הראשונים נועדו להציג אמנות, ארכיאולוגיה, בית כנסת מהמאה ה-16 שהובא בשלמותו מאיטליה, והאגף לילדים ולנוער. גיוס הכספים נעשה במלוא המרץ ובהצלחה מרובה: ילדיו של שמואל ברונפמן, איל-הוויסקי האמיד, תרמו לכבוד יום הולדתו ה-70 מיליון דולר והתחייבו להעניק מדי שנה סכום קבוע לאחזקת המוזיאון; בתמורה, אגף הארכיאולוגיה קרוי על שמם. משפחת גוטסמן סייעה לפרופ' יגאל ידין לרכוש את המגילות הגנוזות, וגם תרמה 600 אלף דולר להקמת היכל הספר.
גם את המוצגים התרים צוות מקצועי. משפחת רוטשילד תרמה חלק מאוסף האמנות המשפחתי, ובו יצירות של ואן גוך, סזאן וגוגן. המשפחה גם תרמה מערכת ריהוט מהמאה ה-18 שהרכיבה אולם שלם. למוזיאון הושאלו יצירות מעשרות מוזיאונים בארץ ובעולם. בגן הפסלים הוצב אוסף פסלים של הנרי מור, תרומתה של שרלוט ברגמן מניו יורק, שהתנתה את תרומתה בכך שיימצא לה מקום להתגורר בתוך המוזיאון. וכך, באופן חסר תקדים, תכנן לה מנספלד וילה בתוך המתחם עצמו.
לא צריך ערבית, עדיף צרפתית
כל השילוט וההדרכה המקוריים היו בעברית, באנגלית ובצרפתית. לכתב של "מעריב" הסביר דובר המוזיאון מדוע אין צורך בכיתוב בערבית: "במילא אנשים המבקרים במוזיאון הם ברמת השכלה מסוימת וודאי יודעים לפחות אחת משלוש השפות עברית, אנגלית וצרפתית. ברגע שישרור שלום עם מדינות ערב, יוסיפו למוזיאון ישראל גם כתובות בערבית".
התערוכות שהוצגו בפתיחה המשיכו וחיזקו את המסר הלאומי של המוזיאון. כולן עסקו בתנ"ך: "אמנים והתנ"ך", רישומים ותחריטים מאת רמברנדט בנושאים תנ"כיים, תערוכה משותפת למארק שאגאל וז'אק ליפשיץ שהציגו יצירות בהשראת התנ"ך, ובאגף הארכיאולוגיה נחשפו תגליות מבתי כנסת קדומים ועתיקות ארץ התנ"ך. במקביל נטל על עצמו המוזיאון משימות לאומיות, ותערוכות שנאצרו בו נשלחו לערי הפריפריה. כמו כן החלו להקרין כאן סרטי קולנוע, כדי לקרב את תושבי העיר למוזיאון ולצמצם את המחיצות בינם לבינו.
בימים הראשונים הכניסה בשבתות הייתה חופשית, וההסתערות הייתה המונית. חלק מהמבקרים פתחו פיקניק בגן הפסלים, ורוכלים חדרו לאולמות ובגן ומכרו שתייה קלה וחטיפים. "הזהירו אותנו שפעולה כזאת (פתיחת המוזיאון בחינם בשבתות) עלולה להביא למוזיאון בני שכונות לבושי פיג'מות", אמר קולק. "אם כך יהיה הדבר, אהיה הראשון שאברך על כך. למען לובשי הפיג'מות בנו את המוזיאון". בשלושת השבועות הראשונים ביקרו 93 אלף מבקרים, מחציתם בימי שבת החינמיים, ועד לסוף השנה הראשונה פקדו את המקום 600 אלף מבקרים ב-25 תערוכות – נתון מעורר השתאות גם במונחים של היום. בית האופנה של פייר קרדן הוזמן לערוך כאן תצוגת אופנה שבה נחשפו דגמיו החדשים – חלקם עם אריגים תוצרת ישראל.
הכניסה החופשית בוטלה במהרה. בקיץ 1966 התקשה המוזיאון לכסות את גירעונותיו, שהצטברו לכדי מיליון לירות, וההנהלה איימה בפיטורי עובדים ובסגירת אגפים אם משרדי הממשלה לא ייחלצו לעזרתה. מוקד התעסוקה של 160 עובדים, מתוכם 100 בשמירה, ידע ללחוץ במקומות הנכונים והתמיכה ניתנה. אם ב-1965 הכיל המוזיאון 10,000 מ"ר שטח בנוי, בתוך שני עשורים שולש שטחו וב-1990 כבר הגיע ל-50 אלף מ"ר. אגב, רעיון הבנייה בשלבים היה תולדה של הקשיים בהשלמת "בנייני האומה" בכניסה לירושלים, פרויקט שנגרר במשך עשור עקב בעיות תקציב. קולק, רב-אמן בגיוס כספים, הגה את הקונספט של "פאביליון במיליון": דרך לעודד תורמים להנציח את עצמם בביתנים שיוקמו בהדרגה.
מי היו האדריכלים
הזכייה המשותפת של מנספלד וגד, שהיו כבר אדריכלים מנוסים באותה עת, הייתה פסגה מקצועית של שני אנשים שנולדו באותה שנה (1912) והלכו לעולמם בהפרש של שנה (גד ב-2003, מנספלד ב-2004). גד עלתה מרומניה ב-1936 ובמהרה זכתה להכרה הודות לשפתה העיצובית המקורית, שהתבטאה לימים במשכן הכנסת ובבית גבריאל בצמח. שפתה החופשית והמקומית השלימה את שפתו של מנספלד, שדגל בתפישה סטרוקטורלית נוקשה. הוא נולד בלנינגרד, למד בברלין ובפריז, עלה לארץ ב-1935 והתיישב בחיפה. בין השאר השתתף בתכנון בניין האודיטוריום בחיפה, בבניין המינהלה והספרייה ביד ושם, ובתכנון שכונות מגורים ובראשן שער העלייה בחיפה. בנוסף, צבר ניסיון בהשתתפות בתכנון מוזיאון קטן בקיבוץ הזורע.
ההיכרות בין גד למנספלד החלה כאשר עיצבו את אוניות הנוסעים המיתולוגיות של "צים" ("הרצל", "ציון", "ישראל" ו"ירושלים"). מנספלד היה עד אז שותפו של האדריכל מוניו גיתאי-ויינרויב. זה האחרון שהה באותה עת בסינגפור, שם היה מעורב בפרויקט מטעם האו"ם. בנו של מוניו, הבמאי (והאדריכל) עמוס גיתאי, מספר כי עם שובו הופתע אביו לגלות כי שותפו הגיש הצעה לתחרות שאף זכתה. באותו רגע פורקה השותפות.
הגם שאביו לא היה שותף בשום אופן בהצעה ובעריכת התוכניות למוזיאון ישראל, גיתאי מוצא בפרויקט מרכיבים רבים שמקורם בעבודות שיצרו השניים: המכון ההידראולי בקריית הטכניון (עמודי הבטון הנושאים את תקרת הבטון), המוסד לעיוורים בקריית חיים, ומוזיאון וילפריד ישראל בקיבוץ הזורע (החצר הפנימית והקשר בין הפנים והחוץ).
הביקורת
עקרונות חשובים בתכנון מוזיאון הם נגישות נוחה, מרחקי הליכה ושינוע קצרים, יכולת התמצאות, אולמות תצוגה גמישים לתערוכות שונות ועלויות נמוכות של תחזוקה. במוזיאון ישראל התעלמו האדריכלים מכל אחד מהעקרונות האלה, מה שפגע בתפקוד ובארגון המוזיאון כבר בימיו הראשונים.
"עיכבתי את הבנייה כמעט שנה", מספרת אילה גורדון, שעבדה במוזיאון בתפקידים בכירים במשך כשלושה עשורים, ייסדה את אגף הנוער ועמדה בראשו במשך כ-25 שנה. ב-1966, במלאות שנה להיווסדו של המוזיאון, חנכו יו"ר הכנסת קדיש לוז וטדי קולק (שכיהן גם כיו"ר מועצת המנהלים) את אגף הנוער בתרומת שלוש משפחות מאנגליה ומוונצואלה. 12 שנים שכן האגף בסביבת אגף האמנות, עד שב-1978 עבר למשכנו הקבוע במבנה חדש וצמוד.
"הוויכוח היה על כך שבאמצע החלל יש עמוד", אומרת גורדון. "מבחינה אסתטית זה היה מצוין, אך כשבמרכז יש עמוד זה תופס לך את המקום הכי חשוב. רציתי שהמרכז יהיה חופשי, אחרת ויטרינות התצוגה חייבות להיות צמודות לקיר וזה נורא משעמם. כאוצר, אתה רוצה כל תערוכה לשנות את החלל, וכשהוא לא גדול ויש עמוד באמצע אתה לא יכול לתמרן". היא גילתה בעיות נוספות, כמו פטריות הבטון שיצרו בעיות אקוסטיות (שהודגשו באגף הנוער בגלל צעקות הילדים), ופסי החלונות בתקרה שהחדירו אור שמש מוגזם ופגעו ביצירות האמנות. "זה היה חדשני במידה עולמית, מבחינה ארכיטקטונית טהורה המוזיאון היה מאסטרפיס", היא נזכרת, "אבל לא היה לי מספיק כוח למנוע".
ביקורת נוספת משמיע האדריכל הוותיק דן איתן, שאמר ל-Xnet השבוע: "ככל שאתה מתבונן בבניין אתה רואה יצירה אדריכלית יוצאת מן הכלל. בניין עם נוכחות, חוויה - אך גם טעויות". הוא נזכר בחיוך ש"מנספלד לא היה איש נעים, והרבה אנשים מהדור שלי באו לראות איפה הוא נכשל". לדעתו, "הרעיון התכנוני היה ללא ספק מרתק, זו הייתה אדריכליות ניסיונית, אך כזו ששבויה בחוקים של עצמה ושאינה קשורה לתכנים שהבניין צריך לספק. כשתרגמו את הרעיון לתוכן של הבניין ולארגון התנועה, נוצרה בעיה".
איתן עצמו התמודד בתחרות, בשותפות עם האדריכל יצחק ישר, וכך זה הסתיים מבחינתם: "במוצאי שבת, ערב ההגשה, אספנו את כל התוכניות, יצאנו לחצר הקטנה שלנו בצמוד למשרד, הדלקנו גפרור והצתנו את הערימה. חשבנו שזו לא עבודה שנזכה בה במקום הראשון". את הרעיונות שגיבשו השניים בהצעה שנגנזה, הם מימשו שנים ספורות מאוחר יותר בהצעתם לבניין מוזיאון תל אביב – שזכתה ומוכרת לכל עד היום.
בארכיון אדריכלות ישראל, בין תיקים גדושים בחומרים על המוזיאון, אפשר למצוא גם ביקורת אדריכלית שנשמעה מפי האדריכל צבי הקר, במאמר שפרסם לרגל 20 שנה לחנוכת מוזיאון ישראל: "בניין שתפקידו הלאומי הוא בשורש קיומו, התחפש לכפר ערבי שהיה רוצה להשתלב בנוף. עצם בנייתו על פסגת ההר לא מאפשרת השתלבות קלה עם הסביבה ושבירתו לקוביות קטנות האמורה להזכיר לנו את הבתים בכפר, מעידה על דבר אחד בלבד, הבניין מתבייש מעצם היותו מוזיאון (...) אחד המוסדות החשובים של החברה בישראל, שצורתו הייתה צריכה לסמל את עצמאותנו הרוחנית והתרבותית, נראה ממש כבית ספר תיכון בעיר קיט קטנה ושקטה".
היכל הספר וגן האמנות
לתוכנית המקורית נוספו שני מרכיבים שאותם לא תכננו מנספלד וגד: היכל הספר וגן האמנות ע"ש בילי רוז. היכל הספר תוכנן, למעשה, ללא קשר לסביבתו. זה קרה לאחר שנדחתה ההצעה לשלבו בחזית של הספרייה הלאומית בקמפוס גבעת רם, ואז הוחלט להציב אותו סמוך לשער המוזיאון. מי שתכננו אותו היו האדריכלים היהודים-אמריקאים ארמאן פיליפ בארטוס ופרדריק ג'ון קיזלר. בעוד שבארטוס התמקד בפילנתרופיה, עסק קיזלר בפיתוח תיאוריות אדריכליות, ובראשן "הבית הבלתי נגמר" שגם הוצג במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק. לשניהם היה ניסיון דל בתכנון, מה שהפך את היכל הספר לפסגת יצירתם.
היכל הספר נועד לחזק את המסר, שלפיו מדינת ישראל היא המשך ישיר לממלכת ישראל ששלטה באזור לפני אלפיים שנה. ההיכל נועד להציג מגילות עתיקות שהתגלו במערות במדבר יהודה, ובהן מגילות בר כוכבא ומגילת ספר ישעיהו המתפרשת על פני גליל נייר באורך שמונה מטרים. חלקו הבולט של הבניין עוצב בהשראת ראש של כד, בדומה לכדים שבהם נתגלו המגילות. הוא חופה באריחי חרסינה זעירים ולבנים, ומולו הוצב קיר מחופה אבן שחורה; יחד הם מסמלים את מלחמת בני האור בבני החושך, מלחמה המוזכרת בכתבי המגילות.
המבנה מרשים במכלול היבטים: חזותו, חומריותו (החיפויים, הריצוף והתקרה), פרטיו הקטנים (מעקות, דלתות, מדרגות), התאורה ומערך התנועה הייחודי בו. צמד האדריכלים שלו הצליח ליצור חוויה לא רגילה, שמדמה כניסה למערה והגעה למקדש עתיק דמיוני. כמעט מיותר להגיד, שבכך מהווה היכל הספר ניגוד מוחלט לרעיון החילוני של מנספלד וגד.
גן האמנות נקרא במקור "גן הפסלים" ועורר את חמתם של החרדים. את 20 הדונם הללו עיצב איסאמו נוגוצ'י, אדריכל נוף אמריקאי ממוצא יפני, שהתמחה בעיצוב גנים המשלבים אמנות. נוגוצ'י הצליח להתמודד עם האתגר של תכנון גן במדרון, ובנה סדרה של קירות תמך שיוצרים משטחים נוחים לתצוגת אמנות ותצפית על הנוף. בדומה למגרעות של המוזיאון עצמו, גם בגן מתקשים המבקרים להתמצא: השבילים אינם נגישים למוגבלים ולתשושים, ואין מוקד מרכזי שיסייע להתמצא.
המוזיאון נוטש את המתכננים המקוריים - והשיפוץ
במרוצת השנים נזנח הרעיון המקורי של התפתחות המוזיאון לפי תוכניתם של מנספלד וגד. השניים המשיכו ללוות את המוזיאון, אך אחיזתם התרופפה והלכה עד שהקשרים נותקו. ההנהלה פנתה לאדריכלים אחרים כדי שיערכו שינויים, הרחבות וארגון מחודש במתחם. השינוי המשמעותי ביותר נרשם בסוף העשור הקודם, כאשר נבנה מחדש מתחם הכניסה, נוסף מודל ירושלים בתקופת בית שני שהובא ממתחם הולילנד, ובעיקר נערכו שיפורים במערך התנועה ובאולמות התצוגה במטרה להקל על המבקרים.
"יש כוח גדול למוזיאון הודות לאדריכלים שהיו מעורבים בתכנונו המקורי ולמיקום הגיאוגרפי שלו", מתגאה מנכ"ל המוזיאון, ג'יימס סניידר. "העיקרון שהעמדנו לעצמנו בפרויקט ההתחדשות היה לשמור על אותן איכויות, מבלי לחרוג מטביעת הרגל המקורית ומבלי לגדול. המוזיאון לא צריך יותר לגדול פיזית, אלא להתמודד עם מה שיש. אנחנו מספיק גדולים".
דווקא במקום שמזוהה עם מצוינות אדריכלית, מורגשת דעיכה מתמשת בהתייחסות לאדריכלות ולעיצוב. המחלקה לעיצוב ולאדריכלות במוזיאון ידעה ימים משמעותיים תחת ניהולו של איזיקה גאון, עם תערוכות שעסקו ביצירתם של אדריכלים כמו ליאופולד קרקאור, מנספלד ואילן פיבקו. לימים, תפס את מקומו של גאון אוצר פחות בולט, ובשני העשורים האחרונים הפסיקה המחלקה לאצור תערוכות אדריכלות. כיום עומדת בראש המחלקה אסנת סירקין, ובשבועות הקרובים היא משיקה תערוכה שתעסוק בהיכל הספר. בהמשך, מתוכננת תערוכת אדריכלות שנאצרה בהשראת מחקרם וספרם המשותף של האדריכלים עדה כרמי-מלמד ודן פרייס: "אדריכלות בפלשתינה-א"י בימי המנדט הבריטי 1948-1917".
בינתיים חונך המוזיאון את "1965 היום" - תערוכה שחוזרת לשנה שבה נפתח המוזיאון כדי להתבונן ברקע ובתנאים שבהם יצא לאוויר העולם, והפך למוקד תרבותי משמעותי בישראל.
