זה עשוי להישמע כמו דבר והיפוכו, אבל הצניעות היא ההישג הבולט של פרויקט היוקרה "אלמא", שנחשף כאן לראשונה לקראת פתיחתו לקהל הרחב. "בית הבראה מבטחים" בזכרון יעקב,
מהיצירות החשובות באדריכלות המקומית
- אולי בתרבות הישראלית בכלל - התאפיין בענווה. גם בגלגול העכשווי והיוקרתי שלו, תחת השם (הבלתי קליט) "אלמא - מלון יוקרה ומרכז אמנויות" - הענווה אינה מופרת.
קשה להחמיץ את מבנה המפוחית המתעקל, שמשקיף על הנוסעים בכביש החוף מאז 1968, אז יצא משולחנות השרטוט במשרד האדריכלים רכטר-זרחי-פרי (יעקב רכטר היה האדריכל האחראי) והתבסס על קו הרכס של הכרמל בנוכחות רכה וסמכותית גם יחד. בן לילה, המבקרים המקומיים קשרו לו כתרים: האדריכל יצחק ישר לא היסס לקבוע כי "לפי דעתי דנים אנחנו באחד הבניינים המעולים ביותר מבחינה ארכיטקטונית שנבנו בשנים האחרונות בארץ"; עמיתים למקצוע השוו אותו ליצירות נודעות כמו פרויקט המגורים Pedregulho Housing של האדריכל אפונסו אדוארדו ריידי בריו דה ז'ניירו (1952), "הביטאט 67" בתכנון משה ספדיה במונטריאול (1967) ויצירות של גדולי האדריכלים המודרניסטיים כמו אוסקר נימאייר ולה קורבוזיה; וב-1973 זיכה הבניין את יעקב רכטר בפרס ישראל לאדריכלות.
שנה לאחר מכן נבחר הבניין להתנוסס על סדרה מצומצמת של בולים, שהציגה מבנים נבחרים בארץ (לצד ספריית סוראסקי באוניברסיטת תל אביב, בית הכנסת האוניברסיטאי בגבעת רם, בניין עיריית בת ים, תיכון ליידי דיוויס בתל אביב ומוזיאון השואה ביד מרדכי). שירי ההלל של המבקרים לא פסקו גם בעשור האחרון: "בניין שיוצר נוף יותר מאשר משתלב בו", התבטא האדריכל והיסטוריון האדריכלות הישראלית, ד"ר צבי אלחייני.
בתי ההבראה של פעם
"מבטחים" היה חלק ממפעל בתי ההבראה שהקימה
הסתדרות העובדים בעשורים הראשונים למדינה, בין השאר בנצרת ובמוצא, בצפת, באשקלון ובביתן אהרן. ההסתדרות ערכה תחרות תכנון ב-1958, וההצעה שהוביל רכטר זכתה בה. את החזית הייחודית ביסס רכטר על תקדים שלו: תוספת אגף שיצר זמן קצר קודם לכן בבית ההבראה "בית בוסל" בצפת (מבנה נטוש בקצה העיר, שגם לו נערכות תוכניות חידוש). "קופת חולים אינה מכולת, לא נוריד את מחירי ההבראה", התעקשה הנהלת ההסתדרות בשיאה של האינפלציה שהשתוללה כאן ב-1985, ומחיר אירוח ליום בבית הבראה מבטחים טיפס ל-39,380 שקלים.
הזמנים משתנים, ההסתדרות קרסה ובתי ההבראה שלה נסגרו, כשחלקם הופכים לבתי מלון בסטנדרטים גבוהים. ב"אלמא" היוקרה מורגשת בכל פינה ופרט הודות לרמת הגימור, לאיכות הריהוט, ליצירות האמנות הפזורות ברחבי הבניין ולספא המהודר; מובן שהיא מורגשת גם בתעריפים. אלא שלא כמו בתי מלון רבים במדינה, כאן לא צועקים בכל הכוח "הנני כאן". לשם השוואה, במלון "הילטון" תל אביב (גם אותו תכנן יעקב רכטר) יש 17 קומות ו-583 חדרים.
מבטחים/אלמא מסתפק בגובה מתון של שלוש קומות ומציע 95 חדרים. אין בו לובי עצום ואין שטיחים מקיר לקיר, ספות ענקיות או נברשות נוצצות. המרכיב הבולט בעיצוב הוא רצפת הטראצו המשולבת באבן שמכסה את כל האגף הציבורי, והיא מושכת את העין להתבונן מטה כאשר פוסעים לאורכו של המלון, עם מבטים שנשלחים לסירוגין אל נוף מרהיב של הים התיכון הנשקף מאגף חדרי האירוח, עד האופק.
אלמא-בית מבטחים בולט למרחוק, כאמור, אך הגישה אליו אינה פשוטה. הוא ממוקם בקצה שכונת מגורים שקטה בתוככי זכרון יעקב, כשהרחובות המובילים אליו מתפתלים במעלה הכרמל ואינם מרמזים שבקצה הדרך מסתתר מלון ומרכז תרבות. תודות לאפליקציית הניווט מגיעים בסופו של דבר למתחם המסוגר והמאובטח למשעי, והרכב נבלע בחניון חדיש שנחפר לעומק ארבע קומות. תוך כדי העלייה במעלית השקופה מהחניון למפלס הקרקע, נשכח העולם שבחוץ והשלווה שנשקפת מהכביש המהיר אופפת אותנו בפועל.
המאבק על השימור הוכיח את עצמו
ככל שקשה להאמין, הבניין עטור הפרסים שפיאר מגזיני אדריכלות בעולם במרוצת השנים לא הוכרז כמבנה לשימור. היוזמה הראשונית של לילי אלשטיין, להגדיל משמעותית את היקפי הבנייה בבניין שקנתה, נתקלה בהתנגדות עזה של שוחרי האדריכלות – והמהומה הצליחה לחולל תהודה משמעותית על אודות חשיבותם של מבני הברוטליזם,
סגנון שלא העסיק עד אז את הציבור ולמעשה גם לא את אנשי השימור, שהעדיפו להתמקד במבני הסגנון הבינלאומי (באוהאוס)
הלבנים ולא במבני הבטון האפורים. במקום התכנית הגדולה, אישרה הוועדה המקומית תוכנית צנועה יותר שאיפשרה לחנוך את המיזם בתוך פחות מחמש שנים מיום אישורו. בבית הבראה נבנו 9,000 מטרים רבועים על המגרש (שכולל 113 דונם), ואילו בית המלון העכשווי הוגדל משמעותית לכדי 25 אלף מ"ר – בעיקר הודות לניצול שטחים לא מנוצלים בבניין ההיסטורי, הוספת אגף אחורי, וניצול תת-הקרקע (אולם קונצרטים, חניונים וכדומה).
מה יהיה אם אלשטיין תפרוש?
"הייתי כבר בשני קונצרטים והתרשמתי לטובה", מציין ברק טפר, אדריכל תושב זכרון יעקב וממובילי המאבק למען שימור הבניין. "פגשתי באותה הזדמנות את לילי אלשטיין והחמאתי לה, היא היתה כעוסה אך מרוצה". לדבריו, החלקים העיקריים שבהם התמקד מאבק השימור - החזית המרחפת שנצפית מכביש החוף, החצרות הפנימיות, אופי הריצוף ומערכת התנועה - שומור היטב. לדעתו, המאבק הצליח הודות לתמיכתם של תושבי זכרון יעקב, שחששו שהתוכנית הגרנדיוזית המקורית תיצור כאוס תחבורתי ותהרוס את אופי השכונה. "אף ועדת תכנון לא היתה משתכנעת אילו היינו באים אליהם רק עם השימור, אך הודות ללחץ התושבים זה הצליח לשכנע", הוא מסכם. אולם, הוא חושש מהעתיד: "עכשיו, בעלת המקום לילי אלשטיין דומיננטית, אך מה יקרה כשהיא תפרוש מתפקידה?" - אז, הוא חושש, יזמים עתידיים ינסו למקסם את התשואה מהנכס ולפגוע בהישג הקיים. תגובתה של אלשטיין לא נמסרה ל-Xnet.
כך או אחרת, אדריכלי פרויקט החידוש -אמנון רכטר (בנו של יעקב) ורני זיס- הכניסו את צוות Xnet לסיור בכורה אדריכלי ועיצובי במתחם. הם מדגישים כי התעלמו מהעניין הפורמלי (העובדה ש"בית מבטחים" לא הוגדר כמבנה לשימור) והחליטו להתייחס לבניין כראוי לשימור, מתוך הכרה בחשיבותו. "מה שקיבלנו לידיים היה צריך לעבור בנייה מחודשת במחשבה שלנו דרך התוכניות המקוריות", מסביר אמנון רכטר, "כדי להביא אותו למקום שדומה למצב שבו הוא היה כשנפתח".
"נדרשו פתרונות מורכבים ולא זולים", מוסיף בנו של האדריכל המקורי, ומרמז על עלותו האסטרונומית של הפרויקט: 350 מיליון שקלים – כולם יצאו מכיסה הפרטי של אלשטיין, יזמית והוגת הפרויקט שצברה את הונה ממניות "טבע", ענקית התרופות שבעלה של אלשטיין נמנה על מייסדיה. זיס מוסיף שהתוכניות המקוריות היו כה משמעותיות בתהליך התכנון המחודש, עד שבכוונתו להדפיס, לכרוך ולהציג אותן בכניסה למען באי המקום. שלושה עקרונות הובילו את זיס ורכטר בתכנון:
1. הפרדה בין אגף ציבורי לאגף חדרים. האגף הציבורי מנותק יחסית ופועל כיחידה סגורה: הוא מכיל שני אולמות מופעים וקונצרטים, שלוש גלריות לאמנות, בריכה פנימית וחיצונית, ספא עם חמאם טורקי, חדרי טיפולים ומסעדות. לעומתו, אגף החדרים פתוח אל הנוף וכולל את שתי שורות החדרים המקוריות של בית מבטחים - כל שני חדרים צנועים של פעם אוחדו לחדר מרווח אחד. מאחורי הבניין ההיסטורי נבנה אגף חדש, שאינו נצפה מכביש החוף כדי לא להרוס את יופיו של הבניין המקורי על קו הרכס, ובו 22 קוטג'ים לאירוח של משפחות עם ילדים. בחיבור בין שני האגפים הותירו האדריכלים את הבטון חשוף, חומר הבנייה העיקרי בבניין, במלוא הדרו.
2. שחזור המרכיבים המקוריים שהוחרבו במרוצת השנים שבהן הבניין הוזנח. משקופי העץ שהוחלפו באלומיניום זול שוחזרו כעת; הוחזרו המרפסות שנאטמו בשלב מסוים; ושוחזרה ברובה הרצפה המשלבת אבן עם טראצו – יצירה ראויה לשבח בפני עצמה.
3. שימוש מחודש ומשופר של אגפי הבניין, בהתאם לרוח הזמן. חדר דודי המים וחדר האוכל ההיסטורי הוסב לגלריות לאמנות (טרם נפתחו לציבור). חדר המכונות הגדול, המזכיר בצורתו את קולנוע "אורות" בשכונה ג' בבאר שבע (שגם בתכננו השתתף יעקב רכטר) הוסב לספא עם בריכה מקורה. בין סגנון חתירה לחזה יכולים השחיינים להתהפנט מנוף פנורמי של בריכות הדגים של קיבוץ מעגן מיכאל ומהים הפתוח.
למרבה השמחה, יש סיכוי קלוש שהאורחים ייאלצו לקלוט בזווית העין את הפרויקט הנטוש הסמוך - מלון הדירות המדורג "חוות הברון" (תכנון: פייגין אדריכלים), שהוצא לו צו סגירה לפני שנתיים. "זה בניין ממש בריוני", אומר רכטר, "בפעם הראשונה שאבא שלי ראה את הדבר הזה הוא כמעט עשה תאונת דרכים. מול הבניין הנסיכי שמרחף על הקרקע, כאילו מישהו בא עם שפכטל והוריד חצי הר". זיס סבור ש"חוות הברון" דווקא מדגישה את איכויותיו של בית מבטחים.
אתגר השימור: הצלחות ובעיות
מערכת התנועה הקריאה והברורה של בית מבטחים נותרה בשלמותה, ובצדק, וכך גם הגישה לחדרי האירוח. יעקב רכטר הכין לציבור תהליך של גילוי, הנפתח בכניסה המגוננת והסגורה וממשיך במסלול המפותל שבמהלכו הם ייחשפו לנוף בהדרגה. בכמה פרויקטים שתכנן יעקב רכטר, הוא עשה שימוש בחצאי קומות (מעונות לוננפלד-קונין במכון ויצמן, מרכז המחשבים של בנק לאומי בלוד, ביתן הלנה רובינשטיין בתל אביב). כך גם כאן: מסדרון אחד ויחיד מקשר לשני מפלסי החדרים באמצעות מדרגות העולות או יורדות חצי קומה. המדרגות לכשעצמן הן פרט פשוט ומרהיב המשלב טראצו עם לוחות זכוכית מחוסמת המרמזת על הנוף הנשקף לבסוף במלוא הדרו מהחדרים.
הרצון לשמור על איכויותיו של בית מבטחים היה אתגר מורכב, שלא תמיד היטיב עם התוצר הסופי. כך, למשל, המסעדה ממוקמת בעורף והסועדים לא ייהנו מתצפית אטרקטיבית בשולחן ארוחת הבוקר. המסעדה עצמה מעוצבת בפרוטרוט אך מתוכנת כמסדרון צר, ובמידה מסוימת גם הלובי יוצר תחושה דומה. החצר הפנימית והגדולה החוצצת בין שני האגפים, שהתפארה בבריכות נוי עם מפלי מים (האלמנט הזה לא שוחזר), נותרה בחשיבות נמוכה. ואולם, ראויים לציון המאמצים והפתרונות שאינם נראים לעין במבט ראשון: בחדרים המקוריים לא היה מיזוג אוויר, וקשה לדמיין מי יסכים להתארח במלון עכשווי כזה. האדריכלים חצבו בעדינות תעלות בעמודי הבטון של אגף החדרים, וכך פתרו את הבעיה תוך שהם שומרים על מבט נקי מהפרעות ויזואליות מיותרות.
חגיגת אמנות ישראלית
על עיצוב הפנים של האזור הציבורי הופקד משרד United הלונדוני, המתמחה בבתי מלון איכותיים. יחד אתו השתתפו בפרויקט משרדי עיצוב הפנים ברנוביץ'-קרוננברג ולאה
מלר, שגם באמתחתם בתי מלון ומסעדות עטורי שבחים בארץ ובעולם. הריהוט המאופק מתאפיין בקווים אופקיים שאינם מאפילים על תשומת הלב מהבניין עצמו. את הריהוט העכשווי משלים אוסף אמנות מרשים, שמפוזר בפינות שונות במתחם, ובכך מחזיר עטרה ליושנה: אמנות ישראלית איכותית הייתה מנהג מקובל במלונאות הישראלית, מנהג שהובילה מעצבת הפנים דורה גד בבתי מלון שונים (ציונה שמשי, דני קרוון ודוד פלומבו היו חלק מהאמנים שהציגו בחללים שהיא עיצבה).
כאן אפשר להתרשם מעבודות של נורית דוד, יהודית סספורטס, גבי קלזמר, גיל מרקו שני ואחרים, כשגולת הכותרת היא פסל של סיגלית לנדאו שנוצר במיוחד לחצר הפנימית, זו שסביבה מתנהלת עיקר הפעילות באגף הציבורי. הפסל מתאר שני גברים עירומים הרוכנים על ברכיהם ומתאמצים לדחוף סלע גדול. הפסל נוצר מגוש שיש קאררה במשקל 26 טונות, והוא מחזק את שילוב מרכיבי התנועה, השלווה והעוצמה המאפיינים את הבניין; יותר מזה, נדמה שהפסל מחבר את המבנה למסורת העתיקה של הפיסול, כשם שעיצוב הפנים העכשווי ממשיך מעטפת אדריכלית קודמת. הכניסה לתערוכות המתחלפות (אוצרת: שרית שפירא) תהיה בחינם.
אקוסטיקה ללא פשרות
אולמות המופעים והקונצרטים נפתחו בחודשים האחרונים, כקדימון לחנוכת המלון כולו, בקונצרט חגיגי של התזמורת הסימפונית של ראשון לציון עם הפסנתרן הגרוזיני אלכסנדר קורסנטיה ובנגינת הטוקטה ופוגה של באך (הידועה גם כפתיח של הסדרה "היה היה") בביצועו של אלכסנדר גורין. במקור היה כאן אולם הרצאות לא גדול, עם תקרה סנדרטית בגובה של פחות משלושה מטרים. בגלל ההתנגדויות של נאמני השימור להגבהת האולם, נעשתה חפירה לעומק חמישה מטרים אל מתחת ליסודותיו של הבניין המקורי, וכך התקבל אולם המאפשר את הווליום הנדרש למוזיקה קלאסית ברמה בינלאומית.
כדי ליצור אולם קונצרטים אידיאלי, הוזמנו שירותיה של חברת Arup/Artec Consultants, המתמחה בפתרונות אקוסטיים לאולמות קונצרטים ומופעים. בתכנון משותף עם האדריכלים והמעצבים, נוצר כאן אולם עם איכות אקוסטית מהטובות במדינה. ייחודו טמון במערכת בקרה שמאפשרת אקוסטיקה לא קבועה, כזו שמתאימה את עצמה לאירוע הספציפי – קונצרט, הרצאה או סרט. המערכת כוללת לוחות כפולים העוטפים את האולם. בתווך שנמצא בין הלוחות מסתתרות יריעות בד סופג סאונד, שמשפיע על משך ההדהוד של הצליל הבוקע מן הבמה ומהדהד ברחבי האולם. בלחיצת כפתור אפשר להוריד ולהעלות את יריעות הבד, ובכך לתזמן את זמן ההדהוד לפי עוצמת הקול – תזמורת גדולה או הרכב קאמרי, מוזיקה אלקטרונית או דובר יחיד על הבמה, וכך הלאה. גם העוגב הגדול (1,470 צינורות מעבירים את הצלילים הננשפים מהמקלדת ומהפדלים) שהותקן מעל הבמה אינו מחריש אוזניים, הודות לפתרון האקוסטי הזה, שמזכיר את האולם המהולל KKL בלוצרן, בתכנונו של ז'אן נובל, אמנם בקנה מידה קטן בהרבה.
תרומה תרבותית לתושבי השרון והצפון
אולמות המופעים והגלריות, כך מקווים כאן, ימשכו קהל רב מכל אזור השרון והצפון – החל בהרצליה וכלה בחיפה ופרווריה. אלה ללא ספק אולמות המופעים האיכותיים ביותר באזור כולו, ותרומתם לשיפור חיי התרבות כבר מורגשת. אולם Cube (למופעי מוזיקה, מחול ותיאטרון) מציע 190 מושבים, ובאולם הגדול "אלמא" (קונצרטים) יש 450 מושבים.
תמהיל התיירים הצפוי יורכב מ-65% תיירות פנימית של קבוצות, כנסים, אנשי עסקים ותיירים ישראלים, ו-35% מארצות המערב (ארה"ב, קנדה, אנגליה וצרפת), לאו דווקא קהל יעד יהודי, המחפש אתרי נופש ותרבות יוצאי דופן בעולם.
כמה זה עולה
חדר רגיל: 1,320 שקל לזוג באמצע השבוע, ו-1,950 שקלים בסוף שבוע (כולל ארוחת בוקר).
חדר דה-לוקס: 1,950 שקל בסוף שבוע (מינימום שני לילות) כולל ארוחת בוקר
שדרוג לסוויטה: 925 שקל ללילה
אגף הקוטג'ים: 2,245 שקל באמצע השבוע, 2,875 בסוף השבוע
התקדים מוכיח: צריך להציל את בנייני הברוטליזם
מיחזור בניין ישן ושיקום מעמדו כמוקד שוקק חיים הם מהלך שתורם, בעקיפין, לחיזוק חברה שמבקשת להגדיר את נכסיה התרבותיים. "בית הבראה מבטחים" קם לתחייה הודות לכניסת הון פרטי. להבדיל, היכל התרבות בתל אביב זכה להתחדשות הודות
להשקעה של הון ציבורי. המשותף לשניהם הוא ההד התקשורתי, העניין הציבורי והביקורת החיונית שליוו את התהליך. ועוד דבר: שניהם מבנים שתוכננו בסגנון הברוטליסטי,
שהשתמש בחומרים חשופים (בראשם הבטון האפור),
סגנון שמרבית הציבור עדיין סולד מהניכור, מהכוחניות ומהאופי המתועש שהוא מייצג.
אין פלא שחלק ממבני התקופה, שחשיבותם איננה מוטלת בספק לדעת רבים מהאדריכלים ושוחרי התרבות, מתפוררים או כבר נהרסו ואינם, כמו "בית הקיבוץ המאוחד" בתל אביב (בתכנון האדריכלים חנן הברון וזיוה ארמוני) והשוק הקמעונאי בבאר שבע (בתכנון אברהם יסקי ואמנון אלכסנדרוני). לא מאוחר להציל את הבניינים שממתינים לגאולתם, כגון בניין הספרייה הלאומית בירושלים, כיכר אתרים בתל אביב, בית פיליפ מוריי באילת, בית היוצר בשפך זוהר, שיכון רבע קילומטר והוסטל לאקדמאים בבאר שבע, בית התרבות של קיבוץ חפציבה וגם הדולפינריום הנרקב בשצף הגלים של הים התיכון. יש לקוות שגם יומם יגיע.
על האדריכלים (ראו גם סרטון בהדרכתם בראש העמוד)
אמנון רכטר, בנו של המתכנן, הוא נכדו של זאב רכטר שייסד
את משרד האדריכלות המשפחתי לפני 90 שנה ופתח במסורת של תכנון בתי מלון - מלון קלי"ה (1934) בים המלח ומלון השרון בהרצליה (1953) - ותכנון בתי הבראה: מעלה החמישה (1947) ונצרת (1958). בנו יעקב התמחה בבתי מלון, שמצליחים לשמור על איכותם ויוקרתם במשך עשרות שנים, כגון הילטון תל אביב (1965), הילטון ירושלים (1974), שרתון תל אביב (1974), קרלטון תל אביב (1980), ענבל בירושלים
(1983) והולידיי אין באשקלון (2000) שאת תכנונו הוביל כבר הדור השלישי במשפחה – אמנון. לפני חודשים ספורים השלים אמנון רכטר את מגדל בית המשפט בתל אביב ובשנה הקרובה הוא עתיד לחנוך פארק טכנולוגי בדונג-גואן שבסין. בהמשך ישלים שכונת מגורים למדענים במכון ויצמן ואכסניית נוער באשקלון.
רני זיס עומד בראש משרד עצמאי שהקים ב-1991 לאחר שעבד במשרדם של פייגין אדריכלים, שם היה אחראי על תכנון מלון הנסיכה באילת. זיס מתכנן כיום לא פחות מ-40 בתי מלון במדינות שונות, לרבות מלון ראשון של רשת "דן" בהודו; אשתקד נחנך "ריץ-קרלטון" בתכנונו בהרצליה פיתוח, וכעת הוא שוקד על מלון בוטיק במגדל בשדרות רוטשילד 10 בתל אביב.
- אדריכל רני זיס. אדריכלים אחראים: גליה גלילי, מלי ברודנר ומורן קמר
- אדריכל אמנון רכטר. אדריכלים אחראים: גדי הלר, אופיר נחום, וואליד סליבה
- לאתר המלון
