לאדריכל פרדי כהנא אין שום ספק. "בניין חדר האוכל בקיבוץ תל יוסף הוא המבנה הכי חשוב, וגם הכי יפה, באדריכלות הקיבוצית הארצישראלית שהושפעה מהסגנון הבינלאומי", הוא אומר. "האדריכל לאופולד קרקואר, שתכנן את הבניין, המציא את האדריכלות הקיבוצית והיה חלוץ בהרבה תחומים. כל הבניינים שלו היו יוצאים מן הכלל, אבל חדר האוכל בתל יוסף הוא מעל כולם".

הקביעה של כהנא אינה חתרנית או מפתיעה בשום אופן; בכל סקירה היסטורית של אדריכלות ישראלית, מוזכר חדר האוכל בתל יוסף כמרשים במיוחד, והוא אף זכה להתנוסס על גבי בול דואר, שראה אור ב-1990 (בעיצוב אד ואן אויין). אבל הערכה לחוד ומציאות לחוד: למרות ההסכמה הגורפת על איכויותיו, הבניין נטוש. האולם הגדול, שבין קירותיו התכנסו חברי הקיבוץ מדי יום, ששימש מקום מפגש בחגים, שאירח מסיבות, אסיפות וטקסים – יצא מכלל שימוש, והילדים שנולדו בקיבוץ בשנים האחרונות מתייחסים אליו כאל חורבה. בימים אלה מתכננת המועצה לשימור אתרים תוכנית שיפוץ נרחבת, בניסיון לשקם את כבודו האבוד של חדר האוכל, שהשנה מלאו 80 להקמתו ועשור לסגירתו.

>> מהם 10 הבניינים החשובים ביותר באדריכלות הקיבוצית?

חדר האוכל כיום. יצא מכלל שימוש (צילום: מיכאל יעקובסון)
חדר האוכל כיום. יצא מכלל שימוש (צילום: מיכאל יעקובסון)

תחליף לבית הכנסת

הקיבוצים הם כנראה התופעה האדריכלית המיוחדת ביותר שצמחה כאן, והכוונה היא לא רק לאדריכלות של מבנים, אלא גם, ואולי בעיקר, לאדריכלות של הנוף הפתוח. חדר האוכל הקיבוצי נבנה בדרך כלל כמבנה גדול ומרשים, אולי כתחליף לבית הכנסת. רבים מחדרי האוכל הוותיקים הם מעשה ידיהם של בכירי האדריכלים המקומיים, בהם אריה שרון, זאב רכטר ו ריכרד קאופמן. הם הוקמו בדרך כלל בנקודה בולטת במרכז הקיבוץ, ולמרגלותיהם מדשאה גדולה.

נקודה בולטת במרכז הקיבוץ (צילום: מיכאל יעקובסון)
נקודה בולטת במרכז הקיבוץ (צילום: מיכאל יעקובסון)

>> לכתבות נוספות על אדריכלות בקיבוצים ב-Xnet

"חדר האוכל הוא העורק המרכזי של הנקודה הקיבוצית", כתב האדריכל שמואל מסטצ'קין, שעמד בראש המחלקה הטכנית של הקיבוץ המאוחד, במאמר מ-1936. "אין כאן לפנינו בית אוכל סתם. מכיוון שחדר האוכל מכנס בתוכו מספר רב של חברים, הרי הוא הופך ממילא למקום פגישה מרכזי המשמש מקום לשירות החברים, לקבלת ידיעות והוראות". מסטצ'קין קבע שחדר האוכל יתמקם "באמצע הדרך בין בתי הדירה לאזור המשק, משום שלארוחת בוקר וצהריים מתכנסים לחדר האוכל מצד אזור המשק, ולארוחת ערב באים מצד בנייני הדירה".

כ-500 חדרי אוכל נבנו בקיבוצים משנות ה-20 ועד שנות ה-80 של המאה הקודמת (יש כ-240 קיבוצים, וברובם נבנה במרוצת השנים חדר אוכל שני, שהחליף את הבניין הישן שלא עמד בעומס בשנים היפות של התנועה). הבניין בתל יוסף הוא מקרה נדיר של חדר אוכל שנשאר בשימוש עשרות שנים, בעזרת הרחבה שעבר בשנות ה-60. לאופולד קרקואר, שתכנן אותו, הושפע מאדריכלות ניאו-קלאסית מאוחרת, וגישתו הותאמה לאקלים, לסביבה ולצרכים המקומיים. קרקואר, שנולד בווינה ב-1890 ונפטר בירושלים ב-1954, תכנן גם את חדרי האוכל של בית אלפא (1932), דגניה א' (1934), בית זרע (1934), בית הערבה (1939) וקריית ענבים (1945). הבניין בתל יוסף, שנחנך ב-1935, היה הרביעי שתכנן; תרומתו המיוחדת לאדריכלות הקיבוצית זכתה להערכתו של הפילוסוף הנודע מרטין בובר, שכתב על הבניינים של קרקואר כי "יסודם בכיסופים לחיים של רעות".

קיבוץ תל יוסף נוסד ב-1921 בעמק יזרעאל, ושנים אחדות לאחר העלייה על הקרקע החל תכנון חדר האוכל שלו על ידי ריכרד קאופמן, אדריכל דגול בפני עצמו. פרדי כהנא כותב בספרו "לא עיר, לא כפר - האדריכלות של הקיבוץ 1990-1910", כי האתר שנבחר היה מורד הררי, וכדי לנצל את הפרשי הגובה הציע קאופמן להקים מבנה דו-קומתי בחלקו. בקיבוץ דחו את ההצעה וקאופמן הגיש הצעה נוספת, שגם היא נדחתה. הוחלט להעביר את התכנון לקרקואר, שגם הוא הציע מבנה דו-קומתי. הרעיון שלו כלל מבנה המורכב מגושים ריבועיים המשתלבים זה בזה. אולם האכילה תוכנן להשתרע על שטח של 16 על 16 מטרים במפלס עליון, כשהכניסה אליו תיעשה מהמדשאה המרכזית תוך עלייה במדרגות. התוכנית התאימה כנראה לרוח שאליה כיוונו חברי הקיבוץ, והצעתו של קרקואר התקבלה. ב-1933 החלה הבנייה, שנמשכה שנתיים.

חדר האוכל בשלב הבנייה, 1933-1935 (באדיבות ארכיון תל יוסף)
חדר האוכל בשלב הבנייה, 1933-1935 (באדיבות ארכיון תל יוסף)

כדי לאפשר אולם רחב וללא עמודים יצר קרקואר גג מרובע עליון, הנשען בזווית של 45 מעלות על גג ריבועי נוסף הנמוך מקודמו, ומאפשר פתיחת חלונות לאוורור ולתאורה טבעית. בכך הוא גם פיזר את עומסי הגג. קרקואר לא החביא את הפתרון ההנדסי, אלא בחר להדגיש אותו בחזיתות השונות. כמו בעבודות אחרות שלו, גם כאן הוא עטף את הבניין בחלונות רחבים בגובה הישיבה של הסועדים, כדי שייהנו מנוף הקיבוץ והעמק כולו. המבנה כולו נוצק מבטון וטויח בלבן, ובכך השתלב באדריכלות הבינלאומית של התקופה.

במדשאה שלמרגלות הבניין הוקמה בריכת נוי מלבנית. ב-1941 הוצבו לצדה פסלי דמויות של דוד פולוס (1975-1893), שיצר גם את פסלו של אלכסנדר זייד בטבעון. הפסלים בתל יוסף מחולקים לשתי קבוצות: מצד אחד זוג הורים לבושים בבגדי ים, ומהצד האחר שני ילדים שאחד מהם אוחז עוף מים שבפיו מזרקה. בחלוף השנים נאטמה הבריכה באדמה וכוסתה בדשא. הפסלים נותרו במקומם, אך הוזנחו. ב-2011 עברו שיפוץ.

הבריכה והפסלים שלמרגלות הבניין (באדיבות ארכיון תל יוסף)
הבריכה והפסלים שלמרגלות הבניין (באדיבות ארכיון תל יוסף)
כך נראה המטבח בתקופה שחדר האוכל הציע שלוש ארוחות ביום למאות סועדים (באדיבות ארכיון תל יוסף)
כך נראה המטבח בתקופה שחדר האוכל הציע שלוש ארוחות ביום למאות סועדים (באדיבות ארכיון תל יוסף)
גולדה מאיר באה לביקור (באדיבות ארכיון תל יוסף)
גולדה מאיר באה לביקור (באדיבות ארכיון תל יוסף)

להרחיב בלי לפגוע

ב-1966 החליטו חברי תל יוסף להרחיב את חדר האוכל, כדי שבחגים ניתן יהיה לארח בו 600-700 איש. לשם כך פנו למחלקה הטכנית של איחוד הקבוצות והקיבוצים - משרד אדריכלים ומהנדסים שסיפק עבודות תכנון לקיבוצי התנועה. כהנא מספר בספרו "עיצבנו חלום - מבט אישי על תכנון הקיבוץ": "אחרי הרבה התלבטויות הסברתי לחברי תל יוסף שלדעתי הבניין, בצורתו המקורית, הוא מיוחד, ולא נראה לי שיש לשנותו. הדבר לא כל כך עשה עליהם רושם. הם פשוט רצו חדר אוכל גדול יותר, והייחודיות לא עניינה אותם".

כהנא נאלץ להציע להם להקים חדר אוכל חדש, אבל חברי הקיבוץ דחו את הצעתו והתעקשו להרחיב את זה הקיים. "בינתיים", כותב כהנא, "האדריכל אריך ראש הציע להם הרחבה 'קדמית', שלמעשה הייתה הורסת את ייחודיותו של המבנה לחלוטין. הנושא נעשה לריב מקצועי ומצער בינינו. למרות שהסתייגתי מכל התערבות במבנה, הגעתי לכמה מסקנות לגבי אפשרויות הוספת אגף, בעיקר בכך שתקום מן הצד ובשום פנים לא תפגע בצורתו האלכסונית של המבנה. הצעתי לשמור על חזית הבניין הראשית התקבלה, והעבודה הועברה לאריך ראש".

ראש, שתכנן את הרחבת המבנה תוך שמירה על אופי הבניין המקורי, נולד ב-1905 בגרמניה, איבד את כל משפחתו בשואה, עלה לישראל והתיישב בתל אביב. תחילה עבד במשרדו של האדריכל ורנר יוסף ויטקובר, ולאחר מכן הצטרף למחלקה הטכנית של איחוד הקבוצות והקיבוצים, שם תכנן פרויקטים רבים עד פרישתו בסוף שנות ה-60. ב-1975 הלך לעולמו. "עד היום איני בטוח שעשיתי נכון", אומר כהנא. "אילו הייתי מסרב לקבל את העבודה, היה לי היום אולי מצפון נקי יותר, אך ייתכן שהתוספת הייתה מתבצעת בצורה מכוערת יותר".

ואז באה ההזנחה

לפני 15 שנה החל תהליך הדרגתי של צמצום הפעילות בחדר האוכל, כפי שקרה בתנועה הקיבוצית כולה. "קודם ביטלו את ארוחות הבוקר", מספר חבר הקיבוץ אמיר רוכל. "זה היה בזבוז זמן: החברים ישבו ואכלו במקום ללכת לעבוד. את ארוחות הערב הפסקנו כשראינו שלא מגיעים אליהן. ארוחות הצהריים נמשכו עם קבלן מזון חיצוני, עד שבשלב מסוים זה לא השתלם לו. מאז 2005 פועל חדר האוכל רק בחגים ובערבי זיכרון. השולחנות והכיסאות מאוחסנים בחלק משטח המטבח. חלק אחר שלו משמש כמחסן, ויש עוד אזור שמושכר למטבח של שירותי קייטרינג. בתל יוסף אנחנו משתדלים להשכיר כל שטח פנוי".

כהנא מאוד לא מרוצה מהמצב. "הבניין מתפורר היום, וזה סקנדל", הוא אומר. "חייבים לשמר אותו". אורי בן-ציוני מהמועצה לשימור אתרים מסכים שהבניין במצב רעוע, והבעיה המרכזית לדבריו היא רטיבות. בימים אלה מתכנן דוד שורץ, מהנדס המועצה, תוכנית לשיפוץ חדר האוכל. בסוף התכנון, שאמור להסתיים בחודש הבא, יוחלט כיצד להמשיך. לדברי בן-ציוני, הכל תלוי בחברי תל יוסף ובאנשי המועצה האזורית גלבוע: האם יגלו עניין בחדר האוכל ויסכימו להשקיע בו, או שהנכס ההיסטורי ימשיך להתפורר.

הבניין כיום. סובל מבעיית רטיבות (צילום: מיכאל יעקובסון)
הבניין כיום. סובל מבעיית רטיבות (צילום: מיכאל יעקובסון)