קן רובינסון חתום על ההרצאה הפופולרית ביותר שניתנה אי-פעם באירועי TED, תחת הכותרת "איך החינוך הורג את היצירתיות". מעניין כיצד היה מגיב איש החינוך הנודע, אילו נתקל בפרוגרמה של משרד החינוך לבתי ספר בישראל: מסמך כמויות נוקשה ומגביל, שקובע במדויק מה גודלו של כל חלל שילד ישראלי ישהה בו מדי יום מגיל 3 עד גיל 18, לא כולל שבתות וחגים.

אפשר לנחש את התשובה של רובינסון, שמותח ביקורת על מערכות החינוך במדינות שונות וטוען שהן שואפות לנפק תוצר אחיד: פרופסורים באוניברסיטה. כאשר זו המטרה, הוא ממשיך, אסור לעשות טעויות, יש להתמקד בלימודי שפה ומתמטיקה, ולהמעיט בערכם של תחומי יצירה כמו מחול, דרמה, מוזיקה או אמנות. בהתאם, מערכת החינוך מייצרת מבנים שמרניים ואחידים.

המלחמה בתקנים ובפרוגרמות מתישות היא קרב אוניברסלי שאדריכלים צריכים לנהל (גם בהולנד המתקדמת, כפי שרואים בסרט על בתי הספר היצירתיים שתכנן האדריכל הרמן הרצברגר), ולא רק הם אלא גם אנשי חינוך שמניפים דגל יצירתי. בחמישה בתי ספר חדשים שנחנכו כעת ברחבי הארץ, התמודדו עם גזירת הגורל הזו בדרכים שונות. Xnet מציג את הפרויקטים הטריים.

>> אדריכלות מרהיבה של בתי ספר יצירתיים בכל העולם

>> בית הספר האמריקאי באבן יהודה

>> גני הילדים החדשים מטפסים למעלה

פטיואים בעפולה

בפאתי שכונת וילות חדשה בבירת העמק, נבנה בשנתיים האחרונות בהדרגה בית ספר "תדהר". זהו "בית ספר צומח", שגדל יחד עם תלמידיו וכעת מאכלס את כיתות א'-ה' בלבד (12 כיתות ועוד שתי כיתות גן). חלקו הראשון נחנך לפני שנתיים, חלקו השני בתחילת שנת הלימודים הזו, וצפוי לו אגף נוסף. החזית הקדמית הפונה לכביש אינה מעוררת רושם רב, ונראית סטנדרטית. המבנים פשוטים, מחופים טיח ואבן, וניצבים בחצר גדולה המוקפת בגדר המתחייבת בכל מבנה ציבורי בישראל. מנהלת בית הספר, סיוון וידנפלד, מסייעת לגלות את מה שנסתר מהעין במבט ראשון.

האדריכל גבי שוורץ, שהופקד על תכנון בית הספר, לא רצה לתכנן מחדש את בית הספר שרוב הישראלים למדו או לומדים בו. "אנו מכירים היטב את בתי הספר השגרתיים, המאופיינים בכיתות אנונימיות וחזרתיות, מסדרונות אפלוליים ובחצר משחקים יוקדת שמזכירה את חצר המסדרים של בה"ד 1", הוא מספר על נקודת המוצא. על גודל הכיתות, הממ"דים והחללים המוכתבים הנוספים הוא לא היה יכול לשלוט, אך כן על אופן הצבתם במגרש.

מציצים. גובה החלונות וגודלם אינו אחיד, כדי שילדים קטנים יוכלו להציץ (צילום: דור נבו)
מציצים. גובה החלונות וגודלם אינו אחיד, כדי שילדים קטנים יוכלו להציץ (צילום: דור נבו)
שוורץ בחר לארגן את הכיתות באשכולות המפוזרים בצורה כמו-אקראית, שמייצרת חצרות פנימיות קטנות. התכנון החופשי (לכאורה) נחשף אט-אט כשנכנסים לבית הספר: תחילה מגיעים לכיתת שמש מוצלת, שמאפשרת למידה בחוץ. בהמשך צועדים לאורך מסדרונות מקורים אך פתוחים שמובילים לאשכולות שהסתדרו באופן אקראי במובן הטוב של המלה. האקראיות יצרה סוגים שונים של מקומות: גינות קטנות בין שתי כיתות, חללי כינוס גדולים בין קבוצת כיתות גדולה, מקומות ישיבה לאורך המסדרונות וערוגות צמחי תבלין. האזורים שנשתלו בהם צמחים לפני שנתיים נעימים יותר, ובאזורים החדשים יסתפקו התלמידים בינתיים בצל הבנוי. את מגרש ההפסקה הסטנדרטי, שצורתו ריבוע או מלבן, מחליפה החצר ההיקפית שזוויותיה שונות מקיר לקיר. כרי הדשא שולחים זרועות לכיוון הכיתות ומאפשרים לילדים את משחק המחבואים המושלם, תוך שהם מסתתרים מאחורי קיר אלכסוני או תחת אדן חלון. מנהל הפרויקט, שאדי אגבאריה, מספר כי נשתלו עצי מילה וצפצפה לאורך הגדר כדי לטשטש את הגדר התקנית והמאיימת, וכך להשלים את תבנית הנוף העתידית של בית הספר.
''תדהר'' בעפולה. אשכולות אשכולות (תכנון: אדריכל גבי שורץ )
''תדהר'' בעפולה. אשכולות אשכולות (תכנון: אדריכל גבי שורץ )
גם החלונות של הכיתות אינם צפויים, אלא שונים בגבהים ובגדלים בכל כיתה. הדבר מאפשר לילדים הקטנים יותר להציץ מבעד לחלון, ומעניקים איזשהו אופי ייחודי לכל כיתה. וידנפלד סבורה שעיצוב בית הספר, והכיתות בפרט, הולם את תפישת המוסד, שבו מחנכים לדבריה לדמוקרטיה ולשוויון. "אין כאן כיתה אחת שדומה לשנייה וזה מתאים לתפישה שכל אחד שונה", היא מסכמת, "ובגלל שיש כל כך הרבה מרחבים, אין כאן מאבקי טריטוריה".

אנתרופוסופי בקרית טבעון

כ-20 דקות נסיעה מעפולה, נמצא בית הספר האנתרופוסופי "שקד" בקרית חרושת שבטבעון. המוסד פרטי אך זוכה לתמיכה ממועצה המקומית, ולכן ההורים משלמים 700 שקלים בלבד מדי חודש. חלקו הראשון הכיל שמונה כיתות לתלמידי א'-ח' (בתכנון האדריכל אייל נחמיאס), וכדי להרחיב את המוסד ולבנות שמונה כיתות נוספות שבהן ילמדו השכבות הבוגרות (ה'-ח'), נשכרו האדריכל עמית נמליך ואדריכלי הנוף ארנה בן ציוני ובארי בן שלום. המועצה המקומית ומשרד החינוך מימנו את הפרויקט, שתוקצב בכ-6 מיליון שקלים.

צבעי הקיר וכיסוי התקרה מבהירים: זהו בית ספר אנתרופוסופי (צילום: דור נבו)
צבעי הקיר וכיסוי התקרה מבהירים: זהו בית ספר אנתרופוסופי (צילום: דור נבו)
אם בעפולה בית הספר טובל בדשא, הרי שבית הספר "שקד" טובל ביער. "רצינו ליצור מבנה שמשתלב בטופוגרפיה", מסביר נמליך, שגם ילדיו מתחנכים כאן. כל ארבע כיתות סודרו בשני מפלסים שונים, ובין כל שתי כיתות ממוקם פטיו שבו יישתל עץ בוגר. כל כיתה מתוכננת כמו "וילה", עצמאית בשטח, ובהתאם לתפישה האנתרופוסופית הן מחומשות ולא ריבועיות, כדי לאפשר ישיבה בחצי גורן ולא בשורות. כך יכולים התלמידים להביט זה בזה ולנהל שיחה ערה. בסוף יום הלימודים, הכסאות כבר מורמים על השולחנות. העיניים נלכדות על ידי לוחות הגיר יוצאי הדופן, שנראו כמו חפץ שנשאב מסרט מצויר – לא רק בגלל מסגרות העץ החופשיות, אלא בגלל הציורים שמופיעים על גביהם ושמשקפים את התוכן הלימודי. החומרים שמהם בנוי בית הספר טבעיים עד כמה שניתן: הכסאות, השולחנות, פחי האשפה, הכונניות והלוחות עשויים עץ; הרצפה מחופה באריחי טרצו; התקרה מכוסה בצמר עץ וגופי התאורה מפיצים אור חם. הרחבה, שברוב בתי הספר מחופה באבן משתלבת, מחופה כאן באבן טבעית מהגליל. בן ציוני, שמתכננת עוד בתי ספר, סבורה שחצר היא מקום שאליו נמלטים מן הכיתה וצריכה להיות "מרחב שמייצר דמיון", כהגדרתה. "ניסינו לחבר את בית הספר לטבע במובן של הכי קרוב שאפשר ועדיין לשמור על החוקים והתקנים". כשמשוטטים בחלק הוותיק יותר של בית הספר מבחינים באלמנטים רבים שהם מעשה ידיהם של התלמידים והמורים. "גם כאן השארנו הרבה מקום להשתנות", מדגישה בן ציוני, "ובית הספר לא מסתגר. כל מורה יכול בבוקר להוציא את תלמידיו מעבר לגדר, לטיול ביער".

>> הכירו את בית הספר האנתרופוסופי החדש בתל אביב

שילוב תלמידים מתקשים בעמק המעיינות

בית הספר "גאון דרכא" בעמק המעיינות (עמק בית שאן) שוכן בבניין ישן, בן עשרות שנים. לפני כמה שנים הצטרף בית הספר לרשת "דרכא", מייסודם של קרן רש"י ו"כל ישראל חברים אליאנס", ומאז התחוללו תמורות במוסד שבו לומדים 650 תלמידים בכיתות ז' עד י"ב. "מספר הילדים הוא לא מה שמשנה, אלא ההטרוגניות שמאפיינת את התלמידים", מספרת מנהלת בית הספר, אילנית ערן, והתמהיל האנושי אכן מגוון: הילדים באים מהקיבוצים, מטבריה ומבית שאן, גם נוער עולה מאמריקה הלטינית, אך גאוות המקום היא על בני הנוער לקויי התקשורת שלומדים כאן. "יש 56 בני נוער על הספקטרום, שחלקם ניגשים לבגרות מלאה וחלקם מתקשרים באמצעות מחשב בלבד". תעלות מים חוצות את חצר בית הספר, והתלמידים שותלים בעצמם את עצי ההדר, השסק והתאנים. "לא מגיע גנן לעשות את זה בשבילם", מדגישה ערן. כל שכבה מקבלת משימות יצירה ואומנות בשטח, שיכולות להתבטא בהקמת ערוגות מצמיגים, בניית ספסלי חימר או יצירת פעמוני רוח. תלמידים בסכנת נשירה נשארים ל"שעות נוספות" בתום שעות הלימודים, וממשיכים לעבוד ולבנות משאריות של צמיגים וחומרים ממוחזרים.

הודות לקרנות שמסייעות לחינוך בפריפריה (באדיבות רשת דרכא)
הודות לקרנות שמסייעות לחינוך בפריפריה (באדיבות רשת דרכא)
מנכ"ל רשת "דרכא", גיל פרג, מספר שההורים אינם מחויבים בתשלומים נוספים הנהוגים בבתי הספר פרטיים, למרות שעות ההשלמה. הרשת פועלת רק בפריפריה ונתמכת בקרנות ששמו להן למטרה לצמצם פערים בחברה הישראלית. שכר המורים נקבע לפי ההסכמים הקיבוציים של ארגון המורים (בניגוד לבתי הספר הפרטיים), אבל פרג מספר שהם מקבלים תוספת שכר עך שעות ייעוץ נוספות וליווי אישי וזוכים למענקי הצטיינות. "כשרוצים להביא מורה לפיזיקה מהמרכז לפריפריה, צריך לשלם יותר", הוא מסביר.

סטודיו אנקורי: שימוש מחדש בבית באר יפואי

"סטודיו אנקורי", שהתמקם ברחוב עזה 13 ביפו, ממוקם בבית באר היסטורי בלב רקמה עירונית ולא תוכנן כבית ספר. המתחם החל להתפתח בסוף המאה ה-19, ובראשית המאה ה-20 האפנדי חאג' עלי ביבי הרחיב אותו ובנה בית באר מפואר. ב-1951, לאחר שתושבי יפו גורשו או נמלטו במלחמת העצמאות ובית הבאר ננטש, הוא הוסב למבנה תעשייה. בסוף שנות ה-80 רכשה אותו "רשת אנקורי" והקימה את "גימנסיה סוקולוב לאור", שנסגרה לפני 10 שנים והושכרה לאגודה למען ערביי יפו. האגודה שיפצה את המבנה והחלה להפעיל בו את בית הספר הדמוקרטי "יאפא". אלא שהוא חדל מלפעול לאחרונה, ו"אנקורי" החליטה להשמיש אותו מחדש תחת השם "סטודיו" המיועד לתלמידי ז'-ח' (בכוונה לצמוח מדי שנה), בניהולו האמנותי של השחקן יחזקאל לזרוב.

תקרות גבוהות וקשתות. סטודיו אנקורי (צילום: דרור סיתהכל)
תקרות גבוהות וקשתות. סטודיו אנקורי (צילום: דרור סיתהכל)

פרויקט-הבזק הופקד בידיו של האדריכל אלון בן נון. בניגוד לבתי באר אחרים, המבנה שרד כמעט בשלמותו ובמלוא יופיו, והוא מציע חללי פנים מרשימים, תקרות גבוהות, קשתות, חלונות מחודדים, אריחים מאוירים ומרפסת עץ. "זה מבנה שצריך לעשות בו כמה שפחות", אומר בן נון. אזור הלימודים ממוקם במבנה חדש יותר הצבוע בגוון חמרה, וחלל נוסף שופץ כדי להפוך לחדר מחול. בבית הבאר שופץ אזור המשרדים, ואילו מרבית החללים בקומות העליונות טרם הושמשו; ההנהלה עדיין שוקלת מה יהיה ייעודם בשנים הקרובות.

הרשת פרטית ותלמידיה משלמים שכר לימוד בסך 1,500 שקלים בחודש. "אנחנו חושבים שהיום צריכים להבין בכמה וכמה תחומים, ולכן המורה לספרות צריך להכיר גם את החומר שמלמד המורה לתיאטרון", מסבירה מנכ"לית הרשת, אסנת הבר קוטון, שמסכימה באופן מתבקש עם מסקנותיו של רובינסון: "לא צריך להעדיף את המדעים המדויקים על התעמלות או אמנות, צריך גם וגם וגם. מה שחשוב זה לעבוד על הממשקים, צריך להיות קשר פיזי בין התחומים".

תלמידים יוצרים. אווירה של סטודיו לאדריכלות ועיצוב  (צילום: דרור סיתהכל)
תלמידים יוצרים. אווירה של סטודיו לאדריכלות ועיצוב (צילום: דרור סיתהכל)
ואיך הקונספט החינוכי מתבטא בתכנון? מלבד התאמת בית הספר לתקני משרד החינוך, דבר שמתבטא בתוספת רמפות, מדרגות, מעקות ורשתות הגנה לדלתות, תוכננו חללים שמאפשרים עצמאות לתלמידים. בן נון אומר שבית הספר מזכיר שיעורי-סטודיו באקדמיות לעיצוב ולאדריכלות: "התלמידים יכולים להישאר עד מאוחר, לעבוד בסדנאות, להכין סלט במטבח, להירגע במשחק פינג פונג או לשחק בחדר המשחקים". חדר המשחקים פועל בחדר-באר, שכוסתה ברשת ברזל כדי להבטיח שאיש לא ייפול אליה.

בית הספר מזכיר את בית הספר האנתרופוסופי החדש בדרום תל אביב, שבו ביקר ערוץ האדריכלות של Xnet בתחילת החודש. בשני המקומות, שסמוכים מאוד זה לזה, לא רק תוכנית הלימודים גמישה אלא גם הפרוגרמה – שלקחה את התבנית הממלכתית הנוקשה והגמישה אותה.

בית הספר בחורה: משרביות בנגב

בכניסה ליישוב הבדווי חורה, סמוך לצומת שוקת בדרך לערד, כבר רואים ילדים הצועדים בשולי הדרך. היישוב הגדול אמנם מוכר והבניינים מחויבים בהיתר בנייה, אך כל קשר בין דפוס הבנייה המקומי לבין מה שמקובל ברוב מדינת ישראל הוא מקרי בהחלט. רחובות ומדרכות תקינים אין, ותחנות האוטובוס המאולתרות נצפו לאחרונה בסרטי בורקס משנות ה-60.

כל הרקע הזה לא מפריע לילדים להמשיך לחייך, ואפשר אפילו למצוא את החן המסוים של חורה, יישוב שהבתים שלו מונחים על הקרקע בפיזור, בחופש ובלי גדרות. מה שמחזיר אותנו לישראל הם בתי הספר וגני הילדים. לא משום שהם חריגים למראה, אלא בגלל הגדר האובססיבית שמקיפה את כל מבני החינוך במדינה – וחורה אינה יוצאת מן הכלל הזה.

בקצה היישוב מגיעים אל בית הספר "א-סלאם", שבנייתו טרם הסתיימה אך הלימודים כבר החלו בו. פגשנו את האדריכל אימן טבעוני, שמתגורר רוב ימות השנה בלונדון ומגיע לביקור ראשון מאז שהלימודים באגפים הראשונים החלו (לפני שנתיים). טבעוני תכנן 24 כיתות לתלמידי ז'-י"ב שמיועדים לילדי חמולה אחת – אבו אל-קיעאן. כעת 700 תלמידי בית הספר לומדים ב-16 כיתות בנויות, ויתר התלמידים לומדים במבנים יבילים זמניים. הוא תכנן את בית הספר בחצי גורן, כשבמרכז תיאטרון ושטח כינוס גדול. "ביישוב אין שום עירוניות ורצינו ליצור בניין שייתן לחורה פוקוס ציבורי", מסביר טבעוני, "בניין שמתפקד כמו הסטואה ביוון העתיקה". עם זאת, הוא סבור שהמבנים היבילים יהפכו לקבועים גם לאחר בניית הכיתות הנוספות, לנוכח מצוקת השטחים והגידול התלול באוכלוסייה שמחייב להקים בית ספר חדש או להרחיב בית ספר קיים כמעט בכל שנה.

האדריכל טבעוני. מתגורר בלונדון (צילום: אביעד בר נס)
האדריכל טבעוני. מתגורר בלונדון (צילום: אביעד בר נס)

הקונספט פשוט: הכיתות פונות צפונה והמסדרון הציבורי פונה דרומה. הזווית המעוגלת של בית הספר מאווררת את החללים הציבוריים, ויחד עם המשרביות שמצלות על המעברים נוצר שטח נעים ופתוח שאינו זקוק למיזוג אוויר. "הצלחנו לעשות פה בניין טוב בלי כותרות של 'אדריכלות ירוקה'", חושב טבעוני. "אם הבניין טוב, אז נעים להיות בו. מה שצריך זה שהפתחים יהיו בכיוונים הנכונים ושתהיה זרימה של אוויר". הוא לא אוהב את תג הזיהוי של המשרביות עם הבנייה הערבית: "זה בכלל אלמנט מהודו", הוא אומר בנימה ביקורתית, "השתמשנו במשרביות כי זה אלמנט נוח וזמין שקל לבנות איתו. השימוש התרבותי בחומר או באלמנטים צריך לנבוע מהאקלים ולא מהאסתטיקה". המנהל, מתעב אבו אל-קיעאן, מספר שחלק מהמורים מגיעים מצפון הארץ (ועוברים להתגורר בסביבה) וגם מבאר שבע הסמוכה. "יש לנו גם מורה לספורט יהודייה", הוא מחייך.

  • בית ספר "תדהר": שורץ בסנוסוף אדריכלים ומילר-בלום אדריכלי נוף
  • בית ספר אנתרופוסופי טבעון: אדריכל עמית נמליך ואב אדריכלות נוף
  • בית ספר חורה: אימן ואשרף טבעוני ממשרד ד"ר טבעוני אדריכלים מהנדסים בע"מ
  • סטודיו אנקורי: סומא אדריכלים