"הפסקתי להתרגז מהלקוחות שלי", מסביר האדריכל ברוך משולם איזה שינוי חל בו בשנים האחרונות. עכשיו אין התרגזויות, וגם אין ממי. משולם, בן 88 (ונראה צעיר מכפי גילו), החליט להניח את השרטוטים האדריכליים בצד, לפרוש מהמקצוע אחרי קרוב ל-70 שנה ולנעול את משרד האדריכלים שלו. למרות זאת, מדי יום ביומו הוא מתייצב במשרד, מגוהץ ומחויט. אין לקוחות, אבל יש פעילות חליפית שמרככת בעבורו את הפרישה: ציור ורישום.

זה היה תחביבו של משולם, שאותו פיתח מגיל צעיר לכדי מקצוענות יוצאת דופן. בשנות ה-50 של המאה הקודמת נעשה התחביב מקור פרנסה, ומשולם היה לאחד מבכירי הציירים שסיפקו לאדריכלים המקומיים הדמיות ("פרספקטיבות", כפי שכינו אותן בשנים ההן). לפני שנתיים חזר לעט והחל לרשום את נוף העיר תל אביב, שבה הוא גר מאז 1950. ימים ספורים לפני סגירת משרדו הוותיק בקומת הקרקע של בית מגורים בפינת רחוב השופטים ושדרות ח"ן בתל אביב, ברוך ואשתו-שותפתו גילה משולם עדיין לא מפנים את המדפים והארוניות העמוסות בתוכניות אדריכליות ובמודלים, אלא שוקדים על הפרויקט הנוכחי: ספר הרישומים של משולם, שייצא בקרוב לאור.

הדמיה שיצר משולם בשנות ה-50 למסעדת "המוזג" שעיצב (צילום: ענבל מרמרי)
הדמיה שיצר משולם בשנות ה-50 למסעדת "המוזג" שעיצב (צילום: ענבל מרמרי)
הדמיה לבניין המרכז לבריאות הפה בבית החולים פוריה (נבנה בחלקו) (צילום: ענבל מרמרי)
הדמיה לבניין המרכז לבריאות הפה בבית החולים פוריה (נבנה בחלקו) (צילום: ענבל מרמרי)

בהתחלה צייר מחלון ביתו שבמגדל נאות אביב, הניצב במפגש הרחובות אבן גבירול ושאול המלך, מעל "לונדון מיניסטור". משולם השתתף בתכנון המגדל, לפני כ-40 שנה, ורכש בו דירת גג, שבה הוא מתגורר עד היום עם גילה, אשתו ושותפתו למשרד. את רישומיו הראשונים בסדרה האחרונה החל ליצור ממרפסת המטבח המשקיפה אל העיר; בהמשך ירד לרחוב והחל לרשום "בגובה העיניים" את הבתים שמצאו חן בעיניו, רובם ותיקים ומיעוטם חדשים.

משולם אינו הדייר היחיד במגדל שהנוף העירוני הנשקף מדירתו היווה בסיס יצירתי: בקומה מתחתיו התגורר הקולנוען דוד פרלוב, חתן פרס ישראל, שהחומרים שצילם מחלון ביתו שולבו בסרטו "יומן". בשלב מסוים הוא אף הכין הצעה ל"סרט שיעסוק בבניין על כל ממדיו" (כך סיפרה גליה בר אור, האוצרת וחוקרת האמנות שערכה לאחרונה את הספר-קטלוג "דוד פרלוב – רישומים, תצלומים, סרטים").

אצל משולם זה היה פחות יומרני. את הבניינים בחר לרשום בטכניקה הפשוטה ביותר: ביד – חלקם באמצעות רפידוגרף (עט לשימוש גרפי ולשרטוט), ואחרים באמצעות עט רגיל. גם היום, כשיש לו כמות מספקת של רישומים, והספר תכף רואה אור, עדיין אפשר למצוא אותו בצהרי היום באחד מרחובות תל אביב, עומד מול בניין מסוים, אוחז בבלוק ציור ביד אחת ובעט ביד האחרת. הוא עובד במהירות בלתי נתפסת, והגיליון הריק מתמלא תוך זמן קצר בקווים דקים המרכיבים בניין. עיניו עוקבות אחרי הקווים שממלאים את הדף, ומדי פעם הוא זורק מבט לעבר הבניין כדי לקלוט פרט נוסף.

משולם בפעולה. "גיליתי בבתים דברים חדשים" (צילום: ענבל מרמרי)
משולם בפעולה. "גיליתי בבתים דברים חדשים" (צילום: ענבל מרמרי)
בקרוב זה ייראה כמו בניין (צילום: ענבל מרמרי)
בקרוב זה ייראה כמו בניין (צילום: ענבל מרמרי)

את הבתים הוא מעדיף להותיר ללא צבעים. לאחד הרישומים הראשונים הוסיף צבעי מים, אבל הניסיון לא היה מוצלח בעיניו, מה שגרם לו להחליט להישאר בגבולות השחור והלבן. "אני מעדיף לצייר את הבניין כפי שהוא, בלי עצים שמסתירים, בלי צללים, בלי קישוטים, בלי שימוש בסרגלים, מחשב או כלים מיוחדים, אלא בקו המבוצע ביד חופשית", הוא מסביר. את הרישומים הוא משלים על השולחן במשרד, "שם אין רעש, אין זבובים ואין אנשים שמפריעים".

"כשהתחלתי לרשום את הבתים, גיליתי בהם דברים חדשים. אתם רואה פתאום שער. ברור לך שהאדריכל השקיע בו מאמץ מיוחד"

לחלק מרישומי הבתים נלווים גם רישומי פרטים שמצאו חן בעיניו - שערים, גדרות, גופי תאורה. "כשהתחלתי לרשום את הבתים, גיליתי בהם דברים חדשים", אומר משולם. "אתה עובר לידם ורואה פתאום, לדוגמה, שער. ברור לך שהאדריכל השקיע בו מאמץ מיוחד". באותו עניין מוסיפה אשתו גילה: "פעם האדריכל היה מוצא איזשהו פרט בבניין ומקדיש לו את מיטב מרצו. הוא היה מכין לו תוכניות ומפרט אותו. היום יש הרגשה שרק רוצים להגיש את העבודה, אולי משום שלא משלמים מספיק. החומרנות אכלה כל חלקה טובה".

ספר הרישומים של משולם מצטרף לספרים קודמים של רישומי בתים שפירסמו אדריכלים, בהם ספריו של האדריכל הירושלמי דוד קרויאנקר והספרים של האדריכל סרג'יו לרמן, שהוקדשו לבתים היסטוריים ברמת גן ובתל אביב. הספר החדש עולה עליהם: הוא אינו מוצר אלבומי נוסטלגי; גם אין מדובר בהעתקי צילומים מספר היסטורי, כי אם במקבץ של רישומים חדשים, "המדגישים את רב-גוניות הנפחים האדריכליים והעירוניים של תל אביב", כפי שמציין היסטוריון האדריכלות צבי אלחייני מארכיון אדריכלות ישראל במבוא לספר. "עינו החדה (של משולם) פועלת כעדשה עכשווית רבת מבטים (...) גוף תיעוד תקופתי, רגיש ורחב היקף של שנים משמעותיות בהיסטוריה העירונית של תל אביב".

דיוקן עצמי עם טלאי צהוב

משולם נולד בסופיה, בולגריה, למשפחה אמידה שירדה מנכסיה עם הכיבוש הנאצי. באחת ממחברותיו הישנות יש דיוקן עצמי שלו שצייר בזמן המלחמה, עם טלאי צהוב על דש מעילו. הטלאי המקורי שמור אצלו במשרד במעטפת ניילון: מגן דוד צהוב, עשוי מפיסת בד, קטן יחסית. אדריכלות הוא למד באוניברסיטה הטכנית בסופיה, ובתום לימודיו עבד במינהל ההנדסה בעירייה. אחרי שנתיים עלה לישראל. ארבעה ימים לאחר שקבע את ביתו החדש בתל אביב, כבר נקלט כאדריכל במע"צ. למרות שהיה כבר בן 24, גויס לצה"ל והשתחרר לאחר שלוש שנות שירות. ב-1955, זמן קצר לאחר שחרורו, פתח משרד עצמאי. ב-1964 הצטרפה אליו אשתו גילה כשותפה.

משולם מציג את הטלאי הצהוב ששמר ממלחמת העולם השנייה (צילום: ענבל מרמרי)
משולם מציג את הטלאי הצהוב ששמר ממלחמת העולם השנייה (צילום: ענבל מרמרי)

לאורך השנים התמחו בני הזוג במגוון תחומי תכנון: בתי מלון (גלי זוהר בים המלח), בתי מגורים פרטיים (כמו זה של הרמטכ"ל מוטה גור בשכונת אפקה בצפון תל אביב), עיצוב פנים (דירות, חנויות, משרדים), בתי מגורים משותפים (שכונת קרת בגבעתיים, שכונת רמת אילן בגבעת שמואל), מבנים ציבוריים (מצפה הכוכבים בגבעתיים). המשרד גם תיכנן שלוש עבודות בתחום התעופה שלא יצאו לפועל: הרחבות של שדות התעופה בעטרות ובאילת והקמת נמל תעופה חדש באופירה שבדרום סיני. קשר ארוך והדוק יצר המשרד עם צה"ל, ובמסגרת זו תוכננו מתקנים רבים, בהם המרכז הרפואי במחנה נתן הסמוך לבאר שבע, המרכז לעיבוד נתונים בקריה בתל אביב ובניין הפרקליטות הצבאית בקסטינה.

מלון גני זוהר בים המלח, שתוכנן על ידי משולם (צילום: ענבל מרמרי)
מלון גני זוהר בים המלח, שתוכנן על ידי משולם (צילום: ענבל מרמרי)

בחזרה לימי הטלפקס

את פניהם של המבקרים במשרד מקבל קיר המחופה בחלוקי נחל ("אספנו אותם בוואדי סמוך לבית ליד, ואת הקיר ביצענו בעצמנו"), והתקרה מחופה בקני סוף ("לסבא שלי היה בראשון לציון פרדס עם באר ובריכה, וסמוך לה צמחו קני הסוף", מסבירה גילה. "אנחנו קצרנו, ייבשנו, קילפנו וחתכנו. ברוך עשה חורים ואחר כך הרכיב את התקרה").

השולחן שניצב בכניסה למשרד על רקע קיר חלוקי הנחל (צילום: ענבל מרמרי)
השולחן שניצב בכניסה למשרד על רקע קיר חלוקי הנחל (צילום: ענבל מרמרי)

מדובר בנסיעה לאחור במנהרת הזמן. רוב הציוד, למעט מחשב שמסתתר בחדר צדדי, יכול להרכיב קטלוג של משרדי אדריכלות מהמאה שעברה. על שולחן המזכירה ניצב מכשיר טלפקס גדול, ובהמשך, כשהחדר מתרחב, רואים שלושה שולחנות עבודה ושולחן שרטוט משופע, מהסוג שכבר שנים, מאז שנכנסו המחשבים, אי אפשר למצוא במשרדים.

לצד הקירות ניצבים ארונות עם מגירות גדולות שנועדו לאחסון תוכניות. הכול מקוטלג ומאורגן למופת. בין הארונות תלויים סרגלים ושבלונות מסוגים שונים. חלק מהקירות מעוטרים במודלים מעץ או מקרטון, המעידים על פרויקטים שונים שנולדו כאן: בניין מרפאה במחנה אליקים, בניין מרפאה בבירנית, אנדרטת ניצחון לשליט קונגו (שחוסל לפני שהספיק להקים את המונומנט), מודל לקיר אמנות בבניין בקסטינה. משולם אחראי גם לעיצוב הרהיטים במשרד, ובהם המנורות המשתלשלות מהתקרה. על הביצוע הופקד בן דודו, שהחזיק מפעל קטן לייצור של גופי תאורה. הגיל שלהן מגיע ל-60, אך כולן עדיין עובדות, ועיצובן נראה עכשווי. בעוד שבועות ספורים יפורק המשרד ויושכר למעצב פנים, שיעצב את כולו מחדש.

את גופי התאורה שלמעלה תיכנן משולם עצמו. הם בני 60 - ועדיין עובדים (צילום: ענבל מרמרי)
את גופי התאורה שלמעלה תיכנן משולם עצמו. הם בני 60 - ועדיין עובדים (צילום: ענבל מרמרי)

עד הפינוי, הכול נשאר במקומו. על אחד השולחנות יש ערימה גדולה של ספרי רישום ובלוקים לציור המעידים על העיסוק העיקרי הנוכחי של בעל המקום. "אני אוהב לצייר", אומר משולם בחיוך. "בצעירותי אפילו התלבטתי אם ללמוד אמנות. בסוף בחרתי באדריכלות כי רציתי מקצוע יותר מעשי. למעשה, לא ידעתי מה מחכה לי".

כעת הוא מוציא את הספר "תל אביב-יפו - רישומים", המאגד 175 מיצירותיו.

  • תערוכת רישומיו של ברוך משולם מוצגת כעת במבואת הכניסה המזרחית של מגדל שלום, רחוב אחוזת בית בתל אביב.
  • שעות פתיחה: א'-ה' 10-17, ו' 10-13
  • נעילה: 30.8.2015