יש עתיד ליאיר לפיד, אם המדינה תחזור לבנות בעצמה דיור לציבור

1. כי הגיע הזמן

"ישראל קיבלה לאורך השנים החלטות ועמדה בהן. היא החליטה שהחקלאות תהיה הכי טובה, שהצבא יהיה הכי טוב, שההיי-טק יהיה הכי טוב, אבל אף פעם לא קיבלנו החלטה שהאדריכלות או הערים שלנו תהיינה הכי טובות, ועכשיו הגיע הזמן". כך טוען האדריכל הוותיק זאב דרוקמן, בעקבות הפרסום ב"כלכליסט", שלפיו משרד האוצר בוחן אפשרות שהמדינה תחזור ותתכנן בעצמה דירות לציבור.

מצוקת המגורים היא נושא מתוקשר, אלא שהתקשורת מתמקדת בשאלה "כמה" ופחות ב"מה" ו"איך". ההיבט הכלכלי, שאותו מובילים אנשי נדל"ן ובנקאים, קל יחסית לפתרון: תהליכי אישור התוכניות גורמים סחבת של 12-10 שנים מרגע תחילת היוזמה ועד אכלוס השכונה. אחר כך מגיעים עיכובי הבנייה שמייקרים את הפרויקטים, בין השאר בגלל יזמים שמשהים בנייה של שכונות, מתוך הנחה שערך הקרקע ימשיך ויעלה. כל זה ניתן לפתרון, אך זהו רק חלק מהבעיה.

מההיבט המהותי משתדלים כולם להתחמק, בעיקר בגלל חוסר ידע. מדובר בפרויקטים עצמם.

בעשורים הראשונים לקיומה, העמידה מדינת ישראל לרשות הציבור דירות בדמי שכירות נמוכים. אחד ממשרדי הממשלה (תחילה משרד העבודה ולאחר מכן משרד השיכון) הופקד על מלאכת הייזום, האיתור, התכנון וניהול המגורים. זה לא היה רק ייצור מהיר של דירות – מהלך חיוני כשלעצמו - אלא תהליך מעמיק שאיפשר לתכנן ולהגשים ניסיונות שישכללו את התכנון על היבטיו השונים: פיתוח המרחב הציבורי, פיתוח הדיור המשותף וצמודי הקרקע, ופיתוח טכנולוגיות בנייה חדשות. כך קמו מאות אלפי יחידות דיור לאורכה ולרוחבה של המדינה.

בשנות ה-70, עם שקיעתה של מדינת הרווחה, הפסיקה הממשלה ליזום ולתכנן. אגפי התכנון במשרד השיכון הצטמצמו למינימום עד שחדלו לתפקד, ותחום המגורים עבר לידיהם הבלעדיות של הקבלנים מאז ועד היום. הם נוטים לשכור את שירותיהם של אדריכלים זולים, ובעל המאה הוא תמיד בעל הדעה (בענף נהוג לספר שכשאדריכל מתחיל לעבוד עם השוק הפרטי הוא מתבקש, אחר כך הוא כבר נדרש, ובסוף הוא נאלץ).

האדריכלים יכולים רק לחלום על כך שהיצירתיות שלהם תתגשם בפרויקטי המגורים שהם מתכננים. צריך להתבונן בשכונות בכל רחבי הארץ כדי להבחין בתוצאה: היצירתיות של הכישרוניים מתבטלת אל מול האילוצים שמעמידים היזמים, ועוד לא דיברנו על האדריכלים הבלתי כישרוניים והמזיקים באמת. כך או אחרת, אחרי עשורים של הידרדרות, הרדידות המחשבתית שמובילים האדריכלים רומסת את הערכים הנאצלים של המקצוע מתחת לאספלט ולסביבות מדכאות של מגורים, מסחר ותעסוקה.

האם זה חייב להיות מדכא כל כך? שכונת אם המושבות החדשה, פתח תקווה (צילום: יניב ברמן)

3. כי הישראלים הידרדרו לשכונות גרועות

לישראלים אין ברירה, והם נאלצים לגור בדירות שמציעים להם; רק מי שיכול להרשות לעצמו, בונה לעצמו בית פרטי על פי מידותיו. סביבות המגורים שהאדריכלים מספקים לציבור סובלות ממגוון בעיות; הנה רק קומץ מהן:

• צפיפות מגורים גבוהה יתר על המידה, מבלי שמרחבי הפנאי, התרבות והצריכה המקומיים עולים באותו יחס.

• הפרדת ייעודי הקרקע גורמת ליוממות (נסיעה ממקום מגורים למקום העבודה או הלימודים). המשמעות: עומסי תנועה כבדים, הוצאות גדולות על רכב ודלק, התרוקנות השכונה מאנשים לאורך כל שעות היום, וגם זיהום אוויר.

• גינות משחק עם מתקנים משעממים וגנריים, שמותאמים לזאטוטים בני שנה עד חמש בלבד. לילדים גדולים יותר, לצעירים ולמבוגרים אין מה לחפש באותן גינות, או בכלל במרחב הציבורי.

• בנייני מגורים שכל אחד מהם עומד בפני עצמו, ויחד לא מצליחים ליצור סביבה עירונית.

• כל בניין מוקף בחצר משותפת וחסרת שימוש, שמחסלת את תקציב ועד הבית על גינון והשקיה מיותרים.

• בנייני מגורים המכילים רק דירות בנות ארבעה, חמישה או שישה חדרים, מה שיוצר אוכלוסייה הומוגנית - ללא זקנים, רווקים, וזוגות ללא ילדים.

• ככל שהבניינים גבוהים יותר, נדרשות בהם מערכות יקרות (כמו תוספת מעליות, ספרינקלרים לכיבוי אש בכל חדר, ומשאבות מים) שמייקרות את התחזוקה השוטפת. דיירים לא מצליחים להתמודד עם עלויות התחזוקה, או עם טיפולים שנובעים ממערכות זולות ולא מוצלחות שבאמצעותם ביקשו הקבלנים לחסוך. התוצאה: מצב הבניין מידרדר.

• שטחים משותפים קומתיים לא נעימים, שהופכים את השהייה בהם – אפילו בזמן ההמתנה למעלית – לבלתי נסבלת.

• הדירות מתוכננות באופן פחות או יותר זהה: דירה חד-מפלסית עם מסדרון, שמבזבזת שטח ולא מצליחה לחזק את התא המשפחתי.

כשהזירה מופקרת לחסדי השוק הפרטי, שמקדש את רווחיו של הקבלן מעל לכל, נבלמים הניסיונות לשכלל את סביב המגורים. "הקבלנים יודעים לקחת שטח ולהרים בו 40 מגדלים שמונחים בשטח כמו 40 ערימות של פיתות. הרי הקבלנים מכרו פעם גרעינים, אחר כך שטיחים, ובשלב מסוים לקחו כמה אנשי מקצוע והפכו לקבלנים. מישהו צריך להנחות ולהוביל אותם", אומר דרוקמן, שעבד במשרד השיכון בשנות ה-70 וה-80 והיה ראש המחלקה לאדריכלות בבצלאל. "האחריות הציבורית והערכית של הקבלנים מוטלת בספק", הוא מוסיף בעדינות.

''הקבלנים יודעים להעמיד 40 קומות כמו מגדלים של פיתות'', מזועזע האדריכל זאב דרוקמן (צילום: מיכאל יעקובסון)

מה הם האתגרים שאיתם יצטרכו האדריכלים להתמודד? ברור שהמגמה השלטת בשנותיה הראשונות של המדינה, "לכבוש את השממה", אינה רלוונטית. היום צריך להתכנס פנימה ולשמור על השטחים הפתוחים. ההתכנסות פירושה זיהוי קרקעות בתוך הערים, במיוחד בערי הפיתוח, ולחזק את הסביבה תוך תוספת יחידות דיור. לא בנייה חד-גונית, אלא בינוי המשלב באופן מושכל מגורים עם תעסוקה, חינוך, מסחר ופנאי בהתאם לצרכיהם של התושבים והמקום. איך מתחילים? יש לענות על השאלה מהם מגורים, מהו רחוב ומהי עיר בישראל. התשובות לשאלות האלה יציבו בפני המתכננים את המסגרות והכלים שעימם יתכננו את סביבות המגורים החדשות, לא בחלל ריק אלא תוך השתלבות בסביבות המגורים הוותיקות.

בעידן שבו אנשים מבלים יותר זמן במכונית מאשר עם המשפחה והחברים, ראוי לשוב ולהחזיר את התעסוקה והתעשייה אל האזור שהוגדר כאזור מגורים בלבד. אפשר גם ההיפך: לשלב מגורים, חינוך ותרבות בתוך אזורי התעסוקה. אזורי תעשייה רבים כבר אינם מזהמים והפכו לסביבות מטופחות ונאות, אך בלילות הם מתרוקנים מאדם ועומדים ריקים וחסרי שימוש. את זה אפשר לשנות במקומות ענקיים כמו קריית אריה בפתח תקוה, אזורי התעשייה של חולון, בני ברק, נתניה או איירפורט סיטי הסמוך לנתב"ג, ופארקי תעשייה כמו משגב, ציפורית וחבל מודיעין.

משרד השיכון בנה סביבות מגורים שראוי לחזור אליהן וללמוד מהן. נכון, יש בהן ליקויים תכנונים מסוימים, ובחלוף השנים גם הזנחה, אך בכולן אפשר ללמוד לפחות ערך אחד שכדאי להמשיך ולפתח.

• מתחמי השטיחים: בשנות ה-50 וה-60 הוקמו בכל רחבי המדינה מתחמי מגורים שהורכבו מבתים צמודי קרקע, שאיפשרו לדייריהם להרחיב את דירותיהם בכוחות עצמם על חשבון חצר פרטית, מבלי לפגוע באופי השכונה. השכונות התחשבו באקלים המקומי תוך שימת דגש על יצירת מרחב עירוני. הארגון והצפיפות של יחידות הדיור דימו את מבנה המתחם לשטיח, ומכאן נבע שמו של טיפוס הבנייה ששוכפל באופנים שונים לכ-40 אלף יחידות דיור בארץ: משכונה ה' בבאר שבע, דרך כרמיאל, ערד, דימונה, קריית גת, אשקלון ועוד.

תכנון מקורי שמחזיק מעמד שנים. בשיכון לדוגמה בשכונה ה', באר שבע (צילום: רועי אבנטוב)

• שכונת הקסבה, נצרת עילית: נצרת עילית הייתה המעבדה הגדולה הראשונה לניסויים בבינוי, ולכן היא עשירה בסביבות מגורים ייחודיות, שפרטים מהן חזרו והופיעו בפרויקטים אחרים של משרד השיכון. שכונת הקסבה, שהוקמה בתחילת שנות ה-60 בתכנון האדריכלים אברהם ונטורה ויהודה דרכסלר, הוקמה במורד גבעה. במקום לבנות בניין גבוה, פוזרו הדירות בצמידות זו לזו, כשחצר משותפת לכל כמה דירות ורשת שבילים נפרשה בין הדירות. כך נמנע הצורך במעלית או בבנייה לגובה הפוגעת בקו הנוף, ופרישת הבינוי הדגישה את הטופוגרפיה הטבעית.

• מרכז הנגב, באר שבע: הפרויקט, שאת תכנונו הוביל האדריכל רם כרמי (בשיתוף דב כרמי וצבי מלצר), נחשב לכישלון צורב בבירת הנגב, כמו פרויקטים אחרים של כרמי. למרות הכישלון, יש מה ללמוד מריבוי טיפוסי הדירות המוצעים בבניין אחד ומאפשרים גיוון בדיירים, וכן מהנוחות האקלימית בשטחים המשותפים ובדירות עצמן. כרמי ביקש ליצור "בניין שעושה רחוב", ולכן העניק פרשנות חדשה למושג "רחוב" כאשר הפנה כלפיו חזיתות של שימושים מסחריים, תרבותיים ומגורים. בניית הפרויקט הופסקה ב-1963 ולא הושלמה מעולם, ולכן לא נבנו המגדלים, מרכז התרבות והמשך הרחוב עם שתי הכיכרות בכל אחד מקצותיו.

• שכונת גליקסון, קריית גת: השכונה הקרויה על שם האדריכל שתיכנן אותה בסוף שנות ה-50, ארטור גליקסון, הוקמה בקצה העיירה החדשה כשהיא משלבת מגוון רחב של טיפוסי מגורים: מגדלים, שיכוני רכבת, צמודי קרקע ועוד, שרוכזו במקבצים. תשומת לב ניתנה להולכי הרגל, כדי שיוכלו להלך בנוחות וליהנות ממקומות מפגש נעימים ברחבי השכונה. היתרון המשמעותי הוא המרווחים שהותירו המתכננים בכמה מקומות, כדי לאפשר בינוי נוסף, ובכך לא נסתמה האפשרות לפיתוח עתידי.

• רמת אביב ב', תל אביב: השכונה שהוקמה החל מסוף שנות ה-60 ועד שנות ה-90 התבססה ברובה על רבי-קומות, בבניינים פשוטים שרובם דמו זה לזה. היתרון בשכונה הוא בפרישת מבני הציבור והשטחים הפתוחים. ציפוף הבינוי (לא באופן מוגזם) איפשר שטחים פתוחים רבים ובגדלים שונים. מרבית השימושים שאינם מגורים רוכזו על משבצת קרקע גדולה במרכז השכונה, ובכלל זה מרכזים מסחריים, מוסדות חינוך ודת, בריכת שחייה ומגרשי טניס (שם נהג לשחק בין השאר יצחק רבין), פארק גדול וחורשה.

• שכונה לדוגמה, דימונה: השכונה שהוקמה בשנות ה-70 בתכנון האדריכלים אנטון פרנקל ויוסף שרשבסקי הכילה מגוון של יחידות מגורים: בתים צמודי קרקע בתים משותפים עם מבני ציבור ומסחר. בשונה משאר חלקי העיר, תוכננה השכונה בהתאם לכיוון הרוחות במטרה להתאים ככל הניתן את השכונה לאקלים המדברי וליצור מרחב ציבורי נעים לתנועה רגלית ולשהייה. ואולם, כמו כל שאר השכונות הישראליות, אין כאן סביבת תעסוקה ומדובר בשכונת שינה.

• הרובע היהודי, ירושלים: הפרויקט שנבנה לאורך כמה עשורים בתכנונם של אדריכלים שונים (כמו אליעזר פרנקל, פטר בוגוד, נחמיה ביקסון, יואל בן-דור ומשה ספדיה) סובל מבעיית נגישות לכלי רכב שפגעה באכלוסו והפכה אותו לשכונה חרדית. אחת ההצלחות כאן היא הפרשנות המודרנית לשפה העירונית של "עיר עתיקה": סמטאות, רחובות, כיכרות ושילוב של שימושים שונים (מגורים, מסחר, מוסדות חינוך, מרכזי תרבות). בכל צעד, נחשף לעיני המבקר מקום אחר. פרויקט הרובע היהודי הצליח ליצור את סביבת המגורים המגוונת ביותר שנוצרה עד היום בישראל, והניסיונות לחקות אותה (בעיקר בשכונות הטבעת החיצונית של העיר) לא צלחו.

• מבנן 11, שכונת גילה: גילה הייתה שדה הניסויים האחרון שהקים משרד השיכון, והשתתפו בו רבים מהאדריכלים המובילים בתחום המגורים בישראל. את המבנן הגדול שהוקם בצמוד למרכז השכונה תיכנן האדריכל סלו הרשמן, בהשראת פרטים מהעיר העתיקה. התוצאה אמנם תיאטרלית ומוגזמת, אך האדריכל דאג ליצור במרכז כל שכונה חצר פנימית (בעיצוב אדריכלי הנוף יהלום-צור), שבאמצעות תחזוקה מזערית יכולה לשמש למגוון שימושים משותפים לדיירים. החצרות קיימות עד היום, אך הן מוזנחות והפכו לסוג של טבע עירוני.

הפרויקט הציבורי האחרון. גילה (צילום: נתי הרניק, לע''מ)

ישראל מביטה בקנאה על מדינות עשירות במערב אירופה, אך שוכחת שמרביתן מחזיקות במאגר גדול מאוד של דיור ציבורי. במדינות אלה ממשיכים לפתח את התחום, ופרויקטים רבים זוכים להופיע במגזיני אדריכלות מובילים ולמשוך את תשומת הלב והעין. באופן עקבי, המשרדים הממשלתיים באירופה המופקדים על הנושא, וכמובן גם האדריכלים, אינם מסתפקים בייצור קורת גג לאזרחים שזקוקים לה, אלא חותרים להבין את החיים היומיומיים המשתנים במהירות של התושבים – כדי לספק מענה ראוי ועדכני. כך גם מיושמים מודלים כלכליים שנועדו לא רק ליישום בשלב הקמת המבנים בטווח הקצר, אלא גם בתחזוקה לטווח הארוך.

יאיר לפיד וצוותי העבודה הפועלים תחת סמכותו עומדים בצומת קבלת החלטות היסטורי, שיכול להחזיר למדינה את אחריותה הציבורית בתחום הכל כך משמעותי של סביבת החיים שלנו. לא כעוד סיסמת בחירות או סטטוס סתמי בפייסבוק, אלא באופן אמיתי שיותיר חותם. לפיד יכול להשיב את הערכים החברתיים לשכונות, לבתים ולדירות שלנו, ערכים שנשחקו והלכו לאיבוד בשוק הפרטי. רק כך יש עתיד.