ישראל מוצפת באלפי קונסטרוקציות נטולות שימוש ומבנים נטושים – האנגרים, מבני תעשיה, שולי מסילות רכבת ונמלים, מבנים היסטוריים ברחבי הערים וגם עתיקות ואקוודוקטים. זה לא קורה רק כאן: בעידן שבו אנו חיים, אחרי תום המהפכה התעשייתית, אינספור חללים ובניינים ברחבי אירופה ננטשו לטובת מפעלים חדשים שצצו במזרח אסיה, וגם מערכות התחבורה הישנות מאבדות לעתים את מקומן לטובת אוטוסטרדות ומסילות רכבת חדישות.
הזוכים בתחרות היו ארבעה משרדים צרפתיים - Oxo Architecture ,Tanguy Vermet ,Samuel Nageotte ו- Philippe Rizzotti, שהציעו להפוך את הגשרים הישנים למיזם מגורים אנכי. המתכננים התבוננו על האקוודוקטים ושאבו מהם את הרעיון המורפולוגי; הם נזכרו בגשר פונטה וקיו המפורסם בפירנצה, ושאבו ממנו את הרעיון השימושי; ועיצבו מודל דיור רב-שכבתי מקורי.
הפרוגרמה משתרעת על פני 240 אלף מטרים רבועים, הנחלקים למקטעים שכל אחד מהם מכיל חמש שכבות: שכבה ירוקה, שכבת מגורים, שכבת תחבורה, שכבת אנרגיה ושכבת מבני ציבור ושירות. אחד המקטעים כולל שכבת משטחים – 25 אלף מ"ר של שטחים ירוקים, פארקים ציבוריים וגינות פרטיות, שיפוזרו בין הפונקציות השונות. שכבות של חללים ייבנו על פני קורות חדשות ויציעו מגורים – 186 יחידות דיור בשלושה גדלים שונים על פני שטח של 9,300 מ"ר- ושטחי ציבור ושירות כגון חנויות, משרדים ואפילו בית ספר על פני 6,375 מ"ר, ימוקמו בחלק העליון של העמודים. "החללים" ו"המשטחים" יולבשו על מערכות שיותקנו בקונסטרוקציית האבן המקורית. התושבים ייהנו ממערכות מטהרי מים, ממובילי מים וממערכת אנרגיה גיאותרמית (אנרגיה מתחדשת שמפיקה חשמל מחום) שתנצל את הר הגעש הסמוך. לאורך ציר המכוניות העליון אמורה לקום מערכת תחבורה ציבורית לתעבורה מקומית ולמכוניות, וכן מגרשי חניה פרטיים. לכן, חצי מהנתיבים של הגשר יושארו ככביש.כדי להצליח לשאת את העומס הקונסטרוקטיבי הכרוך בתוספות בנייה מרובות, מוסיפים המתכננים מערכת נוספת של עמודים שמקבילה למערכת הקיימת. את מערכת העמודים קושרת מערכת של קורות, עם חיזוק מוגבר בנקודות הקצה התחתונות של העמודים המקוריים.
הדרך המקומית, ששימשה ככביש, היא "הרחוב החדש". זאת, למרות העובדה שעיקר התנועה בפרויקט אמורה להיעשות כלפי מטה, לאורך העמודים. החניות ממוקמות במפלס העליון, כש"הדייר מחנה את רכבו למעלה ויורד מטה בדירתו במדרגות", כפי שמסביר האדריכל. תוך כדי ירידה יכולים הדיירים לעצור ב"משטחים הירוקים" שפזורים בין הדירות והחללים הציבוריים.
האדריכלים רואים בכך הזדמנות להביא תושבים חדשים לאזור, והם מאפיינים את הלקוחות הפוטנציאליים כ"Snowbird" – הציפורים שנודדות למקומות החמים בימי החורף. האדריכל מנאל רצ'די (Manal Rachdi) מ-Oxo Architecture מסביר בראיון דוא"ל ל-Xnet, שעלות השלב הראשון מוערכת ב-42 מיליון יורו וכי הם מקווים שהוא ייצא לדרך בקרוב. "אנחנו מחכים לקרנות מהאיחוד האירופי כדי להתחיל את הפרויקט. עקב המשבר, הכסף מתעכב ולצערנו לא יודעים מתי נתחיל לבנות".
ובינתיים בישראל
בימים אלו מוצגת בבית האדריכל ביפו תערוכה שעוסקת בבנייה ירוקה, תחת הכותרת "מחשבות ירוקות", והיא
מציגה כ-30 פרויקטים שנבנו ברחבי הארץ, ובהם מגדל הבנק הבינלאומי בשדרות
רוטשילד בתל אביב; הביתן הישראלי לתערוכת expo 2015
במילאנו; בית הספר להוראת השואה ב"יד ושם", שזכה בפרס רכטר אשתקד; וגם "בית הבוץ" בשדה בוקר שנבנה ב-1977. כמעט כל הפרויקטים הם בניינים חדשים שנבנו על מגרשים ריקים; רק מעטים מהם התיישבו בבניין קיים, כמו האנגר 1 ביפו. במלים אחרות, הביטוי "בנייה ירוקה" הוא עדיין בחזקת כותרת המבקשת למשוך קונים ותשומת לב.
בתוך כך הכריז השבוע שר הבינוי והשיכון, אורי אריאל, כי בשנה הקרובה ייבנו בישראל 100 אלף יחידות דיור. אליהן יצטרפו שטחי מסחר ותעסוקה גדולים. הפרויקט האיטלקי שמוצג כאן נמצא אמנם רק על הנייר, אבל הוא מאותת שמתחמי מגורים יכולים להיות יעילים וסביבתיים יותר אם קובעי המדיניות יחסכו את הבולדוזרים ויאתרו בפינצטה מבני תעשייה ישנים, האנגרים מפויחים, שכונות שננטשו (ויש רבות כאלו) ושאר אזורים שזועקים לטיח ולצבע טרי. כל זאת במקום בנייה מסיבית ולא יעילה בשולי הערים, שמבזבזת שטחים ירוקים, מרוחקת מצירי תחבורה - ושהיא כל דבר חוץ מבנייה ירוקה.
