בתחילת השנה סימן העיתון הבריטי “גרדיאן” עשר אדריכליות "שצריך לעקוב אחריהן". את הרשימה פתחה הדיווה המתבקשת זאהה חדיד, ואחריה דורגה אמנדה לויט (Amanda Levete), שתיכננה את ההרחבה למוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון. במקום הרביעי הופיעה נטלי רוזנצווייג, שעליה נכתב כי היא "זוכה לשבחים רבים הודות לפרויקטי שימור (...) ומלונות יוקרה" – בעיקר הסבה של בית עירייה שומם למלון יוקרה, שזיכתה אותה ואת שותפה למשרד בפרס מטעם אגודת האדריכלים הבריטית (RIBA).

היא באה לארץ לעתים קרובות כדי לבקר משפחה וחברים, והפעם השתתפה בכנס "אדריכלות נשית", שאירגנה עמותת האדריכלים ושנערך בתיאטרון חולון. כשנכנסה לראיון עם Xnet בבית קפה תל אביבי, בחודש שעבר, בהריון ומחכה לילד ראשון, הצביעה על בטנה וצחקה: "לקח קצת זמן למצוא בעל יהודי".

היא בת 38, ילידת לוקסמבורג שגדלה בבלגיה. את לימודיה התחילה במחזור הראשון של בית הספר לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב. לאחר שלוש שנים, שבהן למדה עברית כמעט על בוריה, התקבלה ל-AA הלונדוני. אחרי שעבדה בכמה משרדים, הקימה ב-2007 משרדה, Rare architecture, שפועל מלונדון ומפריז. שותפה הוא האדריכל הפורטוגזי מישל דה קוסטה גונקאלווש (Michel da costa goncalves), שהתמחה אצל שיגרו באן.

מסתייגת מהמלה ''שימור''

אדריכליות ישראליות שהשתתפו בכנס - כמו ניצה סמוק, שמחקריה הובילו להכרה ב"עיר הלבנה" כאתר מורשת עולמי, ואירית כוכבי, שתיכננה עם משה ספדיה את מלון "ממילא" - קטפו את פירות ההשקעה רק אחרי שנים רבות. רוזנצוויג, בגילה הצעיר, הספיקה לתכנן מלון יוקרתי, פרויקטי שימור, מגורים בני השגה ובנייני דירות - פרויקטים שאדריכליות ישראליות מתקשות לקבל בגיל צעיר.

היא מסתייגת מהכותרת "שימור", שלשמה הוזמנה לדבר, משום שבערים אירופאיות כמעט תמיד מתעסקים במרקם קיים - אם כתוספת למבנה ישן, כמיחזור של מבנה תעשייה, כמבנה ציבור שאין בו צורך, או משום שכללים עירוניים נוקשים מכתיבים את גובה הבניינים. לדבריה, פרויקט "טאבולה ראסה" הוא נדיר. זהו מצב שונה מהמקובל בישראל, שבה מרבית הבנייה נעשית על קרקעות חדשות, ומעט הפרויקטים שמשומרים כרוכים במאבק מתיש.

שיפור בתל אביב

היא מזהה מגמה חיובית בשמירה על האסתטיקה העירונית בישראל, מאז ששהתה כאן בשנות ה-90. על האדריכלות המשוכפלת כאן היא אומרת בסלחנות, ש"אחרי שנתיים שבהן מסתכלים עליה - מתרגלים". היא מחמיאה למחלקת השימור בעיריית תל אביב, ולעומד בראשה, ירמי הופמן: "בתל אביב כיום יש הרבה יותר ערך לרחובות ולשמירה על הבניינים. חלק מהמרפסות נפתחו מחדש".

באירופה חושבים מהחוץ פנימה. כאן מהפנים החוצה. אפשר לשנות את התפישה?

"אנחנו מנסים לשכנע את היזמים שאפשר אחרת, שלעיצוב של החזיתות יש ערך, ושהם ירוויחו מזה בסוף. ישראל מתפתחת מאוד מהר וקשה לגרום לאנשים להתרגל לרעיונות ולעקרונות שהתפתחו בצרפת לאורך שנים ארוכות".

בשכונה הראשונה שהוקמה בתל אביב, "אחוזת בית", בונים מגדלים. זה יכול להתרחש ב"איל דה לה סיטה" (הגרעין שממנו התפתחה פריז)?

"לא כרגע. חוקי השימור בפריז מאוד נוקשים, וכמו שהעיר מתנהלת זה לא יכול לקרות. אבל מההתבוננות על רוטשילד, משהו קורה שם - העיר מחדשת את עצמה. כשלעיר אין שום מנגנון תמריצים אחר (בפריז ניתנות הקלות במע"מ ובמסים לפרויקטי שימור, בישראל השימור הוא באמצעות זכויות בנייה, נ"ר), תוספת של מגדלים וקומות היא אופציה טובה".

כמי שנעה על קו פריז-לונדון, היא מסתייגת מהמתרחש בעיר האורות שסובלת מסטגנציה, לדעתה, בעוד שהבירה הבריטית מגוונת יותר וחוקי הבנייה בה גמישים יותר. "מתחילים פרויקט ולא יודעים איך הוא נגמר, יש משא ומתן", היא מספרת על חוויותיה בצרפת. "בפריז מגדירים את גבול הבניין, את השיפוע בגג, ובלונדון חושבים בעיקר על זכויות אור. זה נותן הרבה עניין לפרויקט. אם אתה רנצו פיאנו (האדריכל האיטלקי המפורסם, נ"ר) יותר קל לך לקבל מה שאתה רוצה".

השימור המסיבי של פריז, שהפך אותה לעיר של עשירים ותיירים, חולל מפנה חיובי בערים אחרות בצרפת, כמו מרסיי, טולוז ונאנט. רוזנצווייג מתכננת פרויקט דיור בר-השגה בעיירה קטנה (Beuvrages) בקרבת הגבול עם בלגיה. התהליך עובד כך: "הממשלה מעבירה כסף לעירייה, שלה יש יזמים שעובדים על פיתוח של פרויקטי דיור. יתגוררו כאן גם צרפתים וגם מהגרים בדירות של שני חדרים ובדירות חדר, והיזם מרוויח מההשכרה". מבחינתה, התקציב שהוקצה לפרויקט - 1300 יורו למטר רבוע, יותר מבנייה סטנדרטית בישראל – הוא נמוך. אגב, גם שם זה לא מושלם: תוכננו 28 דירות, ובינתיים נבנות רק 17.

שיתוף ציבור? לא בכל מחיר

המרחב העירוני, בנייני הציבור והתושבים באירופה הם חלק בלתי נפרד מהמשחק הדמוקרטי והתרבותי. רוזנצווייג מספרת שהעיצוב של (כמעט) כל מבני הציבור נבחר בתחרות, מה שמאפשר לאדריכלים צעירים להתפתח. בתי מלון, לתפישתה, הם כמעט כמו מבני ציבור: "הלובי פתוח לציבור ויכול להשתלב ברקמה העירונית, אם מתכננים אותו נכון". והיא מדגישה ש"לאנשי התכנון בעיריות יש הרבה כוח", כך שהם יכולים להציג דרישות ליזמים בתמורה להיתרי הבנייה.

בלונדון, היא מספרת, מיידעים את הדיירים במכתבים על פרויקט שעומד להתרומם בסמוך לביתם, והם מגיעים לדיון עם האדריכלים, היזמים והעירייה. עם זאת, היא סבורה ששיתוף ציבור הוא תהליך עם חסרונות: "התושבים מעדיפים לשמור על המצב הקיים, ולא תמיד יודעים לשפוט את האיכויות של הפרויקט. מה שבעיקר מעניין את התושבים, גם את אלו שגרים בקרבת תחבורה ציבורית, זה איך הבניין החדש ישפיע על מצוקת החניה".

גם מספר החניות, ממש כמו בישראל, הוא זירת קרב בין היזמים, המתכננים והעירייה: בפרויקט יוקרה שהמשרד שלה מתכנן כעת, יהיו 31 דירות ורק 19 מקומות חניה. "היזם רוצה למכור דירה עם חניה כדי להעלות את ערך הדירה, והעירייה רוצה שהחניות יהיו משותפות לכל הבניין ב'שיטת החנייה הריקה' - מי שמגיע מאוחר מחנה ברחוב".

מותר להסב מבנה ציבור לבית מלון

את מלון town hall הלונדוני, שהיה כפי שאפשר להבין בית העירייה, היא החלה לתכנן כשהייתה בת 31. הבניין שנחנך ב-1910 עוצב בסגנון אדוארדיאני (האח הבכור של הסגנונות הוויקטוריאני והג'ורג'יאני) וזכה לתוספות ב-1937. ב-1993 חדל לפעול, ופרט לצילומי הפקות לא נעשה בו שימוש. ב-2007 החליט יזם מלונאות סינגפורי להשקיע בו. כדי שההשקעה תהיה כדאית, הוחלט להוסיף 1,500 מ"ר ל-7,500 מ"ר הקיימים.

רוזנצווייג סבורה שהסבת מבני ציבור למלונות היא לגיטימית. "מסובך להפוך בניינים כאלה למבני מגורים, ומלון הוא פונקציה סמי-ציבורית. העירייה חשבה להפוך את המקום לבית ספר למחול, אבל לא תמיד הרעיונות יכולים להתממש". האדריכל מחליט אם התוספת תעוצב ברוח הקיימת או לא, וכאן הוחלט על תוספת חדשנית, מחופה אלומיניום. "רצינו ליצור משהו אבסטרקטי שלא יהיה דומה לקיים", היא מבהירה.

מעטפת הריבועים המחוררים משקפת את פנים החללים. במלון 98 חדרים, כשכמעט לכל חדר קו מתאר אחר. התכנון והביצוע נעשו במקביל, ותוך כדי בנייה התגלו חללים שלא נמצאו בתיעוד הראשוני. במקביל לשימור הפרטים ההיסטוריים, בקירות, במעקות, בחלונות וניסיון להשתמש בגופי תאורה שמזכירים את המקור, הוסיפו חומרים "מודרניים" כמו פליז וטיטניום בבריכה, זכוכית, דק-עץ וריהוט מעודכן.

גונקאלווש ורוזנצווייג מתכננים עוד מלון בלונדון שמוסב ממבנה היסטורי, הפעם מ-1888 (Fulham Town Hall). בדומה לפרויקט הקודם, גם שם מנסים לשלב בין איפוק לתוספות עכשוויות. הפרויקט יכלול מסעדה וספא, בנוסף ל-50 חדרי אירוח.

את רוצה להשתלב בישראל?

"מאוד. הייתי רוצה לתרום לסצינה האורבנית התל אביבית. אם כיועצת אסטרטגית לפרויקטים בשימור, ואם בתכנון מבנים בעלי חשיבות היסטורית שאמורים לעבור הרחבה ושיפוץ".