בתחילת המילניום הנוכחי, נפתחה בפני הציבור אפשרות חדשה שתוכל לקרב אותו ליעד הנכסף: בית בכפר, או לכל הפחות "בנה ביתך" בפרוור שמזכיר כפר. זה קרה במקביל לתהליך ההפרטה שהתחיל לתפוס תאוצה בתנועה הקיבוצית, כשמשקים בצפון ובדרום קיבלו אישורים להכשיר קרקעות חקלאיות. הקיבוצים הקיזו את בניהם ובנותיהם לטובת העיר, סבלו ממשבר כלכלי כבד והיו זקוקים נואשות לתזרים מזומנים. הפיכתן של הקרקעות החקלאיות לפרת נדל"ן מניבה איפשרה למזומנים להגיע.

על הקרקעות נבנו הרחבות, שמתחלקות לשלושה סוגים: בתים שהם אוסף של דגמים אדריכליים שאפשר לבחור אחד מהם (לרוב בגודל של 4, 5 או 6 חדרים) ולבנותו על מגרש בן חצי דונם; "בנה ביתך" – התושב החדש קונה קרקע ובונה עליה את בית חלומותיו. חלק מהרחבות "בנה ביתך" נבנות על ידי חברה קבלנית, שמכתיבה את טון החזיתות; הסוג השלישי נדיר יותר – קרקעות בתוך מרקם הקיבוץ הקיים. בדרך כלל, הקרקעות האלה נשמרות לטובת הבנים הממשיכים ולא ניתנות לתושבים חדשים.

בכל סוגי ההרחבות, התושבים שמבקשים להצטרף עוברים תהליך קליטה הכולל ראיונות קבלה. לרוב לא נראה בהן מבוגרים או רווקים, אלא רק משפחות עם ילדים קטנים. בניגוד לקיבוצי הפריפריה, שמגלים פתיחות למצטרפים חדשים, הרי ש"קיבוצי הנדל"ן" הממוקמים היטב והעשירים יותר - שפיים ומעגן מיכאל, למשל - טרם פתחו את השער.

תכנון הקיבוצים לאן?

לקיבוצים הייתה בעבר תפישת בינוי עירונית. הקיבוץ תיפקד כאוטוריטה עצמאית, וחבריו זכו למענה תרבותי, תעסוקתי, חברתי וחינוכי מלא שחסך מהם את החשק לחפש גירויים מחוץ לגדר המערכת. אורח החיים הסוציאליסטי זכה לביטוי אדריכלי מובהק: המכוניות היו מרוכזות במגרש חניה, וחברי הקיבוץ התניידו במערכת של שבילים להולכי רגל ולאופניים. במרכז הקיבוץ הייתה (ובדרך כלל עודנה) ריאה ירוקה גדולה, הסמוכה למבני הציבור המרכזיים - חדר האוכל, אולם האירועים והמרפאה.

נוחות ומיידיות. שבילי האופניים וההליכה בקיבוץ (צילום: יעל בר-מאור)
נוחות ומיידיות. שבילי האופניים וההליכה בקיבוץ (צילום: יעל בר-מאור)
כשהחלו ההרחבות לקום בתחילת העשור שעבר, יחד עם הפרטת הקיבוצים והתפוררותם החברתית של רובם, הפכו הקיבוצים לפרוורים, שאינם שונים מבחינה אסתטית משכונות הווילות החדשות בערים. מערכת התקנים העכשווית, ששמה בראש וראשונה את החניות הפרטיות, את הכבישים ומעודדת גידור סביב מגרשים, עיקרה את הערכים הנופיים שהיו מקובלים מימים ימימה. בהרחבות נוצר דגם חדש של שכונת וילות, שמתאפיין בקוד דומה לזה של שכונת הווילות העירונית. משיחות עם גורמים בתנועה הקיבוצית עולה, כי בניגוד לעבר, כיום אין רגולציה של תכנון: כל קיבוץ מתכנן את הרחבתו כרצונו. משפחת עוזיאל מקיבוץ עין כרמל, אחת המשפחות שאצלן התארחנו, סבורה שתכנון ההרחבה - שכפה חניות צמודות לכל בית ומיעט בנטיעת עצים - החמיץ את הפוטנציאל שקיבוץ יכול להציע. "רצינו שימקמו את החניות בצד, אבל מההתחלה הבנו שאלו התקנים", הם אומרים. כדי להשיג תחושה "קיבוצית" יותר, הם שתלו עצים נוספים בעצמם.

אדריכלית הנוף יעל בר-מאור, שמתכננת עם ראש המחלקה לאדריכלות ב"בצלאל", יובל יסקי הרחבות בקיבוצים חוקוק ורבדים, מזהה התפכחות בחלק מהמשקים. "הם הבינו שהם שופכים את התינוק עם המים, ושההרחבות המנותקות מרוקנות את הקיבוץ מערכיו", היא אומרת. בתכנון שהיא ויסקי מקדמים, יש שאיפה ליצור רשת שבילי אופניים והולכי רגל יעילה, בעוד שחניות המכוניות ימוקמו באופן מרוכז.

הכבישים בהרחבות תופסים כרבע מהתכסית – שטח עצום – ובר-אור מדגישה כי הנתח המיטבי שהם אמורים לתפוס הוא רק מחצית מכך, "כמו בקיבוצים של פעם", ואליו הם שואפים. היא ועמיתה מקפידים על העמדת הבניינים החדשים בדומה לבניינים הוותיקים. "אם לא פועלים לפי העקרונות האלה", היא מדגישה, "כל הקומפקטיות של הקיבוצים הולכת לאיבוד".

מיקומי חניות המכוניות. תופסים הרבה יותר מדי מקום בהרחבות (אדריכל התב''ע: האדריכל יובל יסקי, תכנון נוף: אדריכלית הנוף יעל בר-מאור)
מיקומי חניות המכוניות. תופסים הרבה יותר מדי מקום בהרחבות (אדריכל התב''ע: האדריכל יובל יסקי, תכנון נוף: אדריכלית הנוף יעל בר-מאור)
חלק משמעותי מאיכות החיים בקיבוץ נגזרה מהקירבה הפיזית בין החדר לכל שירות שהחבר זקוק לו, בדומה לשכונות הגנים הוותיקות של מרכז תל אביב, הדר בחיפה ורחביה בירושלים. האבות המתכננים של השכונות העירוניות והקיבוצים הם זהים, עם ריכרד קאופמן כאחד מנותני הטון. "תקוותנו היא להציב חלופה איכותית ומוצלחת (...) ולא כפי שקורה היום", כתבו בר-מאור ויסקי במאמר שפורסם בביטאון אדריכלי הנוף, ושעקרונותיו הוצגו בכנס בהמבורג, "חלופה שעשויה לשמש בסיס לשינוי התפישה הפרברית שפשטה את הרגל במדינות רבות". הקיבוצים הזמינו את תושבי הערים להגשים חלום ולגור בבית צמוד-קרקע בכפר. האם מבחינה כלכלית זה משתלם יותר? לא בהכרח. השירותים המסורתיים, כמו מכבסה ומרפאה כבר לא רלבנטיים למצטרפים החדשים בהכרח: לכל אחד מכונת כביסה משלו, ומרפאה היא בהתאם לקופת החולים של המשפחה, והיא לאו דווקא ממוקמת בקיבוץ.
הבית בהרחבה של עין כרמל. שירותי הקיבוץ הם בעיקר חברתיים (צילום: דור נבו)
הבית בהרחבה של עין כרמל. שירותי הקיבוץ הם בעיקר חברתיים (צילום: דור נבו)

ההנחה הכספית העיקרית מורגשת בפעילות תרבות, למשל במסיבות פורים וחגים אחרים, שנעשית במימון "מס קהילה" בסך כ-100 עד 500 שקלים בחודש (בהתאם להיקף השירותים). את הארנונה משלמים למועצה המקומית, והמחיר דומה בדךר כלל לארנונה העירונית הממוצעת. מנוי לבריכה עולה ברוב הקיבוצים מאות שקלים למשפחה. הוצאות על חוגים ועל קניות דומות להוצאות בעיר, ומכיוון שכל משפחה נאלצת להחזיק שני כלי רכב – התעסוקה אינה בקיבוץ – החיסכון אינו גדול במיוחד.

אז מה היתרונות של מגורים במקום כזה? מה נשאר מהקיבוץ של פעם? יצאנו לבקר שלוש משפחות בשלוש הרחבות – כל אחת בדגם אחר.

1. מגורים בהרחבה "משוכפלת"

משפחת עוזיאל

הרחבה: עין כרמל

כמה זמן: 3 שנים

אילנית, בת 33, מהנדסת חומרה; עידו, בן 35, מהנדס תוכנה (שניהם עובדים ב"אינטל" בחיפה); רוני, בת 7; מאיה, בת 5; אורי, בן שנה וחצי

בהרחבה של עין כרמל מתגוררות 60 משפחות בבתים דו-משפחתיים. יחד עם הקיבוץ הוותיק, מספר התושבים נאמד בכ-800. כל משפחה בחרה בדגם אדריכלי מסוים. משפחת עוזיאל מתגוררת בדירת חמישה חדרים וחצי שמשתרעת על פני 137 מטרים רבועים, על מגרש של 350 מ"ר. "כשהיינו לקראת סיום התואר, אילנית אמרה לי שהיא רוצה לעבור לגור בחוף הכרמל", נזכר עידו בימים שבהם התגוררו בדירה שכורה בחיפה. "לא תיכננו לקנות, שכרנו דירה בחיפה ב-3,000 שקלים בחודש", ממשיכה אילנית. ואז סיפרה להם חברה על ההרחבה בעין כרמל. הבתים הוצעו למכירה ללא קניית הקרקע (בימים אלה אמור המינהל לקבל החלטה שתאפשר את הקנייה בדיעבד), מה שהוזיל את העסקה אך גרם לכך שהבנקים לא יאשרו לקיחת משכנתה. בני הזוג, שעברו ראיונות כדי להפוך לחברי קיבוץ, מספרים שההרחבה היא קהילה תוססת. עובדה: מתנהלות בה שתי קבוצות ווטסאפ – האחת לאמהות והשנייה לאבות.

רוב המשפחות עשו שינויים פנימיים בבית?

עידו: "כן. למשל, אנחנו ועוד שמונה משפחות שכרנו את שירותיה של האדריכלית יעל שניר נוימן. רצינו שהבית יהיה דומה לבית שהיה לנו בחיפה, עם חלון בין הסלון למשרד".

תוכנית הבית. אדריכלית: נעמה אופיר; עיצוב פנים: יעל שניר נוימן (שרטוט: עידו עוזיאל)
תוכנית הבית. אדריכלית: נעמה אופיר; עיצוב פנים: יעל שניר נוימן (שרטוט: עידו עוזיאל)

אילנית: "את פרטי הנגרות עשינו בנגרייה בקרית אתא, אצל סוהיל נמורה. המטבח מ'סמל', השולחן והכיסאות מ'ביתילי', וכמובן יש השלמות מ'איקאה'. לאחרונה עשינו עוד שיפוץ, עם המעצבת אלי צור שגרה בקיבוץ. מיחזרנו ספה והפכנו אותה למיטה, וגם עשינו שינויים בחדר העבודה והוספנו מדבקות של "עולמה"".

מה, מבחינתכם, היתרונות של מגורים בקיבוץ?

עידו: "זה קודם כל בשביל הילדים. זה מקום שבו אפשר להגיד לילדים: 'לכו', והם הולכים להסתובב בחוץ בלי פחד. לכל המשפחות בסביבה יש ילדים קטנים. ויש כמובן היתרון הקהילתי, הקיבוץ נותן מענה לכל הצרכים החברתיים, כמו מסיבות בחגים".

רוני: "יש לי מלא חברות ואני יכולה להגיע ממקום למקום תוך שנייה".

יותר זול לגור בקיבוץ?

עידו: "למעט ההנחה בגן של הקיבוץ, אין יתרון כלכלי - ההוצאות זהות. מה שכן, בית כאן יותר זול מבית צמוד-קרקע בעיר".

2. מגורים בהרחבת בנה ביתך

משפחת רז

מגורים: בהרחבה בקיבוץ ראש הנקרה

כמה זמן: 3 שנים

נעמי, בת 37, מפתחת תוכנה בוורינט; משה, בן 39, מהנדס בסאן דיסק; דורי, בן 10; אופיר, בן 8; אדר, בן 6; אורן, בן שנתיים

האדריכל איל מלכא, שמתכנן בתים רבים בישובים כפריים ושתיכנן את בית משפחת רז, חושב שהמתרחש בהרחבה מבטא את הצורך האנושי בביטוי עצמי. "במקור היו חמישה דגמים, אבל זה לא החזיק בגלל הרצון של האנשים בבנייה פרטית ואישית", הוא אומר. לדעתו, התוצאה המתקבלת סובלת מקקופוניה. "גם הקובייה הפשוטה שאני תיכננתי נראית מצחיקה ליד 'הבית היווני' הסמוך", מתוודה מלכא. האתגר בתכנון היה לשלב את הבית בתוך מדרגות הנוף, שנגזרות משיפוע ההר שעליו ממוקמים בתי ההרחבה. מלכא זיהה את אבני הלקט באזור, "חומר מאוד ישראלי" לדבריו, שגם גדרות ההרחבה מורכבות ממנו, והחליט למשוך את הקיר התומך לתוך פנים הבית ולחפות את דופן הסלון והמטבח באבן הטבעית. "השתכנעו די מהר", נזכרת נעמי. "איל הגיע לשטח, טיפס למעלה ודמיין את הבית כשלא היה כאן עדיין כלום".

תוכנית הבית, על שתי קומותיו. אדריכל: איל מלכא; עיצוב פנים: אדריכלית מיכל תאומי סלע (תכנון: מלכא אדריכלים)
תוכנית הבית, על שתי קומותיו. אדריכל: איל מלכא; עיצוב פנים: אדריכלית מיכל תאומי סלע (תכנון: מלכא אדריכלים)
הקומה השנייה (תכנון: מלכא אדריכלים)
הקומה השנייה (תכנון: מלכא אדריכלים)
בקומה התחתונה הוא מיקם את חדר ההורים, את הממ"ד ואת החללים הציבוריים, ולמעלה את חדרי הילדים. בבית ציר תנועה ציבורי וציר תנועה פרטי, ובסיום כל ציר חלון גדול לנוף. "רצינו תחושה של שהייה בחוץ גם כשאנחנו בתוך הבית, וזה מה שקיבלנו", אומרת נעמי. היא במקור מחיפה ומשה מקרית ביאליק, ולאחר מגורים בכפר ורדים, חיפשו קיבוץ לבנות בו את ביתם. לאחר שבדקו את הנושא, החליטו לבחור בראש הנקרה שבגבול לבנון. בהרחבה יש יותר מ-150 בתים, רובם נבנו בשיטת "בנה ביתך"; בקיבוץ כולו כ-1,200 תושבים. מה היתרונות של מגורים בקיבוץ?

נעמי: "אנחנו מעדיפים את החינוך בבתי הספר של הקיבוצים. יש בקיבוץ קהילה. ההרחבה וחברי הקיבוץ הוותיקים בקשרים טובים. יש הרבה פעילויות תרבות, וחלקן נערכות גם בחדר אוכל שעדיין פעיל".

משה: "שנינו עובדים בחברות שקרובות לקיבוץ, והמגורים כאן עוזרים לשמור על אורח חיים שפוי".

הם בחרו במגרש תחתון, שמאפשר לילדים עצמאות. "כבר בגן חובה הרשיתי להם ללכת ברגל לגן", מספר האב. "אם הם חורגים מהדרך, אני יודע שכל מי שנוסע באזור מכיר אותם". אופיר מוסיף בחיוך: "אין מי שידרוס אותנו". מול ביתם יש תחנת אוטובוס, שממנה נאספים הילדים כל בוקר לבית הספר האזורי בקיבוץ גשר הזיו.

נעמי, שעבודתה בקיבוץ סער, מרוצה מכך ש"אין שום רמזור עד העבודה ותוך שבע דקות אני חזרה בבית, כבר ברבע לארבע אחר הצהריים". יש גם חסרונות, והעיקריים הם המרחק ממרכזי קניות ומרכזי תרבות. קניות עושים בנהריה, ואת הילדים מסיעים לחוגים בשלומי ובנהריה. מה יהיה כאשר הילדים יתבגרו? זו שאלה שצפה כבר עכשיו.

משתלם לגור כאן מבחינה כלכלית?

משה: "אמנם יש הנחה במס, אבל בסופו של דבר זה מתקזז עם עלות הנסיעות. חייבים להחזיק שתי מכוניות ונוסעים לכל מקום".

נעמי: "מאחר שאין תחרות והיצע, גם המטפלות והבייביסיטר יקרות יחסית לעיר".

3. בית שמשתלב בתוך מרקם הקיבוץ

משפחת פלג

מגורים: בית פרטי בקיבוץ שמרת

כמה זמן: ארבעה חודשים

עינת, בת 35, מורה וגננת במעון ללקויי ראייה; ערן, בן 41, מנהל פרויקטים; הילי, בת 6 וחצי; שקד, בת שנה וארבעה חודשים

כשעינת וערן - היא ילידת קרית ביאליק והוא עכואי - החליטו להתגורר בקיבוץ, הם השתתפו בהגרלת מגרשים שמרביתם היו בהרחבה. כאשר זכו במגרש שנמצא בתוך שטח ההרחבה, המירו אותו במגרש שנמצא בתוך שטח הקיבוץ. האדריכלים, רונית ברקול ולוסיאנו סנטנדראו, שמחו על ההזדמנות לתכנן בית באופן חופשי יותר, וללא גדרות.

מנגד, היה ברור שהבית – שמשתרע על פני 250 מ"ר – יהיה חריג בנוף הוותיק של בתי הסוכנות ועלול לבלוט מדי. "לא היו לנו יומרות להשתלב", אומרת ברקול. סנטדראו מבקש לדייק את דבריה, באמרו שהיה חשוב להם לתכנן "חזיתות שקטות" שמזכירות חלק מהמבנים הקיבוציים.באופן יחסי מצליח הבית שלא להתנכר לסביבתו, הודות לטיח ירקרק, תריסי עץ והיעדרה של גדר.

תוכנית הבית. אדריכלים: לוסיאנו סנטנדראו (תכנון: SaaB Architects)
תוכנית הבית. אדריכלים: לוסיאנו סנטנדראו (תכנון: SaaB Architects)

ברקול מאמינה שעם הזמן יוקמו עוד בתי מגורים חדשים על המדשאות הוותיקות, "עד שתיווצר רקמה מעורבת", והבית ייטמע במשק. היא מציינת שהבית "פתוח" כלפי חוץ לשטחים הפתוחים, וכי חלונות צרים יותר מוקמו באזורים שמצריכים פרטיות - לכיוון השכנים ומתחת למדף הספרים הארוך, שתחתיו מוקם חלון-סרט בגובה 70 סנטימטרים. בקומת הקרקע חדר ההורים וממ"ד, ואזור שיוכל בבוא העת להיסגר ליחידה נפרדת. חדר המשחקים, שממוקם לצד גרם המדרגות, פתוח ומאפשר מבט ישיר מכיוון המטבח.

עינת מספרת, כמו שתי המשפחות הקודמות, כי הבחירה לחיות בקיבוץ נבעה בראש ובראשונה מהמחשבה על הילדים. "התלבטנו אם לקנות דירה בחיפה באותו סכום, אבל החלטנו שהטבע והשקט הם ערכים חשובים", היא אומרת. "כשגרנו בקרית חיים, בחופשת הלידה הקודמת הייתי מריחה את בתי הזיקוק".

למשפחת פלג היה חשוב להישאר קרובה לאזורים עירוניים - עכו, הקריות וחיפה. "הכול במרחק נסיעה קצר. עכו דקה מכאן והקריון (הקניון של הקריות, נ"ר) עשר דקות", מרוצה עינת. עם זאת, היא מדגישה שלכל מקום היתרונות והחסרונות שלו. "חייבים שתי מכוניות. ואין כאן הרבה ילדים קטנים בינתיים. לאט לאט מוסיפים עוד בתים להרחבה והקהילה תגדל", היא מקווה. היא וערן מספרים שבקיבוץ נשארו סממנים שיתופיים מסוימים, כמו מס ערבות הדדית, אבל בעיקר המסיבות המשותפות בחגים – כמו בקיבוצים הקודמים.

לא מרגישים רחוקים מהמשפחה, מהחברים?

ערן: "מאז שחיברו את מנהרות הכרמל, הכול הפך להרבה יותר מהיר. אני מגיע תוך 25 דקות 'מדלת לדלת', מהעבודה ב'אינטל' במת"ם (ביציאה הדרומית של חיפה, נ"ר) עד הבית. ההורים נמצאים ברגבה והחברים מפוזרים. אז מסתדרים".