קיבוץ. לילה. זמן החושך. זמן הדמיון. אני עומד מול הבתים הישנים, החד-קומתיים. האור בוקע מהם, מעורר זיכרונות נעורים. החושך מגרה את המוח לצייר תמונות משלו.

אני צופה בבתי הקיבוץ. שקט של כפר, קולות של טבע. אני רואה את הקיבוץ של פעם. זה שראיתי לראשונה כנער בן 16. מתנדבות כחולות עין, מתנדבים אלופי אלכוהול, הבריכה הקרירה, חדר האוכל המלא בעמלים רעבים, ברז הסודה הפלאי. בתים קטנים, צנועים. מדשאות נרחבות. המון אופניים. עצים, עציצים ופרחים.

אני נזכר באחיי לנשק, הלוחמים מחניתה, מאילון, מיקום, מעין דור - חזקים, מוצקים, בלתי שבירים. מלח הארץ. נזכר גם בקיבוצניקית הפרטית שלי. חדר משלה, רהיטי קש ושטיח מצמר גמלים. מסכת שבועות, השדות שלא נגמרים, ריחות הרפת והלול נמהלים בריחם של הדשא והפרחים. הידיים השרוטות מקטיף התפוחים. תמימות שנעלמה.

הבתים הקטנים הומרו במבני בטון מודרניים. אידיאלים הומרו במרשרשים. מדינה שהפריטה את עצמה לדעת. אני לא מבקר. זו דרכו של עולם - הוא משתנה. ובכל זאת. לא קל לראות חלום מתרוקן כבלון ישן.

אני לא איש של מלים. המצלמה תדבר.

לאתר של אילן נחום

גבעת השלושה. "היינו הולכים לחדר", היינו אומרים. חדר כמו זה שנראה בתמונה (צילום: אילן נחום)
גבעת השלושה. "היינו הולכים לחדר", היינו אומרים. חדר כמו זה שנראה בתמונה (צילום: אילן נחום)

יעל שהם, גבעת השלושה | על הדשא מול החדר

ארבע אחרי הצהריים, כרגיל עוד חם. זו השעה שבה יצאנו מבתי הילדים של גבעת השלושה אל בית הורינו, או כפי שקראנו לו, "החדר". "אנחנו הולכים לחדר", היינו אומרים, וכל אחד הבין שהכוונה היא לחדר ההורים, חדר בדיוק כמו זה שמופיע בתמונה.

בארבע בדיוק הונח על הדשא מול החדר שולחן קטן עם מפה רקומה, וכיסאות סביבו. ארבע משפחות גרו בבניין. הדשא משותף. ליד כל אחת מהמשפחות המראה היה דומה: אמא הייתה מביאה מחדר האוכל לחם טרי וריבה, ולשתייה הובא קומקום תה חם ומתוק, גם הוא מחדר האוכל.

לפעמים הייתה אמא אופה עוגה בסיר הפלא: עוגת טורט עגולה, עם חור במרכז. העוגה הייתה נאפית על גבי פתילייה, כשסיר הפלא עומד מעליה. אסור היה לדבר בקול ליד העוגה הנאפית, מחשש שהטורט ייפול. בכל פעם שהורידה אמא את הסיר מעל הפתילייה, היינו במתח: האם העוגה נאפתה מספיק, או שחס וחלילה תיפול. כדי לבדוק אם הסתיים תהליך האפייה, היה ננעץ גפרור יבש. כאשר יצא הגפרור יבש ממש, היו עיניה של אמא נוצצות: זה הצליח. האמת היא שאני לא זוכרת שאי פעם העוגה נפלה. אמא השקיעה את כל אהבתה באפיית העוגה. היא לא ידעה לבשל, כי לא היה צורך – אכלנו בחדר האוכל – אבל לאפות היא ידעה היטב.

השעות שבילינו בחדר ההורים, מארבע עד שבע, היו מוקדשות רק לנו. לאחר ארוחת ארבע על הדשא ושיחה פוליטית עם השכנים בנושאים הקשורים לסוציאליזם ואחוות עמים, היינו נכנסים ל"חדר". בשנים האחרונות שלנו כילדים כבר היו לאמא ואבא חדר וחצי ומטבחון קטן, ואפילו מקלחת ושירותים פרטיים, אבל המשכנו לקרוא לזה "חדר".

כשהיינו נכנסים פנימה, אבא היה קורא לנו ספר, או שהיינו מסתכלים באלבום אמנות שהוא זה עתה קנה לאחר סיבוב בחנויות הספרים באלנבי. אבא היה קורא לנו את שלום עליכם ביידיש ומתרגם. כך היה קורא לנו גם את מיאקובסקי, המשורר הרוסי שכתב גם לילדים, ואת ספריו של צ'וקובסקי על רופא החיות אויזמר. עם אמא הייתי יושבת ורוקמת מפות. המפות הונחו אחר כך על השולחן הקטן שעמד במרכז החדר ולידו ארבעה "טבורטים" - כיסאות ללא משענת. הרהיט הגדול ביותר בחדר היה ארון הספרים. עד היום אני מתגעגעת לריח הספרים, לעוגה שנאפתה על הפתילייה, לשעה ארבע אחרי הצהריים שבה הגענו לחדר ההורים.

(הכותבת גרה היום בכפר מעש)

צאלים. החדר השני מימין היה החדר הראשון של עודד בר מאיר בחייו הקיבוציים (צילום: אילן נחום)
צאלים. החדר השני מימין היה החדר הראשון של עודד בר מאיר בחייו הקיבוציים (צילום: אילן נחום)

עודד בר מאיר, צאלים | זה לא בדיוק געגוע

בצירוף מקרים מדהים, בלי ששותפתי בסוד העניין, התברר לי שהבניין שצילם אילן נחום בצאלים הוא לא אחר מאותו בניין מגורים שבו דרכה כף רגלי כשהגעתי לראשונה לקיבוץ לפני 45 שנה בדיוק. החדר השני מימין בבניין שבצילום היה חדרי הראשון בחיי הקיבוציים, כשהגעתי כנח"לאי צעיר, חבר גרעין חדור מוטיבציה וציונות להתיישב ולהגשים בקיבוץ בנגב.

לאחר השירות הצבאי, שבו ביליתי את מרבית ימיי ולילותיי באוהל עם עוד שמונה חיילים במקרה הטוב, או באוהל סיירים קטן וצר מידות שחלקתי עם חבר למחלקה – להגיע לקיבוץ ולקבל חדר משלי היה בבחינת גן עדן. חדר קטן מידות, אולי שני מטרים על שני מטרים, עם שירותים ומקלחת קטנה – אבל מי צריך יותר מזה.

בניין המגורים הזה נבנה בתחילת שנות ה-60 ושימש למגוריהם של חברי הגרעינים שבאו להשלים את הקיבוץ הקטן. באותה שכונת מגורים נבנו עוד כמה מבנים דומים, שכללו ארבעה חדרים זהים לחלוטין בכל מבנה. ארבעה קירות בטון, גג רעפים מלמעלה – זו הייתה הממלכה שלנו. כאן התנהלו חיינו לאחר שעות העבודה. כאן היו אהבותינו הראשונות. כאן התכנסנו, חברי הגרעין, להאזין לתקליטים שחרקו על גבי הפטיפון. כאן גם רקמנו חלומות איך לבנות עולם טוב יותר.

דלת עץ פשוטה קידמה אותך בכניסה (וכמובן גם ביציאה), וחלון אחד היה קבוע בקיר שממול. לא כמו היום, כשהחדר בקיבוץ הפך לדירה בת כ- 100 מ"ר, דלתות מכל כיוון וחלונות מעוצבים בכל קיר. פעם הסתפקנו בהרבה פחות: מקרר "אמקורון" קטנטן, ארון קיר לבגדים ועוד שולחן ושני כיסאות היוו את הריהוט הבסיסי בחדר. אם הכנסת לחדר גם פטיפון, מקלט רדיו או תנור נפט לחימום, זה כבר היה לוקסוס, אבל בעבור צעירים כמונו באותם ימים זה היה עולם ומלואו. מחוץ לחדר גם יכולת לטפח לך גינה קטנה.

כמעט יובל שנים חלפו, ואותו מבנה מגורים עדיין משמש למגורי צעירים, בעיקר בני הקיבוץ שזה עתה סיימו את שירותם הצבאי. במבנה סמוך באותה שכונה מתגוררת היום בתי הצעירה המשרתת בצבא. בכל פעם שאני עובר שם, אני חוזר שנים אחורה ונזכר באותם ימים. וכמאמר אריק איינשטיין: זה לא בדיוק געגוע, סתם נעים להיזכר.

(הכותב גר היום בצאלים)

נען. החיים השלווים בלב הפסטורליה הם אלה שמעוררים אימה (צילום: אילן נחום)
נען. החיים השלווים בלב הפסטורליה הם אלה שמעוררים אימה (צילום: אילן נחום)

רוני שני, נען | החוליה המקשרת ביני לבין המוות

לפני שנתיים יצא מיכאל יעקובסון לסיור בין קיבוצים. "כבר הרבה זמן שאני משתוקק להגיע ולבקר בקיבוץ נען", כתב בפתח סדרת פוסטים שהקדיש לקיבוץ שלי. מצחיק לכנות את המקום שהקיא אותי מתוכו בשיעול ארוך, כזה ששורט את הגרון, כ"קיבוץ שלי". מעולם לא חשבתי על נען כעל "ויטרה של השפלה", אבל מתברר שאולם הספורט, למשל, "מעוצב במיטב הסגנון הבינלאומי ונחשב בעיני יעקובסון ל"אחד המרשימים" שתיכנן האדריכל חנן הברון. לו ידעתי קודם לכן שרוחו של מיס ון דר רוהה שורה על המקום, אולי לא הייתי מתאמצת להימנע משיעורי התעמלות.

יעקובסון סייר גם בבית הקברות הישן של נען, שהיה בעבר "מחוץ". מאז שנען, כמו המחלפים שמובילים אליו, תפח והתרחב, בית הקברות משתרע בלב שכונות מגורים, מול המרפאה.

מרבית השכונות החדשות שבתכנון טרם נבנו, אבל הרבה מה"חדרים" הפכו לווילות. אלה שבצילום אינם נושאים חתימה של אדריכל מפורסם, וכשאני מביטה בהם אני עדיין מדמיינת ביתיות צנועה ושימושית. המחשבה הראשונה שחלפה בראשי למראה התמונות הייתה ניסיון לנחש לאיזה זוג צעיר שייך הבית הזה. אחר כך שמתי לב לכבסים המתייבשים בצילום אחד, לערוגות המטופחות באחר, לצעצועים ולאופניים שעומדים בכניסה, ממתינים לבעליהם. אני משערת שכמו בכל ערב, גם ברגע שבו הצלם כלא את ביתם בזמן, הם הכינו ארוחת ערב, שלחו את הילדים למקלחת, אולי צפו בטלוויזיה. המשקיענים אולי נסעו אחר כך לסרט ברחובות או ביקרו חברים שגרים בסמוך. כך מתנהלת שגרה, ככה נראית איכות חיים.
הצמרמורת שמנקדת לי את הזרועות כשאני מביטה בתמונות נובעת מהמחשבה על החיים השלווים והמוסדרים בלב הפסטורליה, בצל העצים שאין גבוהים מהם, על הדשא שאין רך ממנו, בתוך החדרים האינטימיים לכאורה

אבל ב-1998 עובד תאילנדי שהתגורר בנען אנס ורצח את ימית רגב בחורשה שמאחורי המרפאה. שנה אחר כך, יותם סהר, בן קיבוץ, הגיע לביתה של שני לבינגר, גם היא בת הקיבוץ, ורצח אותה בדקירות סכין. החיים שלהם ושלי טפחו זה לזה על הכתף במהלך ילדותנו. עשר שנים אחר כך, ב-2009, פונתה מפאתי השדות של נען אחרונת האנטנות של גלי צה״ל, חלק ממתחם של 50 עצי מתכת אפורים שהיו חלק מנוף ילדותי. התברר שהקרינה שפלטו במהלך השנים חרגה מהמותר, וככל הנראה גרמה לריבוי מקרי סרטן בסביבה. כמה מהם, ייתכן שלא באשמת צה״ל, צימצמו את משפחתי. נען, הקיבוץ שלי, הוא החוליה המקשרת ביני לבין המוות.

בתחילה תהיתי אם זו הסיבה ששמי האפוקליפסה האדומים, הצללים הארוכים והזרקור שמאיר את רחבת הכניסה כאילו הייתה זירת פשע מעוררים בי תחושה של ניכור ואי-נוחות. אבל לא; אווירת טווין פיקס שאופפת את הצילום היא תוספת מלאכותית, פרי תאורה וזווית צילום. הצמרמורת שמנקדת לי את הזרועות כשאני מביטה בתמונות נובעת מהמחשבה על החיים השלווים והמוסדרים בלב הפסטורליה, בצל העצים שאין גבוהים מהם, על הדשא שאין רך ממנו, בתוך החדרים האינטימיים לכאורה. הדרמות הבורגניות – לא האונס והרציחות המזוויעות ולא סדרת המיתות שהתרחשו במקום הזה, "הקיבוץ שלי" – דווקא הן אלה שמעוררות בי אימה.

(הכותבת נודדת בין דירות שכורות ברחבי העולם)