המטרופולין היפני העכשווי הוא בליל של צורות, צבעים וריחות, של אינטנסיביות פוסט-מודרנית המורכבת מגורדי שחקים, נתיבים מהירים ואורות מהבזקים. כל אלה מהולים במסורת יפנית המורכבת ממקדשים בודהיסטיים, גנים ירוקים ועצים קירחים. העיר אוסקה, השלישית בגודלה בארץ השמש העולה, מקום משכנו של טדאו אנדו, האדריכל היפני המוכר ביותר בתבל, משמשת כרקע הפותח את הסרט התיעודי "מריקנות לאינסוף" (2013), שעוקב אחר עבודותיו של אנדו, שצצות כגושי בטון טהורים מתוך הכרך היפני המפויח.

"הרעיון שלי היה ליצור חלל במקומות שבהם האור מתחבר לבני האדם", מתאר אנדו את אחת מעבודותיו הבולטות, "כנסייה של אור" מ-1989, הממוקמת באחד מפרוורי אוסקה. הכנסייה, גודלה 113 מ"ר, כבית קטן, וכמו לכל מבני הדת שתיכנן, גם אליה התייחס אנדו כאל חלל שחיים בו ולאו דווקא מיועד לתפילה. "כנסייה של אור", כעבודות רבות של אנדו, חושפת את אמת החומר – בטון חשוף ומשויף, ללא כל חיפוי מבחוץ או מבפנים, כשרצפת קורות עץ גס משלימה את המראה.

מכור לשרבוטים ידניים

אנדו, יליד 1941, חנך את משרדו ב-1968, לאחר קריירה באגרוף, ללא כל הכשרה פורמלית באדריכלות ואחרי שיצא למסע בעקבות עבודותיהם של לה קורבוזיה, מיס ואן דה רוהה, פרנק לויד רייט ולואיס קאן, כשהאור הופך למרכיב הדומיננטי ביצירה.

"אני עדיין לא יודע מה הופך אדריכלות לטובה", הוא מצטנע במהלך הסרט. גם בעידן המודרני, מתברר, הוא עדיין מכור לעיפרון, לעט ולשרבוטים ידניים. גם 30 עובדיו הצעירים במשרד, שנאספים סביבו עם מחברות סקיצה, מעדיפים את תהליך העבודה המסורתי, שמקדים כל שרטוט ממוחשב. התהליך, לדעתו של אנדו, חשוב יותר מהמוצר הסופי, והוא מדגים זאת באמצעות תכנון החתך המשופע בשחזור הסקיצות של בתי רוקו בקובה שביפן, שאותם תיכנן ובנה בשנות ה-80 וה-90.

>> האדריכל היפני שיגרו באן זכה בפרס פריצקר 2014

>> אדריכלים יפנים עוזרים לנפגעי הצונאמי לשקם את בתיהם

חומרים כמו בטון, זכוכית ופלדה שעלולים להצטייר כמנוכרים עבור הצופה המערבי - ביפן הם חלק מהמסורת, והגאונות של אנדו היא ביכולת לחבר אותם לעבר ולטבע. העקרונות האלו מתבטאים גם בפרויקטים מחוץ לארץ הולדתו של אנדו, כמו למשל במבנה מוזיאון קרן לאנגן (Langen Foundation), שנחנך ב-2004 בניאוס בגרמניה: שביל בטון עדין, בין כרי דשא ואגמי מים, מוביל ממסגרת מבוטנת לקוביית בטון, עטופה בקוביית זכוכית מהוקצעת שהתרוממה מתוך הטבע.

"מחודד, חד ועוצמתי", מתפייט האדריכל השווייצרי פטר צומטור, כשהוא מתאר את אחד מבנייניו הראשונים של אנדו – בית משפחה באוסקה מ-1976, שבו ביקר עשרות שנים לפני שצולם הסרט. זוהי קופסת בטון קטנה, שהאור חודר לתוכה ממקומות בלתי צפויים.

בנייני הבטון של אנדו עלולים להרתיע את הצופה הישראלי: חרכי האור מעלים קונוטציות ממעמקי הבונקר. אבל בניגוד לבנייני הבטון הישראליים, שהפכו מילה נרדפת למקלטים, ממ"דים ובנייני שיכון שנואים – בבתי הבטון של אנדו, "המאסטר של המינימליזם", שפרוסים ברחבי יפן ושנדדו במרוצת השנים למקומות נוספים בעולם, לא נפגוש באגרגטים לא מחמיאים, תוצר של איכות בנייה ירודה. הקירות האפורים-בוהקים של אנדו נותרו גם עשרות שנים לאחר שנחנכו טהורים ועכשוויים באופן הנחתם בשטח הירוק, ברחוב ובעיר, בדיוק כמו ביום שהוסר מעליהם הלוט.

זיכרון אישי במרחב הציבורי

מחרתיים (שישי) יוקרן הסרט על אנדו במסגרת פסטיבל אפוס לסרטי תרבות ואמנות, שנערך בימים אלה במוזיאון תל אביב. בפסטיבל מוקרנים שני סרטים נוספים העוסקים באדריכלות. הראשון הוא "הרחק מהשמש", שעוסק במאבק אזרחי על הזכות לדיור ועל שימור מתחם מגורים היסטורי שנועד להריסה במוסקבה. הסיפור מוצג דרך עדותם של אנשים שמתגוררים בו או פלשו אליו, ובמרכזו מאבק של אישה בודדת נגד הריסת המבנה. הסרט השני הוא "בחזרה לגראונד זירו", שמתעד את הדילמות ואת הוויכוח הער שהתחולל על האופן שבו אמורה ניו יורק להתמודד עם שאלות של עיצוב זיכרון אישי, ציבורי ולאומי במרחב הציבורי.

ב-12 ייערך פאנל שיעסוק בשלושת הסרטים. ישתתפו: ח"כ תמר זנדברג, הפועלת לקידום הדיור הציבורי בארץ; ד"ר יעל מונק, חוקרת קולנוע העוסקת בהיבטים חברתיים של סרטים; האדריכל צפריר פיינהולץ, דוקטורנט שמתמחה בשימור אדריכלי; והאדריכל אריה קוץ, שמתמחה באדריכלות יפנית. תנחה את הדיון ד"ר זיוה קולודני, אדריכלית נוף העוסקת בפוליטיקה של ייצור נוף עירוני.

"הפאנל ידון בתפקידו של האדריכל בגיבוש תפיסות תכנוניות-פוליטיות בפרויקטים חדשים בערים מוסקבה וניו יורק, שבהן צולמו שניים מהסרטים, עם הקבלה לישראל", אומרת קולדוני. "יישאלו שאלות כמו איפה נכנסות השפה האדריכלית והאסתטיקה לשדה הפוליטי בעידן העכשווי, וכיצד מנוסחת השפה האדריכלית במהלך שבו מעורבים גורמים רבים כמו ראשי ערים, יזמים, משפחות שכולות, תושבים ועוד".