לא מדובר אמנם בגן שעשועים באמצע מוזיאון תל אביב, אבל האדריכל והאמן האמריקאי אלכס שוודר כן מאפשר למבקרים במוזיאון תל אביב לטפס, לקפוץ, לשכב, לשבת ולהתחבא. העבודה "קיר לקיר, רצפה לתקרה" היא גוף רך וגמיש המנופח באוויר, שמזכיר את "המתנפחים" שמושכים ילדים לקפץ בהם בכל הפנינג משפחתי שמכבד את עצמו. אלא ש"המתנפחים" של שוודר אינם צבעוניים, אלא סולידיים כמו ריהוט יוקרה, והם המשך לגוף היצירות שעליו הוא שוקד כמעט 15 שנה.

המיצב משנה את פניו ללא הפסקה: מה שהיה לפני רגע משטח נוח לשכיבה הופך למסדרון צר, ומה שהיה חדר קטן מתרוקן מאוויר והופך לחלל פתוח בגלריה. מערכת ממוחשבת מנפחת ומרוקנת לסירוגין חלקים שונים בעבודה, כך שאפשר לשוטט במסדרונות מבלי לחזור לאותו מקום פעמיים.

שוודר, בביקור שערכנו עימו, עקב בדריכות אחר האדריכל דוד כהנא, שנכנס אל מעבה המיצב בכסא הגלגלים שלו (ונראה נלהב מהיצירה הידידותית לבעלי מוגבלויות). תוך שהוא מביט בעניין בכל תנועה של כהנא, סיפר היוצר כי תיכנן את המיצב כך שיתאים גם לכיסאות גלגלים – המעברים נעשו ברוחב 1.20 מטרים - אך חשש שבמבחן המציאות היא לא תספק את צרכיהם של נכים. אלא שהיא עומדת בכבוד במשימה. לא רק כהנא היה משועשע; הרבה מבקרים נראו מחויכים, אחרי שהופתעו מההזדמנות ליהנות כמו ילדים בתוך המוזיאון.

אדריכל דוד כהנא (משמאל), אשתו ושוודר. כיסאות גלגלים נלקחו בחשבון (צילום: מיכאל יעקובסון)
אדריכל דוד כהנא (משמאל), אשתו ושוודר. כיסאות גלגלים נלקחו בחשבון (צילום: מיכאל יעקובסון)

שוודר לא ביקש ליצור מתקן משחק. בשונה מיצירות קודמות שלו, שבוחנות את התקשורת בין המשתמשים בהן, העבודה הנוכחית בוחנת את הקשר בין המבקר היחיד לבין המקום. "הדרך שבה אנשים מבינים את העבודה תלויה לדעתי באנשים עצמם", מסביר שוודר. "העבודה נותנת להם כיוון שמשתנה כל הזמן, וכך נוצרים קשרים. כל אחד מביא איתו רעיונות משלו, וחווה את המבנה באופן שונה ממשתמש אחר".

לא להשאיר את הקהל פסיבי

בן 43, אלכס שוודר נולד ומתגורר בניו יורק. דרכו המקצועית כאדריכל החלה בתכנון דירות במנהטן בשנות ה-90. הוא מרצה במכון פראט בניו יורק (סטודיו שנה ד') ובימים אלה משלים תואר שלישי באדריכלות באוניברסיטת קיימברידג' בבריטניה, כשמחקרו עוסק בחידוש דירות באמצעות מיצגי אדריכלות (Performance Architecture). מאז 2002 הוא מתמקד בהוראה וביצירת מיצבים ומיצגים, הממשיכים לחקור את תחום המגורים והיחסים המתקיימים במרחב הדירתי - יציבות, איזון, גמישות, חומריות, ארעיות וזוגיות. בעבר יצר בועות דמויות חדרים, שהותירו את הקהל בחוץ; עם השנים השתכלל ושילב אמצעים טכנולוגיים, המאפשרים לקהל להצטרף ליצירה באופן פעיל.

זו הפעם הראשונה שהוא מציג בישראל. באוקטובר התארח כאן כדי להכיר את האולם שבו הוזמן להציג, וכעת הגיע להרכיב את היצירה ולהשתתף בפתיחתה. השבוע הוא חונך תערוכה בגלריה פיירוג'י (Pierogi Gallery) בברוקלין, שם יחשוף עבודה חדשה: שתי דירות המורכבות משני צדיו של גלגל בקוטר שמונה מטרים (דירה אחת בחלקו הפנימי של הגלגל והשנייה בחלקו החיצוני), ושאותן יחלוק למשך 10 ימים עם וורד שלי (Ward Shelley), שותפו ליצירה.

האם יש איזשהו קשר בין העבודה המוצגת במוזיאון לבין המציאות הישראלית? שוודר מודה שלא הספיק לשוטט מספיק בישראל, אך המקום המעניין ביותר שהספיק לראות כאשר חיפש בית מלאכה לביצוע התערוכה המקומית הוא המחסומים: "ריתק אותי המצב שבו אזור אחד מתחיל ואזור אחר נגמר. גבול שמשתנה כל הזמן, לפעמים הוא פתוח ולפעמים סגור". לבסוף, אגב, העדיף ליצור את העבודה בבית מלאכה בלוס אנג'לס.

עבודה שמתחלפת כל הזמן (צילום: טל ניסים)
עבודה שמתחלפת כל הזמן (צילום: טל ניסים)

הצלחה יחסית

המחלקה לעיצוב ואדריכלות במוזיאון תל אביב ממשיכה לעסוק בנושאים אזוטריים, ולהתחמק מהמציאות. משבר דיור, תוכניות פינוי-בינוי, התחדשות עירונית, תמ"א 38, החרבתן של עשרות התנחלויות בנסיגה מרצועת עזה, שאלת זכות השיבה הפלסטינית, התנוונות המרחב הציבורי, העשייה האדריכלית הרחבה המתרחשת בישראל – לכל אלה אין זכר.

לעומת התערוכה המאכזבת שפתחה המחלקה לפני כחודש, והתערוכה האזוטרית שתחליף את תערוכתו של שוודר ותוקדש לאדריכל דוד ינאי, התערוכה הנוכחית היא בחירה מוצלחת, המעניקה חוויה חברתית וחיובית. מומלץ לבקר בה עם מצלמה, חברה או חבר, ואת הנעליים אפשר להשאיר בכניסה.