"מפלאי הארכיטקטורה בבירה" ו"ארמונו של איל-הפלדה" היו רק חלק מהתארים שהוצמדו לווילה שרובר. הבית הזה נבנה באמצע שנות ה-50 על מגרש של 5.5 דונם בלב שכונת טלביה בירושלים, אחת השכונות היקרות במדינה. זה היה בשעתו בית המגורים הפרטי הגדול בארץ, והוא בלט במיוחד בירושלים הקטנה, החצויה והפריפריאלית של התקופה. לפני 30 שנה החליף ידיים, עד שהתרוקן ונעזב. היום הבית נטוש ומוזנח, עד שקשה להבין את הקסם שהפיל על הירושלמים הוותיקים.
לפני כשנה העמידה אותו למכירה חברת DEKA שבשליטת ג'קי ספרא, תמורת 120 מיליון שקל. היום פורסם שהנכס נמכר ב-70 מיליון שקל, כ-60% מהמחיר ההתחלתי. מי הרוכשים אין לדעת בינתיים: האם אלה יזמים שמתכננים לבנות בשטח מלון בוטיק? האם הווילה תהפוך לבית רפאים של יהודים שבאים לבקר בחגים? דבר אחד בטוח: הקונים יצטרכו לשפץ אותה מהמסד עד הטפחות.
המיקום לא יכול להיות טוב יותר. הבית ממוקם בקצה העליון של מגרש רחב ידיים, השוכן על מדרון מתון של גבעה, כשהוא משיק לרחובות דובנוב, מרכוס ופינסקר. רוב בתי המגורים בסביבה הם מבנים היסטוריים המיועדים לשימור, ובמרחק של צעדים ספורים עד שתי דקות הליכה מגיעים למוסדות חשובים, כמו משכן נשיא המדינה, מכון ון ליר, האקדמיה למדעים ותיאטרון ירושלים, ששוכן ממש מעברו השני של הרחוב. מדרום לווילה נמצאים חורשת הירח ומרכז התרבות "הנסן", שהוקם בבית החולים למצורעים לשעבר, וממזרח לה גן השושנים, גן הפעמון ומלון ענבל. הנה מפת השכונה:
''בית חלומותיי בירושלים''
המחיר ההתחלתי הגבוה נקבע לבית לא רק בגלל גודלו ומיקומו היוקרתי, אלא גם בגלל הסיפור: את הבית בנה מיילס שרובר, איל פלדה יהודי מוונצואלה, שהגיע לכאן בעקבות אשתו גיטה. הם הכירו ב-1954, כשגיטה עבדה כמלווה של אורחים חשובים מטעם משרד החוץ, ומיילס בא לביקור כדי לסייר בקריית הפלדה בעכו. גיטה לא רצתה להתנתק מהארץ, ולאחר נישואיהם שיכנעה את בעלה להקים את ביתם בטלביה.
"חיפשתי בטלביה מגרש נחמד ומצאתי מגרש קטן, של פחות מדונם", סיפרה בראיון שנערך עימה בעיתון "דבר" ב-1981. "כעבור שבוע הבאתי את בעלי למגרש והוא לא מצא חן בעיניו. 'כאן אפשר להקים קופסת גפרורים, אך לא את בית חלומותיי בירושלים', אמר לי. הוא הביט במורד ההר, שהיה שומם לחלוטין, ואמר: 'זה המקום שבו אני רוצה'". תהליך הרכישה של המגרש העצום נתקל בקשיים, ושרובר פנה לפנחס ספיר, שר התעשייה והמסחר בזמנו, כדי שיסייע.
לתכנון הוזמנו טובי האדריכלים. את הבית תיכנן משרד אדריכלים מוונצואלה, שהתמחה בבתי מגורים לעשירים. האדריכלים קרלוס גינאנד, מוזס בן אשרף ואמיליו וסטוטי יצרו מבנה קופסתי ומוארך, שהודגש באמצעות הגג שבלט מקו הבניין והיה בעל מעקה גבוה. המעקה עוטר לכל אורכו בעבודת פסיפס צבעונית ומופשטת, שכיום נראית דהויה בגלל האבק וההזנחה. את הפסיפס יצר קורנליוס זיטמן, אמן ממוצא הולנדי שחי בשעתו בוונצואלה והתפרסם שם כאמן צעיר ומצליח.
בבית יש שני מפלסים עיקריים: המפלס המרכזי מחולק לכמה מפלסים שמחוברים באמצעות מדרגות ספורות, וכך נוצר משחק של אזורים פתוחים יותר (כמו הסלון) ואזורים אינטימיים יותר (כמו חדר האוכל, חדר העבודה, הספרייה וחדר הקריאה). במפלס התחתון חמישה חדרי שינה מרווחים, עם שירותים צמודים לכל חדר ויציאה ישירה לגן.
על הפנים הופקדה בכירת מעצבות הפנים בישראל של אותן שנים – האדריכלית דורה גד (לימים כלת פרס ישראל, בזכות עבודתה בתכנון מוזיאון ישראל). כפי שנהגה בפרויקטים אחרים שלה, דאגה גם כאן לשלב בבית מבחר יצירות אמנות, מקומיות כולן: לקישוט חלל המבואה היא הזמינה מהאמן צבי גלי עבודת פסיפס גדולה, שמתארת את מלאכת הבנייה בירושלים וסצנות מהווי העיר. האמן יעקב וקסלר עיצב שטיח קיר רחב המתאר את מעשה בראשית, וגד עצמה עיצבה את הרהיטים, המנורות, הדלתות ואפילו את השטיחים והווילונות. 35 שנה מאוחר יותר חזרה גד לעצב בהזמנת שרובר, הפעם את "בית גבריאל" בצמח שלחוף הכינרת.
את הגן רחב הידיים עיצבו אדריכלי הנוף ליפא יהלום ודן צור, לימים חתני פרס ישראל. הייתה זו העבודה הפרטית הראשונה שקיבלו השניים. עד אז תיכננו רק למגזר הציבורי, ובמיוחד לתנועה הקיבוצית. יהלום וצור יצרו גן עשיר בצמחייה ארץ-ישראלית, המקיפה מדשאה שבמרכזה בריכת שחייה גדולה, שצורתה כצורת שלולית (בדומה לבריכה במעיין חרוד, שעיצבו באותה עת). הגן עצמו הוזנח ונהרס ברבות השנים, ולמעט העצים כמעט ולא נותר זכר ליצירה המקורית. למרות העזובה, המרכיב הבולט בגן עד היום הוא בית התה הניצב בפינת המגרש ושנראה היטב לעיני ההולכים ברחוב מרכוס, שם הגדר המקיפה את המגרש נמוכה מעט. בית התה מעוצב בצורת קונכייה ואת רצפתו מעטר פסיפס.
"הבית היה גדול, אבל כשנכנסת לא הרגשת שאתה נכנס לאיזה בית מפואר", נזכרת האדריכלית שולמית נדלר, שהכירה את גיטה שרובר עוד לפני שנישאה למיילס, בהכשרה של מחנות העולים בקיבוץ גבעת ברנר. נדלר ובעלה מיכאל זכו ב-1957 בתחרות לתכנון בניין תיאטרון ירושלים, ושרובר תרם שליש מתוך העלות הכוללת, שהסתכמה ב-11 מיליון לירות. במשך בניית הפרויקט, שארכה שלושה עשורים, נוצר קשר הדוק בין שתי המשפחות. "למרות כל הגודל, הכניסה לבית הייתה בנעימות, ולא כמו לווילה מנקרת עיניים, שרוצה להתבלט. העיצוב בפנים היה רגיל, אך בגלל כל התמונות והפסלים הקטנים שפוזרו בו הוא נראה כמו מוזיאון".
מדי שבוע היה שרובר יוצא מביתו, מספרת נדלר, חוצה את רחוב מרכוס ומבקר באתר הבנייה של התיאטרון. "הוא נתן את הכסף והיה בא לראות מה העניינים. מדי פעם, כשהיינו מגיעים להשגיח על התקדמות הבנייה, גם היה מזמין אותנו לארוחת צהריים, וכך נעשינו ידידים. הוא אהב מאוד תרבות ותיאטרון ועם גיטה הייתה לי שפה משותפת. הם היו זוג שלא היה חסר על מה לדבר איתם".
השרוברים ביססו את מעמדם כבכירי הפילנתרופים בישראל. חוץ מבניין תיאטרון ירושלים תרמו גם להקמת בית החייל ולפיתוח טיילת ארמון הנציב – שניהם בירושלים. בתחילת שנות ה-90 נחנך בתרומת המשפחה בית גבריאל, אחד הפרויקטים התרבותיים הייחודיים בישראל.
ב-1976, לאחר מותו של מיילס שרובר, הרגישה גיטה שהבית גדול על מידותיה והחליטה לבנות בפינת המגרש בית קטן יותר, שאותו תיכנן האדריכל דוד רזניק, גם הוא חתן פרס ישראל. לבית שתי קומות (וקומת מרתף), והוא כולל שתי דירות מרווחות לגיטה ולבנה גבריאל (שהיה אז עדיין בחיים, לפני מותו והנצחתו ב"בית גבריאל"). במקום הבריכה הגדולה, שנהרסה, נחפרה בריכה חדשה וקטנה יותר, ולעיצובו המחודש של הגן הוזמנו, שוב, אדריכלי הנוף יהלום-צור, ששמרו על אופיו המקורי.
את הבית הגדול ביקשה גיטה להעניק למדינה במתנה, כדי לארח בו מבקרים חשובים. משרד החוץ, המופקד על האירוח, עשה את חשבון התחזוקה, הגיע למסקנה שעדיף להמשיך ולארח בבתי מלון ודחה את ההצעה. הבית נמכר במחיר של 3.1 מיליון דולר לאיש העסקים ג'קי ספרא, ממשפחת הבנקאים המפורסמת.
בית פרטי או מלון של 144 חדרים?
ב-1988 הלך לעולמו הבן גבריאל. שש שנים לאחר מכן הצטרפה אליו גיטה והמתחם כולו עבר לידיו של ספרא. מאחר שהתוכנית העירונית מאפשרת לבנות על המגרש עוד 1,120 מ"ר, פנה ספרא ב-2008 לאדריכל יעקב מולכו, וביקש ממנו לתכנן במגרש בית מלון (מולכו הוא אחיו של עו"ד יצחק מולכו, שותף במשרד "שמרון, מולכו, פרסקי ושות'", שמייצג את ספרא).
העירייה קבעה כי הבית ההיסטורי יישמר, וכל שאר המגרש ניתן לשינוי. כך אפשר להרוס את הגן שתיכננו יהלום-צור, את בית התה שתיכננו האדריכלים מוונצואלה ואת הבית הקטן יותר, שתכנן דוד רזניק. מולכו סבור שההחלטות על השימור במתחם לא נעשו בגלל ערכו האדריכלי אלא בגלל סיפורו ומעמדו של הבית בתולדות ירושלים. הוא מדגיש כי שימור הבית אינו כולל את עיצוב הפנים של דורה גד, כך שגם אותו אפשר להחליף בחדש.
בשלב הראשון הציע מולכו להקים על המגרש שלושה בתים פרטיים מפוארים. ספרא התעקש על מלון. לכן תיכנן מולכו בבית ההיסטורי את הלובי, המסעדה וחנויות המלון. על שטח הגן והבית שהקים רזניק תיכנן מבנה היקפי שמתנשא לגובה חמש קומות (שתיים מהן חפורות מתחת למפלס הרחוב הקיים, כך שהוא אינו חורג מגובה המבנים בסביבה), ובו 144 חדרים. בקומות המרתף תיכנן ברכת שחייה וחניון. העיצוב הכללי מאופק ומשלב שני מרכיבים שאדריכלים בירושלים מרבים לעשות בהם שימוש: קשתות וחלונות בצורת חרכי ירי.
"זה היה פרויקט הדגל שלנו, ואליו הופנו כל האנרגיות", מספר מולכו על הפרויקט שהגיע לסיום שלב התכנון הראשוני, ואף זכה לברכתה של ועדת שיפוט במחלקת ההנדסה בעירייה. חלומות לחוד ומציאות לחוד; הפרויקט לא התחיל אפילו את תהליך האישור בעירייה. "הקליינט נתקל בקשיים והחליט לא להמשיך בתהליך", מסיים מולכו, שמקווה שבהזדמנות זו - כשהפרויקט נחשף כאן לראשונה לעיני הציבור - "אולי הלקוחות הבאים יתעניינו בו".
עדכון: כשפורסם דבר המכירה אמר מולכו ל-Xnet: ''לא קיבלתי שום פנייה. נתנו לי להבין שהקונה עובד בכיוון אחר מבחינת האדריכל. אני לא יודע מיהו ומה כוונות התכנון שלו".
מולכו הוא אדריכל ירושלמי ותיק, שתיכנן בין השאר את מלון רימונים ברחוב יפו, ומתכנן את מלון רון בכיכר ציון ומלון ברחוב הנביאים ("בית הבישוף"). כמו כן תיכנן את בנייני "מכללת הדסה" ברחוב חבצלת, את המרכז החינוכי בהר הרצל ואת תוכנית האב להפיכת אזור התעשייה תלפיות למרכז עסקים.
הסכנה שבמתחם רפאים
מאז מותה של שרובר הוזנח הגן והפך לג'ונגל עירוני. על הבית התחולל קרב עז בין עורכי הדין של קרן שרובר לעורכי הדין של ספרא, קרב שאיים לצמצם את משאביה של הקרן, שנועדה להקים מוסדות תרבות לציבור. בבית הגדול התאכסן בשלב מסוים "המכון לתכנון מדיניות עם יהודי", אך גם הוא עזב.
ההזנחה לא היטיבה עם המתחם. הרוכש הפוטנציאלי, שיבקש להשמיש את הבית למגורים, יידרש להשקעה המוערכת ב-10-15 מיליון שקל. לפי סוכנות התיווך המופקדת על מכירת המתחם יש אפשרות לחלקו לשניים: לקנות ב-20 מיליון דולר את החלק העליון של המגרש, שלושה דונמים שכוללים את הבית ההיסטורי המיועד לשימור, או את שטח המגרש התחתון, 2.5 דונם במחיר של 15 מיליון דולר. מולכו מקווה שהמגרש יימכר בשלמותו, כך שהרוכש יבקש לממש את התוכנית שכבר הוחל בקידומה.
תיאטרון ירושלים הוא מוקד התרבות המרכזי בירושלים. לבד מקונצרטים מתקיימים בו הצגות, סרטים ומופעים לכל הגילים בכל שעות היום. צפיפות הבתים סביבו נמוכה יחסית, ולכן ראוי לנצל את המגרש הגדול שמולו כדי להמשיך ולחזק את מעמדו כמתחם תרבות. מלון יתרום לתנועה ויוסיף קהל, הרבה יותר מבית מפואר של משפחה אחת או שתיים. בנייה יוקרתית למגורים עלולה למשוך לכאן (שוב) יהודים מחו"ל שבאים לביקור רק בחגים, כשביתר ימות השנה יהפוך המקום למתחם רפאים, כמו במקומות אחרים בירושלים.
אמנם, מדובר בשטח פרטי וזכותם של היזמים לעשות בו כרצונם. אך מאחר שהיזמים נוטים לראות לטווח קצר ולטובתם האישית, ומאחר שבידי העירייה הכוח להגביל או להגדיל את זכויות הבנייה, אפשר לקוות שעתידו של המתחם, והצורך בשימורו של הבית הגדול והריק, ייבחנו מחדש - ולעומק.
>> ואיך נראית הווילה הנסתרת במוזיאון ישראל, שבה התגוררה האספנית שרלוט ברגמן?
