לקראת הנחיתה באילת, יכולים הנוסעים להבחין לאחרונה בנקודה אדומה שמבצבצת בין הבניינים של העיר הדרומית. זהו אולם הספורט של בית הספר בשכונת צאלים, שנחנך לאחרונה. על תכנון הפרויקט, שהושלם לאחר ארבע שנות תכנון וביצוע, אמון האדריכל מוטי בודק. כשאנשי העירייה הקצו לו מגרש קטן וביקשו ממנו לתכנן בניין מלבני פשוט שיתחבר לבית הספר, הם לא ציפו לתוצאה שונה לחלוטין. נתוני הפתיחה המגבילים של המגרש הקטן התבררו כהזדמנות. לאחר ניסיונות לא מוצלחים למקם את האולם בתוך קווי המגרש הסטטוטוריים, ועוד כמה ניסויים בתוכנות תלת-ממד, הפך הרעיון המלבני לביצה אליפטית.

הבלון האדום על רקע השכונה (צילום: איל תגר)
הבלון האדום על רקע השכונה (צילום: איל תגר)

האולם משתרע על פני 2,000 מטרים רבועים המתחלקים בין שתי קומות. בקומה העליונה נמצאת הזירה המרכזית למשחקי כדורסל וכדורעף, במה לאירועים ויציעי קהל. בקומה התחתונה הוכנו חדר כושר, מלתחות וחדרי שירותים, ובה גם מרוכזת מערכת מיזוג האוויר המוזרם בצינורות למפלס העליון.

קווי המגרש השפיעו, כמובן, על קווי המתאר שלה: חלונות ענק בחזיתות הצפונית והמערבית של אולם הספורט הם תוצר של אותם קווים, שחתכו כסכין את הצורה התלת-ממדית ופערו בה פתחים הנדרשים להחדרת אור ולשבירת הצורה. הקירות השקופים חושפים בפני הולכי הרגל את ההתרחשות בפנים. את הבניין מקיפה גדר לא נאה שנכפית על כל מבנה חינוך במדינה (האדריכל מקווה שהעמודים הכסופים והמאיימים יוחלפו בגדר שקופה כדי לטשטש את החסימה בין הבניין לרחוב).

לתפישתו של בודק, מבנים מבטון נבנים שלוש פעמים: בבניית הפיגומים; בתבניות; וביציקות והפירוק. בפרויקט זה הוא בחר להתנסות בבנייה תעשייתית שחוסכת פסולת: כל מה שמגיע לאתר הבנייה הופך לחלק מהתוצר הסופי. "כל מה שנכנס לא יוצא", כהגדרתו. בעגה המקצועית שיטת התכנון מכונה "בנייה פרמטרית", והיא מורכבת מאוסף של נתוני מחשב שמוזנים למכונה ונפלטים כאוסף יחידות שמהן מרכיבים בניין. הביצה, שקוטרה 1,000 מ"ר, מורכבת מ-39 פרופילי איי מעורגלים, שנחתכו ברומניה, הובאו ארצה במכולות, והורכבו בשטח.

שטיפת צבע

המעטפת משלבת לוחות פח מסוגים שונים, שכבות איטום ובידוד אקוסטי ותרמי. הכל חופה בשכבת אלומיניום אדומה, שממנה בוקעים צינורות האוורור. צבעי הבניין נבחרו בהתייעצות עם מועצת התלמידים של בית הספר. אחרי התלבטויות נבחרה סקאלת גוונים עזה: אדום, צהוב וירוק. וכך, מבפנים הביצה נצבעה צהוב, עם 250 כיסאות אדומים ו"טיובים" (צינורות אוורור גדולים) ירקרקים.

בודק גאה להעניק ליצירתו שלל דימויים, מספר שכבר שמע על תושבים שמכנים את האולם "דג אבו נפחא" או נזכרים בתחנת הרכבת של סטראסבורג, "ואנחנו גם זיהינו דימיון באופן העמדת האולם ליד בית הספר עם פרויקט ה'קונסטהאוס' של פיטר קוק בגראץ", הוא אומר – ומפליג בדמיון אל ביצי דינוזאורים, לווייתן שנפלט לחוף וכיוצא באלה.

דומה? מרכז התרבות של פיטר קוק בגראץ, אוסטריה (צילום: shutterstock)
דומה? מרכז התרבות של פיטר קוק בגראץ, אוסטריה (צילום: shutterstock)

במישור המציאותי, לא רק תלמידי בית הספר ייהנו מהאולם החדש. "הגיע הזמן שבתי הספר, החצרות והאולמות שלהם ייפתחו אחר הצהרים לציבור", מדגיש בודק, "ובכך ייחסך הרבה מקום ושטח, והציבור ירוויח שטח שנבנה בכל מקרה".

ההשקעה, תרומת מפעל הפיס, הסתכמה ב-13 מיליון שקלים - 6,000 שקלים למטר רבוע.

עוד ביצים בסל של בודק

בימים אלה מתכנן בודק אולם בן 500 עד 700 מושבים בהתנחלות צופים, עשר דקות ממזרח לכפר סבא. האולם ממוקם במגרש שעליו ייבנה בעתיד בית ספר, ומכיוון שמדובר ביישוב שמונה 1,500 תושבים בלבד, הוא ישמש גם כמבנה התרבות ויארח מופעים, כנסים והצגות. לפרויקט תוכננו שתי חלופות: ביצה בנוסח האולם האילתי, שמשלבת רצף של קורות מקבילות הנקטמות בשתי קצותיה; וחלופה של קורות רדיאליות שמתכנסות לכדי אוקולוס (עין בלטינית), כשחלון גדול במרכז האולם שוטף את החלל באור טבעי. ההצעה הראשונה נבחרה.

אולם הספורט בצופים (תכנון: מוטי בודק אדריכלים)
אולם הספורט בצופים (תכנון: מוטי בודק אדריכלים)

בודק מתכנן עוד אולם ספורט, הפעם בשיתוף האדריכלית דנה אוברזון, סמוך לבית הספר נופי ים בצפון תל אביב (הגוש הגדול). אולם זה, ששטחו 2,700 מ"ר, יכלול חניון ויהיה חלק מרצועת מבני הציבור של השכונה החדשה. הטופוגרפיה של המגרש מכתיבה בניין בן שלוש קומות, וכעת נשקלות כמה הצעות תכנוניות – בהן אחת שמזכירה את הביצה באילת, ואחרת ששומרת על צללית נמוכה אך מציעה לבנות אותו בדומה לשיטת הכיפה הגיאודזית, שהמציא בקמינסטר פולר. אוברזון ובודק מתכננים עוד שני אולמות בתל אביב, שתכנונם טרם הבשיל.

צוות תכנון אולם ספורט אילת

  • תכנון אדריכלי: מוטי בודק, אייל פורמנסקי, דן שפירא
  • מהנדס קונסטרוקציה: ישראל לוי ואביבי אקסלרוד ז"ל.
  • מיזוג אוויר: חגי סבאסון
  • מנהל פרויקט: ולדימיר אליאנוב, אלכס פרנק