כשמשקיפים על נתיבי איילון מרכס הכורכר שנושק לקמפוס אוניברסיטת תל אביב, מתגלה המטרופולין במלוא עוצמתו: לא בנייה נקודתית של מגדלים פה ושם, אלא יער אנכי מצטופף והולך לאורכו של הכביש הסואן. מול המציאות המוגמרת של גוש דן הצומח לגובה במהירות, לא מפתיע שהמגדלים הם נושא שמטריד את הסטודנטים לאדריכלות בשנים האחרונות, וכך גם השנה.
לכתבות הקודמות על תערוכות הבוגרים:
>> האתגרים של חיפה זוכים למענה חדשני
>> מה ההבדל בין הטכניון לאוניברסיטת תל אביב
>> חפרפרות ופרזיטים: הפרויקטים המובילים במחלקות לעיצוב פנים
>> הדיונות של חולון - לגעת או לא לגעת?>> מה קורה לסטודנטים בבצלאל כשהם צריכים לתכנן מבנה אמיתי?
האדריכלים הצעירים מציעים רעיונות אלטרנטיביים לדור הוותיק, וחוקרים את הבעיות שמציבים המגדלים – אלה שנבנים לדיירים עשירים בלבד או לעסקים בלבד, ושרובם צומחים מתוך קומות קרקע אטומות – לסביבה העירונית של ימינו. שש עבודות הגמר שמוצגות כאן מציגות זוויות מבט רעננות, לעתים פרקטיות ולעתים הזויות במתכוון, עם מגדלים שמנצלים את הקרקע היקרה לטובת צורכי ציבור, כאלה שמטפלים ברחובות סביבם ושמשלבים בין מגורים לתעסוקה ומסחר. מנגד, ניכר שחלק מהבוגרים חרדים מהסיטואציה העירונית החדשה שנקברה תחת המגדלים, ומבקשים להרוס אותם או לפחות להתערב בהם בגסות.
תכנון מגדלים הוא נישה ששמורה לקומץ משרדי אדריכלים בישראל, ובדרך כלל הם מציגים תוצר מאוד מסוים: כזה שסביבו נמצא שטח ירוק בלתי שימושי (כמו מגדלי אקירוב), או כאלה שמתנכרים לסביבתם כמו מגדל קרית הממשלה בצומת קפלן ודרך בגין. האדריכל יהושע גוטמן, שהנחה את אחת מקבוצות פרויקטי הגמר בבצלאל ובחר להנחות את תלמידיו בבנייה לגובה, חושב שהשאלה אם כדאי לבנות מגדלים או לא כבר אינה רלוונטית. "זה כמו שלפני 20 שנה שאלו אם צריך מחשב או לא צריך מחשב", הוא אומר. "השאלה היא מרחבית ופרוגרמתית, ולא אם כן או לא".
גוטמן טוען שהמגדלים בישראל נבנים באופן שמרני. "כל מה שאנחנו מכירים זו שיטת 'המגדל והפארק'", הוא מציין, "וזה יותר גרוע מהשיכונים, מכיוון שזו לא שיטה שמייצרת צפיפות ועירוב שימושים". במסגרת הסטודיו הוא הגדיר לסטודנטים מטרות נוקשות – עירוב שימושים ואחוזי בנייה גבוהים במיוחד, בין 1,200 ל-2,000 אחוזים (לשם השוואה, מרבית המגדלים בתל אביב משיגים 400 אחוזי בנייה בלבד). "אמנם ניתן ליצור אינטנסיביות גבוהה גם בלי מגדלים, אך זה לא חייב להיות או זה או זה", הוא סבור, "אפשר גם ליצור תמהיל".
על חורבות הסינרמה
"הגדה המזרחית" | עמרי בורנשטיין, בן 29, בצלאל
מנחה: אדריכל יהושע גוטמן
הפרויקט הניו יורקי היה תקדים בעבור בורנשטיין, שביקש להתבונן על האופן שבו מחושבים השטחים הפתוחים בישראל – כ-7-10 מטרים רבועים לאדם (בהתאם לפרויקט). החישוב הקר מייצר סביב המגדלים העירוניים שטחים מבוזבזים שאיש אינו משתמש בהם. בורנשטיין בוחר להכניס את השטחים האלה פנימה, לתוך המגדל שמתנשא לגובה 25 קומות. הוא מייצר שלוש טיפולוגיות של שטחים פתוחים: בגוש התחתון יש פארק בקומת הקרקע; בגוש האמצעי יש שטחים פתוחים שמהווים שדרה מקשרת; ובגוש העליון נוצרו שטחים קטנים שמשמשים את הקהילה.
המגדל, שמצטייר כמגה-סטרוקטורה, ממוקם על מגרש הסינרמה – האולם הענק שמיועד להריסה. בנוסף לשטחים הפתוחים של הפרויקט, מציע הפרויקט להשתמש בנתיבי איילון כשטח פתוח הניתן לקירוי. במגדל, שייבנה על מגרש של 9 דונמים, ייבנו 135 אלף מטרים רבועים. 40% יוקצו למגורים, 40% לתעסוקה ו-20% לשטחים ציבוריים ולמסחר. תוכנית המתאר מאפשרת לאורך איילון תב"עות שיאפשרו 1,500 עד 2,000 אחוזי בנייה, שברובם מיועדים לתעסוקה. פרויקט זה נכנס אף הוא למדד, כשבורנשטיין מאפשר 1,500 אחוזי בנייה.
תהיו בריאים
"תוכנית הבראה – ציפוף בשם הבריאות" | עדי בן שושן, בת 28, בצלאל
מנחה: אדריכל יהושע גוטמן
מרבית בתי החולים נבנו בקמפוסים מסוגרים המבודדים מן העיר, ושיעור התפוסה של המיטות עולה באופן מתמיד על 100 אחוזים. בהינתן המצב הזה, מציעה בן שושן להרחיב את מתחם איכילוב, ובהתאם למגמה של החזרת קמפוסים אוניברסיטאיים ותעסוקתיים לעיר, ליצור "סיטואציה אורבנית חדשה שמנגישה את מתחם בית החולים לעיר".
אחת מנקודות המוצא של הפרויקט היא ששטחים ציבוריים רבים בתל אביב, ובערים בכלל, מבזבזים שטחים יקרים משום שהם נבנים בגובה נמוך מדי. לכן חילקה בן שושן את האתר לשישה חלקים, שביניהם עוברת שדרה ציבורית שמחברת בין שלוש כיכרות עירוניות. הפרויקט נבנה על שטח של 10,700 מ"ר, שעליו מתוכנן בינוי של 214,000 מ"ר, כך שנצברים 2,000 אחוזי בנייה.
המגדל הגבוה מתנשא לגובה 63 קומות (תוכנית המתאר העתידית מאפשרת בינוי של עד 70 קומות באזור), והקומפלקס העצום מכיל כמעט כל פונקציה שאפשר להעלות על הדעת: מגורים, בית מלון, פקולטה לרפואה, מסחר, מבני ציבור ושירותים, וגם ספרייה. בן שושן מאמינה שההצעה שלה רלבנטית לשלוש האוכלוסיות - חולים, עובדים ומבקרים - ויכולה להועיל לעיר: מרחב גדול שנמצא כיום בשולי האזור החי של העיר יהיה פעיל 24 שעות ביממה.
בתנועה מתמדת
"Architecture and Motion" | עדי אהרון, בת 27, אוניברסיטת תל-אביב
מנחה: אדריכל איתן קימל
מרבית המגדלים שנבנו בשנים האחרונות בגוש דן פונים לתנועת כלי רכב בלבד. המשתמשים בהם מגיעים לחניון תת-קרקעי ומשם פונים למעלית ולמשרד. לאחרונה הוציא משרד הבינוי והשיכון ומשרד התחבורה ספר לתכנון רחובות ודרכים, שמגדיר כיצד יש לתכנן רחובות בישראל כך שיתאימו למשתמשים השונים: רוכבי האופניים, הולכי הרגל, נוסעים בתחבורה ציבורית ונהגי המכוניות. אהרון למדה את ספרי התכנון, ובמקביל ערכה סדרת בדיקות שבוחנות רחובות מרכזיים בתל אביב ואת המשתמשים בהם (רוטשילד, ארלוזורוב, אבן גבירול, דיזנגוף). לאחר הסמסטר הראשון והמחקר שביצעה, חיפשה אתר שבו תוכל ליישם בו את מסקנותיה.
היא בחרה להתמקם בציר ז'בוטינסקי הרמת גני, שעתיר במשתמשים ובמבקרים. "זהו סוג של מפגע תעבורתי", קובעת אהרון, "רחוב שלא טוב לאף אחד. כדי לעבור במעבר חציה יש צורך ללכת 500 מטרים". מאחר שהרכבת הקלה עומדת לעבור מתחת לכביש הסואן, ובנייה תתבצע ברחוב ז'בוטינסקי לצורך העניין, היא החליטה לנצל את המטרד לטובת טיפול עומק משמעותי יותר.
הציר המטופל נמתח לאורך שני קילומטרים, החל מתחנת רכבת מרכז בגבול תל אביב ועד שכונות המגורים בעומק רמת גן. במקביל לתכנון מערכי התנועה, אהרון תיכננה פארק ליניארי שמכיל שימושים מסחריים וציבוריים. מתוך אחד המגרשים הריקים היא מצמיחה מגדל מגורים בן 20 קומות, המתנשא מעל ארבע קומות מסחר כנהוג ברחוב ז'בוטינסקי. "המגרש ממש דרש את המגדל", היא קובעת נחרצות, ומקווה שפרויקט מסוג זה יכול להפוך את אזור המגדלים ל"אנושי יותר. הרבה אנשים מגיעים לשם כל יום, ובורחים ממנו, במקום לשהות בו".
שילובים שאסורים היום
"מגדל ארבע הליבות" | ניצן שרון, בן 28, אוניברסיטת תל אביב
מנחה: אדריכל שם-טוב צרויה
המע"ר המטרופוליני שמתהווה לאורך האיילון, בהמשך למתחם הבורסה השוקק ברמת גן, יתהדר במגדלים נוספים, בעיקר מגדלי משרדים ותעסוקה. שרון מתבונן על המתחמים הקיימים לאורך הכביש, המכילים אסופת פחונים לצד מגדלי זכוכית חדשים, ובוחן במקביל שני מע"רים ידועים באירופה: זה שיש ללמוד מהטעויות שנעשו בו – לה-דפאנס הפריזאי, שהסביבה החובקת את מגדלי המשרדים בו נטושה; ו"זאודאס" (zuidas)
האמסטרדמי שבנייתו נמצאת בעיצומה ועתידה להסתיים רק ב-2030.
הפרויקט של שרון משלב בין שטחים פתוחים, שטחי תעסוקה ומגורים. המגדל שמתנשא לגובה 55 קומות ממוקם בין רחוב חומה ומגדל לנתיבי איילון, מצפון למחלף לה-גוורדיה, והוא מתחבר בגשר לשכונת יד אליהו כשבעתיד יצטרפו אליו גשרים נוספים.
סכמת המגדל המורכב – שבנוי מליבה אחת של מעליות וחללי מדרגות – מפורקת לארבע ליבות שסביבן פזורות הפונקציות השונות ובתווך נותר חלל. המגדל מוגבה מעל קומת עמודים, והרחוב עצמו נועד להולכי רגל ("רחוב מוטה הולכי רגל"). בניגוד למרבית המגדלים בתל אביב, משולבות כאן 165 יחידות מגורים, 230 חדרי מלון ו-30 אלף שטחי תעסוקה, שילוב שאסור על פי תוכניות העירייה באותו אזור. ברחבי המבנה נשזרות "פונקציות חווייתיות" – מגרשי כדורסל, בריכות משותפות, קולנוע, אודיטוריום, ספריה וחללים מסחריים.
ערעור האייקונים
"GLITCH ARCHITECTUR" | ניצן ברטוב, בת 27, אוניברסיטת ת''א
מנחה: ד"ר ערן נוימן
נקודת המוצא של ברטוב היא טכניקת ה"גליץ'-ארט" – אסתטיקה של שיבושים דיגיטליים ואנלוגיים, "באגים" מתוכננים שמייצרים מניפולציה על סרטוני וידאו ועל אפליקציות של עיבוד תמונה. כדי ליישם את המושג "גליץ'" באדריכלות נעזרה ברטוב בתוכנות תלת-ממד (היא מסבירה שזו פעולה "טפילית") ובחרה לבחון את השפעתה על מבנים איקוניים – וילה סבואה של לה-קורבוזיה, ווילה רוטונדה של פלדיו. בישראל היא החליטה לבחון את מגדלי עזריאלי - המייצגים לתפישתה את "כל מה שתל אביב הייתה רוצה להיות" - והקוד שפיתחה פיזר את השיבושים באופן משתנה, כך שאזורים מסוימים הופכים לצפופים יותר מאחרים.
ברטוב ערכה "ניסויים" במקטעי חזיתות, כשיחידת ההתייחסות היא חלון בודד. הגליץ', מבחינתה, הוא "סמלי והצהרתי" והיא בודקת אם למגדלים יש "צד אפל". התוצר מעלה כמה שאלות: האם מגדלי העתיד יוכלו להשתנות? האם ימשיכו להיבנות כפי שהם נבנים ונהרסים כיום? "הטפיל" מערער על קיומו של האייקון ועל קיומם של אייקונים בכלל, שאינם בני-אלמוות כפי שכבר התברר באסון התאומים: הם יכולים להיחדר, להיהרס ולהיפגע. מעניין מה יחשוב דוד עזריאלי, מלך הקניונים שמממן את בית הספר לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב וגם מופקד בכובעו כאדריכל על הרחבתו, על הקישוט שהכינה הסטודנטית ליהלום שבכתר-הפורטפוליו שלו.
אור בחשיכת פארק צמרת
ניפוץ עגל הזהב | עידו פלג, בן 30, אוניברסיטת אריאל
מנחים: האדריכלים פרופ' בני ראובן לוי, פרופ' סעדיה מנדל, איציק אלחדיף, דנה אוברזון ואודי מנדלסון.
פלג מתבונן על צביר בנייני היוקרה בפארק צמרת ומביע סלידה מהמתחם המנוכר. "שיווק אגרסיבי ויח"צ לא עושים עיר ולא תרבות", הוא מזכיר, "זה לא נקרא לייצר עיר, לקדם תרבות או ליצור ארכיטקטורה טובה". הוא שם לב לכך שבין מגדלי yoo, שחנכו את שכונת המגדלים, עובר פס דק של אור, והפס הזה מייצר בעיניו הזדמנות: "זו הנקודה שאפשר לייצר ממנה את ההיפך מעולם המגדלים החשוך, מחוסר העירוניות ומחוסר החוויה האנושית שהם מייצרים".
הוא מפנטז על ניתוץ המגדלים, ומייצר משברי המגדלים כיכר עירונית שהקומפוזיציה שלה נגזרת מקרני האור וצל המגדלים השבורים על הקרקע. פס האור הדמיוני שנפלט מן החריץ שבין המגדלים, על פי המחקר שערך, מציין את התחלת הפרויקט: ציר ששובר את מערך התנועה המסוגר (שלא קיים) וממשיך לפרויקט המרחבי.
אמנות ההרס
"דברי הימים" | אלי קלר, בן 29, אוניברסיטת אריאל
מנחים: האדריכלים פרופ' בני ראובן לוי, פרופ' סעדיה מנדל, איציק אלחדיף, דנה אוברזון ואודי מנדלסון.
המגדלים הפכו למושא השנאה של תושבים רבים בתל אביב-יפו, סמל לעושר המופלג שהשתלט על עירם ולכל מה שידם של האזרחים העובדים אינה משגת. עבודתו של קלר, כמו של עמיתו למחזור עידו פלג, היא אמנותית והיא מתרחקת מהעיסוק האדריכלי המרכזי – בנייה - הן במהות והן באופני הביטוי: שרטוטים, למשל, נעדרים מן הפרויקט שלו.
מדובר בחזון אפוקליפטי, המושתת על דימויים שמגיבים לעולם שהתהווה ושמייצגים "את מה שנצטרך לעשות אם המצב יימשך", כדבריו. בעבודתו עולה חרדה מן העיר שהצמיחה בשני העשורים האחרונים עשרות מגדלים. הוא תוקף את בניין הבימה, את מגדלי דיסקונט והבינלאומי, ואת מגדל שלום שממנו הכל התחיל. ביצירתו הוא משרטט מחדש, באמצעות ההריסות, הזדמנות חדשה ליצירת השקפה אחרת על האדריכלות ועל תפקידם של אדריכלים.
