3,000 שנה לאחר שנפלה בירת ישראל הראשונה, מקבלת שילה הקדומה חיזוק: השבוע ייחנך כאן מרכז המבקרים "מגדל הרואה". נסיעה של פחות מ-50 דקות מפרידה בין תל אביב לשילה, ובדרך חולפים על פני המסוף המציין את קו הגבול עד 1967. את הבתים הצפופים והקירות האקוסטיים העוטפים את הכבישים במרכז הארץ, מחליפים מטעי עצי זית וגבעות טרשיות, שביניהן פזורים יישובים פלסטינים והתנחלויות. ממשיכים לנסוע, ולאחר שמקיפים את הגבעה שבראשה ממוקמת ההתנחלות עלי, נחשף בפסגת הגבעה הבאה מבנה כסוף שמזכיר חללית. זהו מרכז המבקרים החדש של אתר שילה הקדומה.
שילה שוכנת בליבה של "ארץ ישראל השלמה", לצד כביש 60 שנסלל על "דרך האבות" העתיקה, שקישרה בין באר שבע לגליל. כולם היו פה: תחילה הכנענים, ואחריהם הישראלים שהפכו את שילה לבירה הדתית של השבטים לאחר 40 שנות נדודים במדבר. הפלישתים שרפו אותה אך הישראלים חזרו אליה, אלא שתוך זמן קצר היא הוחרבה שוב, הפעם בידי הרומאים. הביזנטים בנו אותה מחדש והקימו בה לא פחות מארבע כנסיות, ששרידיהן מרשימים עד היום. הצלבנים והממלוכים בנו והרסו ולבסוף הפכו את המקום לחורבה, שנקראה בפי המקומיים ח'רבת סיילין. ב-1978 חזרו לכאן הישראלים בשלישית, והקימו מחדש את שילה במרחק כמה עשרות מטרים מהעיר הקדומה - שאותה הפכו לאתר תיירות בניהולה של עמותת "משכן שילה" ובשיתוף המועצה האזורית חבל בנימין. בשנה החולפת ביקרו כאן 15 אלף איש, ועם פתיחת "מגדל הרואה" מצפים שמספר המבקרים יעלה.
מה רואים כאן?
בימים הראשונים של שילה התנחלו ראשוני המתיישבים במבנים ארעיים, במסווה של מחנה ארכיאולוגי. באופן אירוני, המבנה הראשון בעל היסודות שהוקם כאן היה פסלו של יגאל תומרקין, "שובך יונים", המתנשא לגובה חמישה מטרים ושהוצב כבר ב-1978 בכניסה ל"מחנה הארכיאולוגי", במסגרת פעולת מחאה של פעילי "שלום עכשיו". כיום הוא מקבל את פני המבקרים בכניסה לאתר.
היתרון של אתר שילה הקדומה הוא בקומפקטיות שלו: נכנסים דרך הצריף ששימש לפני 35 שנה את ראשוני המתנחלים, ושמשמש כיום כביתן כניסה. ממנו ממשיכים לחורשת אורנים שניטעו במקביל להקמת המחנה הארכיאולוגי ומכאן יוצאים לשרידי השכבות השונות שנחשפו מהעיר הקדומה: בריכת מים, גת, בזיליקה עם פסיפס המקושט במגן דוד, מסגד ממלוכי מוקף רצפת פסיפס גדולה, שרידי בתים וגם מערכת מערות מסתור מימי מרד בר כוכבא שנחצבו בסלע. בזמן הביקור שלנו השבוע ניצבה באתר ניידת השידור של גלי צה"ל, ששידרה אירוע לנשים בלבד שהתקיים כאן בט"ו באב - חג האהבה, שעל פי המקרא נוצר בשילה. ואז, רגע לפני שמגיעים למקום שבו שכן המשכן, מטפסים אל "מגדל הרואה".
כ-15 מיליון שקלים הושקעו במיזם החדש, שתכנונו החל לפני שנתיים הודות לתרומה ממשפחת פאליק היהודית-אמריקאית, ובסיוע כספי של גופים ממשלתיים ומקומיים. את המבנה תיכנן האדריכל גדי פוליטי (53), שמסביר כי "הרעיון היה ליצור מערכת של זוגות ניגודים המשלימים זה את זה". המבנה מורכב משני קונוסים החודרים אחד אל השני: קונוס אחד מחופה עץ, בסיסו הרחב נטוע בקרקע וקודקודו פונה לשמיים; קונוס נגדי מחופה לוחות אלומיניום, בסיסו בשמיים וקודקודו בקרקע. בכך מייצג הבניין, על פי מתכנניו, את עם ישראל שרגליו נטועות בקרקע במסורת ובהיסטוריה המקומית, אך פניו אל העתיד כשהשמיים הם הגבול (במיוחד אחרי 1967). גם המדיה המוצגת במבנה מעמתת את העבר וההווה, ואת הפנים והחוץ, עד ליצירת אשליה שבה מיטשטש הגבול בין הנוף הנשקף במציאות לבין הסרט המוקרן בפנים.
מחמאות על הנגישות למוגבלים
המבנה, שגובהו תשעה מטרים ונראה למרחוק, כולל שתי קומות ובנוי על פלטת בטון ללא יסודות, כדי לא לפגוע בשכבות ארכיאולוגיות שטרם נחקרו. הנכנסים לקומת הקרקע נחשפים לתצוגה היסטורית של האתר, שתיפתח רק בעוד ארבעה חודשים. יש לציין את ההתחשבות של המתכננים במבקרים שישובים בכיסאות גלגלים, באופן שמשתלב ברעיון הכללי של האתר: העלייה למפלס העליון נעשית דרך רמפה ספירלית, המקיפה את המבנה ומאפשרת למבקרים ליהנות מהנוף. בקצה הרמפה מרפסת תצפית הפונה לכיוון הרי ירושלים, וממנה נכנסים לאודיטוריום בן 54 מושבים (כמספר המושבים באוטובוס תיירים). עם הכניסה לאודיטוריום נחשפים המבקרים לראשונה לתצפית פנורמית מבעד לקיר מסך זכוכית, על האתר שבו ניצב בעבר בניין המשכן.
תריסר לוחות הזכוכית המרכיבים את קיר המסך, שרוחבו 12 מטרים וגובהו 2.10 מטרים, לא רק פורשים מבט נרחב על הנוף הקדום, אלא גם מקרינים סרט המגולל את סיפורו של המקום בתקופת המקרא. מדובר בלוחות זכוכית מיוחדים שאפשר לשלוט במידת השקיפות והאטימות שלהם באמצעות פולסים חשמליים. הפטנט והטכנולוגיה של חברתגאוזי הישראלית, והרכבת הלוחות נעשתה במעבדות jsp. לטענת חברת "קומפיוגרפיק", שאחראית לקונספט ולביצוע, זהו הישג טכנולוגי ראשון מסוגו: ברגע שמתחילה ההקרנה, הופך מסך הזכוכית החיצוני לקיר אטום שעליו מוצג הסרט, כשבמהלך ההקרנה משתנה מידת שקיפותו של הקיר, והנוף המקראי חוזר ונחשף כדי לשחק בתפקיד עצמו.
מה לא רואים בסרט?
הסרט ניתן להקרנה בשש שפות שונות, כולל ערבית. עד עתה לא ביקרו באתר קבוצות ערביות, וקשה להאמין שערבים ינהרו להתנחלות כדי לצפות בסיפורי המקרא, אך החוק מחייב לקיים הצגה בשפות הרשמיות במדינה - וכך נעשה. אגב, הסרט צולם כולו באתר והשתתפו בו כ-150 שחקנים וניצבים, כשבראשם שחקן "הבימה" הוותיק אלכס פלג ושחקני "הקאמרי" שמעון מימרן ואמונה לשם.
הקונפליקט הפוליטי נמחק מהסרט, כמו גם מכל מרכיב אחר באתר התיירות הזה. המבקרים זוכים לתמונת מצב נאיבית, שמתבססת על מסר שמבקש לחזק את הקשר ההיסטורי למקום, תוך דילוג על מסרים אוניברסליים והימנעות מהתייחסות לסיפור היותר מעניין של המקום: על האתר הזה נאבקו אימפריות כבר יותר מ-3,000 שנה, והקונפליקט היהודי-ערבי הוא עוד נדבך בעלילה הזו – ובוודאי שלא הסיפור כולו. אף שהמיצג מרשים בכל קנה מידה והאתר נוח לתנועה, התוכן המורעף על המבקרים מתבסס על מסר מיושן ופשטני. מותר להניח שאפילו נאמני ארץ ישראל השלמה מבינים שהמציאות מורכבת יותר מהסיפור המקראי, גם אם מאמינים בו באמונה שלמה.
פוליטי הוא אדריכל חיפאי, המתמחה (מלבד עריכת תוכניות בניין עיר) בתכנון מבואות כניסה לפארקים כגון עמק התכלת בצפת, מצודת ביריה והר הקפיצה בנצרת. לאחרונה השלים את תכנונו של מצפור צף בפארק אגמון החולה, שם התוודע ל"קומפיוגרפיק", שעימה שיתף כאן פעולה. חברה זו הקימה את הקרון החווייתי ב"מתחם התחנה" בתל אביב, את מרכז המבקרים של "מקורות" באתר אשכול ועיצבה את ביתן התעשיה האווירית בסלון האווירי בפריז.
אם כבר הגענו, מה עוד אפשר לראות מסביב
בכניסה לאתר מחולקת מפה, המציגה שלל אתרים באזור שנראים מפתים, אלא שלא כולם נגישים ו/או ערוכים לקלוט מבקרים. נראה שאתר שילה עומד בודד במערכה, אם כי הביקור בו מצדיק את הנסיעה. לחובבי האדריכלות והנוף המעוניינים להרחיב אופקים, מומלץ לשלב ביקור בשלושה אתרים הסמוכים לשילה הקדומה:
1. בית הכנסת זיכרון משכן שילה: הקמת בית הכנסת המרכזי בהתנחלות החלה מיד עם ייסודה ב-1978. לתכנון הוזמן האדריכל זלמן דויטש, תושב אלון שבות, שתכנן מבנה בדמות המשכן. מחשבה הושקעה בפרטים הקטנים, תוך הקבלה לפרטי הבניין שהיו גם במשכן - החל מעיצוב העמודים והתקרה וכלה בריהוט המעוצב. המבנה פתוח והכניסה אליו חופשית.
2. ישיבת שילה: ב-1996 הונחה אבן הפינה לאחד מבנייני הישיבות השאפתניים ביותר שתוכננו עד אותה עת בישראל. את הבניין, שתרם יוסף גוטניק, תיכנן האדריכל ישעיהו אילן. המרכיב הבולט בו הוא מערכת כיפות וחצאי כיפות בטון המרכיבות את הגג, כשלוחות זכוכית מפרידות ביניהן. מערכת בריכות נוי הוקמה בחזית כדי להעצים את נוכחותו של הבניין ביישוב.
פעלולי האדריכלות והמים לא עזרו, הבניין לא הושלם מעולם ונותר "פיל לבן" בנקודה הגבוהה ביותר בהתנחלות. לשירות הישיבה, הכוללת כמה עשרות בודדות של תלמידים, הוקם מבנה קטן וצנוע העונה על צרכיה. המבנה פתוח, אך הכניסה על אחריות המבקרים.
3. מעיין הגבורה: מגיעים לכאן בדרך עפר היוצאת מכביש 60, למרגלות היישוב עלי ובצמוד לבית הקברות. מי המעיין זורמים לשתי בריכות, שאותן חפרו ב-2004 תלמידי המכינה הקדם צבאית של עלי, בסיוע תושבים וסטודנטים מאוניברסיטת אריאל. באופן מפתיע, השילוט עשיר במידע ומאפשר התמצאות. בסמוך למעיין מבנה מלתחה מקורי, נקי ויפה.
- תודה לישראל בן אריה שסייע בהכנת הכתבה
