ביום שבו נחנך המוזיאון היהודי בברלין, נחרבו מגדלי התאומים בניו יורק. הזעזוע מהפיגוע, ואולי גם החשש מפגיעה במוסד יהודי, הביאו לסגירתו המיידית של המוזיאון החדש עוד באותו יום למשך שלושה ימים. דניאל ליבסקינד,
האדריכל היהודי של המוזיאון שכוכבו דרך בעקבות הפרויקט הזה, חשב שהוא חייב לחזור לניו יורק ו"להחזיר לעיר את הדימוי שייכנס לקונסנזוס" ויחליף את מגדלי התאומים שהתמוטטו. הוא אכן עשה את זה בסופו של דבר, כאשר זכה בתחרות לתכנון "מגדל החירות" על חורבותיהם של המגדלים, מגדל שמושלם בימים אלה, מתנשא לגובה 1776 רגל וכבר הפך למגדל הגבוה ביותר בארצות הברית.
ליבסקינד אוהב סמלים ואוהב לדבר עליהם. בתשובות שלו הוא לא מהסס להשתמש שוב ושוב במלות תואר גרנדיוזיות כמו "פנטסטי, דרמטי, מדהים, יוצא דופן, אייקוני וסימבולי", ממש כמו הבניינים שהוא מתכנן. צנועים הם לא – הוא מתכנן אותם כאייקונים בלתי נשכחים. לשיטתו, עיר מודרנית צריכה אייקון: "ערים גדולות וטובות הן אייקוניות בזכות עצמן", הוא מסביר. "ערים שטוחות, אחידות והומוגניות שאין בהן שום דבר יוצא דופן, הן ערים שאנחנו לא שומעים עליהן".
הוא משוכנע ש"מגדל החירות" בתכנונו הוא האייקון החדש של ניו יורק, משום שזהו אייקון "לא רק בשמיים אלא גם באדמה", וזאת בזכות פתיחתם של שימושים רבים לציבור - מוזיאון, מרכז מבקרים, פארק ועוד – ונגישותו של המרחב לכל מבקר, ולא רק לאנשי עסקים כפי שהיה המצב במגדלי התאומים המנוחים. "אנשי העיר מקבלים במתנה את המרחב הציבורי, המקום יהפוך ללב החדש של ניו יורק", מכריז האדריכל בראיון שאנחנו מקיימים בירושלים, עיר שאינה זקוקה לדבריו לעוד אייקון, כי היא "שמיימית ואלוהית" לדבריו (ובכל זאת הוא מתכנן בה גורד שחקים שייראה למרחוק). השבוע הוא מגיע שוב לארץ, כדי להשתתף ב"ועידת הנשיא" שמארגן נשיא המדינה, שמעון פרס.
עוד על אדריכלים עכשוויים גדולים:
>> זאהה חדיד
>> רם קולהאס>> סטיבן הול
>> פיטר קוק >> אדוארדו סוטו דה מורהעיצוב זיכרון זו לא הערת שוליים
ליבסקינד נולד בלודז' ב-1946, שנה אחרי תום מלחמת העולם השנייה, בנם של ניצולי שואה. הזהות המורכבת שלו (יהודי-פולני-ישראלי-גרמני-אמריקאי) היא חלק מהיותו האדריכל המזוהה ביותר כיום עם תכנונם של אתרי הנצחה ברחבי העולם. אחד מבנייניו המוכרים – מוזיאון המלחמה בדרזדן
- הוא תוספת אקסצנטרית למבנה ניאו-קלאסי מהמאה ה-19. הבניין שימש כנשקייה, כמוזיאון סובייטי, כמוזיאון נאצי וכמוזיאון מזרח גרמניה - וכעת הוא מאחד את כל התקופות יחדיו. ליבסקינד, שהוזמן לתכנן את התוספת למבנה, מגדיר אותה "עיצוב מנצח, שקוטע באומץ את הסימטריה של המבנה המקורי. השקיפות והפתיחות של החזית החדשה מייצגת את ההווה הדמוקרטי, לעומת הבניין הישן שמייצג את העבר הנוקשה והאטום".
בימים אלה הוא מתכנן באוהיו, ארה"ב, אתר הנצחה לקורבנות השואה. הצעתו כוללת שביל מאבן גיר, שמוביל את הצופים לשתי צורות מלבניות עשויות פלדת אל-חלד, כשבמרכזן מוטבע מגן דוד, ולאחרונה הוא גם עיצב את הלוגו החדש של ארגון IHRA - The International Holocaust Remembrance Alliance.
לאחרונה התעורר ויכוח חריף סביב "מרכז השלום", שליבסקינד מתכנן באתר בית הסוהר הידוע לשמצה Maze בבלפסט, בירת צפון אירלנד, שבו נכלאו האסירים בתקופת "הצרות" (the trouble) – עידן הטרור הקטלני בין הצבא הבריטי, מיליציות מקומיות והמשטרה בין שנות ה-60 ועד תחילת שנות ה-2000. בית הכלא עלה לכותרות העולמיות כאשר התנהלה בו שביתת רעב של קבוצת אסירים ב-1981; עשרה מהם מתו בשביתה.
במאמר שפורסם לאחרונה ב"ניו יורק טיימס", תקף מנהיג מפלגת uup בצפון אירלנד את הפרויקט של ליבסקינד: "זה המקום הרעיל ביותר שהיה אפשר לבחור בו מכיוון שיינתן דגש על האסירים, ולא על החפים מפשע". ב"טלגרף" הבריטי מתחו ביקורת על האדריכל, משום שלא הצליח לשקף את מורכבות התקופה. ואילו סגן עורך עיתון "The Architects", רורי אולקייטו (rory olcayto) כתב: "עכשיו, כשליבסקינד הפך להיות אדריכל של לקוחות שמבקשים להנציח טרגדיות, יש תחושה שהוא מאמין שכל הסכסוכים הם אותו דבר".
מה יש לך לומר למתנגדים?
"אני מאמין שזה פרויקט חשוב, כי ייווצר מקום לדיון. אני חושב שתפקידם של אדריכלים הוא לאחד בין אנשים. זה יותר ממניפסט של מלים, זה נותן מקום חדש להסתכל דרכו לעולם. זה פרויקט חיובי שקם מתוך החשיכה של מה שקרה שם. הפסימיסטים יחשבו תמיד איך אפשר להמשיך לריב, אבל אני מגיע ממקום אופטימי".
אתה ממותג כמתכנן אתרי הנצחה. נוח לך עם זה?
"גם כשאת שומעת ארתור רובינשטיין זה מותג. כשאת קוראת ספר או שיר, או צופה בסרט, זה גם מותג. כל יוצר מחויב שחתימתו תיחקק על גבי מה שהוא עושה, ואני עושה עוד הרבה דברים ולא רק אתרי הנצחה. אבל אני חושב שכשמעצבים אתרים שקשורים לזיכרון, צריך שיהיה לך קשר עמוק לנושא. אני לא מתכנן אתרי הנצחה כסתם עוד פרויקט - הם חלק ממני. אני לא הלכתי לארכיון כדי לחקור את הגראונד זירו, אני לא הלכתי לספרייה כדי למצוא רעיונות לפרויקט בברלין - הרעיונות הם חלק מהחיים שלי ומהניסיון שלי. אם עובדים אחרת - הפרויקט יהיה מלאכותי".
ואדריכל לא יהודי היה מתכנן את הפרויקטים אחרת?
"אני לא יודע לדבר על אחרים, אני יודע לדבר על עצמי, ובשבילי זיכרון זו לא הערת שוליים. זיכרון מלווה במחשבה על העבר ועל העתיד ועל איך שהם עובדים יחד. אם תסתכלי על הפרויקטים האחרים שניגשו לתחרות (הפרויקטים של ליבסקינד זכו בתחרויות, נ"ר) תראי שהם שונים מאוד מהפרויקט שלי. הרבה מהאדריכלים הציעו הצעות נוסטלגיות וסנטימנטליות (בברלין, נ"ר) ולקחו השראה מבתי כנסת. אני לא מאמין בזה".
ליבסקינד נוהג לחבר אלמנטים דוקרניים לשכיות חמדה היסטוריות (כמו המוזיאון בדרזדן או ההרחבה של מוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון – שלא התממשה) ולא נרתע מהצבת מגדל בלב רקמה נוסטלגית. הוא חושב שמדובר בפעולות חיוביות, ומאמין שתפקידו כאדריכל לעורר דיון ושאלה. "אדריכל זה לא סתם מקצוע", הוא אומר. "זה מקצוע שיש לו חשיבות תרבותית. ארכיטקטורה, רחובות, ערים - כל אלה הם חלק מהתרבות. וזה חשוב, בעיקר בדמוקרטיה, שאנשים חזקים ישפיעו על החיים של תושבי העיר. ככל שיותר אנשים יהיו מעורבים במה שנעשה, המקום יהפוך לטוב יותר. רעיונות רבי עוצמה נולדו כשהציבור היה מעורב בהם".
הפרויקטים שלך מאוד קלים לזיהוי. כשרואים בניין שלך, בין אם זה אתר זיכרון ובין אם בניין מגורים, מיד מזהים שזה בניין של ליבסקינד. מה ההבדל ביניהם?
"כמובן שהפרויקטים מוגדרים בצורתם, אבל הם עדיין מאוד שונים זה מזה, ואני מקווה שהם מזוהים, כי הם רעיונות שלי. אבל הם גם נובעים מהמקום, מהאתר, מההיסטוריה, בניגוד לסגנון הבאוהאוס שיכול לעבוד באותו אופן בתל אביב, בבואנוס איירס ובברלין. למשל, הפרויקטים בסינגפור ובניו יורק שונים מאוד אחד מהשני. הם בקנה מידה שונה, וההתייחסות לאור, לצבע ולצורה היא שונה".
איזון בין ההיסטוריה לפיתוח
לליבסקינד עבר והווה משותפים עם ישראל, שאותה הוא פוקד אחת לשנה לביקורים משפחתיים. הוא מכיר היטב את שמות רחובותיה של תל אביב, את בנייניה של ירושלים ואת קו החוף של חיפה, שאליה הגיע לראשונה כשעלה ארצה באונייה בגיל 11 (כעבור שלוש שנים עקרה המשפחה לניו יורק). לא אחת הוא השמיע ביקורת על חוסר האסתטיקה של הבניינים בישראל, אבל כעת, בביקור לרגל כנס "חזית הים" שבו השתתף בחיפה, הוא נשמע אופטימי יותר. "אני חושב שישראל נכנסת לתקופה חדשה, והמוזיאונים החדשים בחולון (רון ארד) ובתל אביב (פרסטון סקוט-כהן) הם דוגמה טובה", הוא מחמיא, ומציין לחיוב גם את נמל תל אביב (מייזליץ-כסיף): "הפרויקט הזה שינה את התפישה של המקום. לפניו האזור היה שום דבר".
אגב שינויים ברשת העירונית, בתל אביב מתקיים דיון ער סביב השאלה אם לבנות לגובה ועד כמה. האם מותר לפגוע ברשת הרחובות העדינה של העיר?
"לא משנה באיזו עיר בעולם, התפשטות הערים וגדילתן היא בלתי נמנעת. האם הפתרון הוא עם מגדלים או בדרך אחרת - זה תלוי בהקשר של העיר, במקום וברעיון. אבל ערים בנות-קיימא הן ערים צפופות".
פריז עיר צפופה, ואין בה כמעט מגדלים.
"אני אספר לך משהו. אלפי תושבים עזבו את פריז ועברו ללונדון, כי היא משגשגת כלכלית הרבה יותר".
וזה משום שבלונדון יש מגדלים?
"לא רק בגלל המגדלים. בפריז יש רגולציה מוגברת ששומרת על הרעיונות האסתטיים של העיר. אין ספק שפריז היא יפה, אבל כשמבקרים ברובע לה דפאנס או בפרוורים, מתחילים לחשוב שאולי זה לא היה רעיון טוב להקפיא את מרכז פריז כמו שהקפיאו את ונציה".
המגדלים לא עלולים להרוס איכות של עיר, למחוק את ההיסטוריה שלה?
"חייב להיות איזון בין הזיכרון לפיתוח. יש דרך טובה לעשות כל דבר, ודרך לא טובה לעשות אותו, ואין עיר או אתר שהוא 'טאבולה ראסה'. אני מתכנן פרויקט באתר היסטורי ליד הדואומו של מילאנו, והמהלכים שם לא אלימים. אם לא נפתח את העיר - כל עיר, אם זו תל אביב או ברלין - העיר תמות. חייבים לחשוב על צרכי הכלכלה, על אנשים. אם לא, העיר תהפוך לעיר-מוזיאון כמו ונציה, שהיא עיר תיירותית ואין בה מקומות עבודה עכשיו. ערים צריכות להיות חכמות. אף פעם לא נוכל למחוק את ההיסטוריה ולא ניתן לשכוח אותה, כי אז נלך לאיבוד בעתיד".
בכנס "חזית הים" התעורר ויכוח סוער סביב ההצעה לחשמל את מסילת הרכבת ולהרחיב את נמל חיפה, וליבסקינד נשאל אם הוא מצדיק את הגישה של העירייה והמתכננים. "אני חושב שמה שעמי (שנער, מתכנן פרויקט חזית הים, נ"ר) עושה זה חכם, כי אנחנו צריכים לחשוב עם מה אנחנו יכולים לעבוד באופן מיידי. בקלות אפשר לתכנן תוכנית מושלמת, אבל יכול להיות שהתוכנית הזו לא תיבנה אף פעם. חשוב מאוד לתכנן משהו שיכול להתפתח, אבולוציה של פרויקט ושל מקום. חשוב שלפרויקט תהיה האפשרות לגדול".
והפרויקט יכול לחבר את העיר לים?
"אני חושב שכן. חשוב לתכנן פרויקט שיביא את החיים חזרה לים, כי זה המקום שממנו חיפה התחילה. חשוב להעלות את ערכי הקרקע ולתכנן פרויקט שיביא יותר אנשים לאזור הנטוש, שיש בו אדריכלות נהדרת. את יכולה לקרוא לזה אייקון, את יכולה לקרוא לזה תכנון טוב או כל שם אחר. אני חושב שהעיר צריכה לחשוב איך לשפר את מצבה בחמש השנים הקרובות ולא ב-50 השנים הבאות, וזה חייב להיות דבר שישנה את התפישה של האנשים כלפי המקום, כדי שהמקום ימשוך אליו אנשים".
כל הדיקטטורים היו אדריכלים כושלים
דיקטטורים, מזכיר ליבסקינד, "חשבו כמו אדריכל שמשחק את אלוהים. כל הדיקטטורים הגדולים היו אדריכלים כושלים - היטלר, מוסוליני, סטלין". אלפרד שפאר, האדריכל של היטלר, היה לדעתו של ליבסקינד רק "האיש הטכני שהוטלה עליו המשימה להפוך את הרעיונות למציאות. כל הרעיונות להשמדת ברלין - המונומנטים, הצירים, הכיכרות העצומים - היו של היטלר. כל הדיקטטורים סבלו מאותה מחלה".
אתה יודע, להבדיל, שגם בנימין נתניהו הוא אדריכל בהכשרתו.
"וואו, באמת? את צוחקת?"
לא.
"זה משהו חדש שממש טוב לדעת על ביבי נתניהו. פנטסטי, זה מדהים, כעת ההערכה שלי כלפיו עלתה".
ליבסקינד מתכנן במדינות רבות בעולם, אבל בניגוד לאדריכלים כוכבים אחרים כמו נורמן פוסטר וזאהה חדיד, הוא לא מתכנן פרויקטים במדינות ערב.יש מדינות שתסרב לתכנן בהן?
"זה תלוי בפרויקט, ותלוי עבור מי ותלוי מדוע. כנראה שלא הייתי מתכנן באיראן. אני כן עובד בדרום אמריקה, באפריקה ובאסיה. מי שמגיע אליי מגיע בגלל מה שאני יודע לעשות, ובגלל שהוא מציע לי פרויקט שאני מאמין בו".
בראיון למגזין Dezeen ביקרת את עמיתיך שמתכננים במשטרים אפלים.
"התכוונתי לומר, שאני חושב שאדריכלים צריכים לעשות דברים שהם מאמינים בהם. אני לא חושב בעבור אף אחד אחר - כל אחד עושה את ההחלטות שלו".
בישראל יש ויכוח האם אדריכלים צריכים לתכנן ביהודה ושומרון. מה דעתך?
"את צריכה לשאול אותם. אדריכלים, וכל אדם, צריך לחשוב אם מה שהוא עושה זה טוב, במיוחד במדינה דמוקרטית, כשכל אחד רשאי לקחת את ההחלטות שלו בעצמו".
ההתחמקות נמשכת גם כששואלים אותו אם היה מוכן לתכנן את "מוזיאון הנכבה", אילו הפלסטינים היו מזמינים ממנו פרויקט כזה. הוא פורץ בצחוק למשמע השאלה: "וואו, זו שאלה של פנטזיה, אני לא יכול לענות עליה". אך באותה נשימה הוא אומר שישראלים וערבים צריכים לעשות דברים ביחד. "אני לא מאמין בחלוקה, ואני חושב שאדריכלים צריכים לחשוב על מה שטוב לעולם", הוא מכריז. "שלום הוא דבר חשוב, במיוחד כאן, אני לא צריך לספר לך".
