חיליק ערד, מבכירי האדריכלים בתנועה הקיבוצית וחבר קיבוץ סער שבגליל המערבי, התחיל את דרכו כמתופף בתנועת השומר הצעיר. כשהחליף את מקלות התיפוף בעיפרון השרטוט, עדיין הצליח לשמור על הקצב. "אחד הנושאים האהובים עלי בארכיטקטורה הוא המקצב", מעיד ערד על עצמו, בספר החדש היוצא לקראת שבוע הספר השנה ומסכם את פועלו, בשם "הבית המקום – מתיקיו של המתכנן חיליק ערד" (עורכים: מוקי צור ויובל דניאלי). הספר, בהוצאת יד יערי – המרכז לתיעוד וחקר של השומר הצעיר, הוא חלק שני בסדרה על אדריכלות הקיבוץ (הספר הראשון עסק באדריכל שמואל מסטצ'קין).

עוד אדריכלות קיבוצית בערוץ האדריכלות של Xnet:

ערד נולד כיחיאל פלוצר בעיירה קטנה בפולין לפני 86 שנה, ובגיל שבע עלה ארצה במסגרת העלייה השלישית והתגורר עם הוריו ואחיו בתל אביב. כאן נשלח לבית הספר הדתי "תחכמוני" ברחוב לילנבלום (היום תיכון אולפנית), וב-1940 שינה מסלול והצטרף לתנועת הנוער השומר הצעיר, שם עיברת את שמו לערד. משם הייתה הדרך קצרה להצטרפות לגרעין שהקים את קיבוץ סער, סמוך לנהריה.

את דרכו לאדריכלות מצא במקרה. ב-1952 נשלח על ידי התנועה להדריך בקן הימי בתל אביב. לפרנסתו עבד כשרטט במחלקה הטכנית של הקיבוץ הארצי - הגוף התכנוני שהופקד על כל היבטי התכנון בקיבוצים באותה עת. התמזל מזלו של ערד, והוא עבד תחת השגחתו של מסטצ'קין, בוגר בית הספר "באוהאוס" שהפך לאחד מבכירי המתכננים כאן. בהיותו בן 32, גיל מבוגר יחסית להתחיל לימודים, הציעו לו במחלקה הטכנית לפתח את עצמו וללמוד בפקולטה לאדריכלות בטכניון. הודות לידע הרב שצבר ויתרו לו בטכניון על לימודי שנה א', ומאחר שהלימודים נמשכו בזמנו ארבע שנים בלבד, קיבל את התואר אחרי שלוש שנים. ב-1963 חזר כאדריכל למחלקה הטכנית ובמהרה הוביל פרויקטים בעצמו.

"ערד הוא חלק מתופעה מיוחדת של אדריכלים שתיכננו מתוך הקהילה. הוא היה צריך לתכנן את דירת חבריו שהיא גם דירתו שלו", מסביר ההיסטוריון מוקי צור, מזכיר התנועה הקיבוצית לשעבר, חבר קיבוץ עין גב ושותף בעריכת הספר. "הוא חי בקיבוץ וגם תיכנן אותו - זו סיטואציה שכמעט ולא קיימת. האדריכלות הקיבוצית כוללת בעיקרון הידברות קהילתית על תכנון הבית של הקהילה, וחיליק ערד הוא אחד האדריכלים שהוא גם שותף רעיוני וחברתי של הקבוצה שחיה איתו, וגם יש לו הצד של האמנות והצד של התכנון". צור סבור שהמורכבות הזו יצרה מתח כפול בין ערד לבין הקהילה שלמענה תיכנן, כמו גם מתח בינו לבין המערכת הפוליטית "שרצתה לראות את הבית שלו באופן מסוים".

במשך כ-50 שנה כאדריכל בתנועה, תיכנן ערד עשרות פרויקטים בקיבוצים ומחוצה להם. בין השאר הוא אחראי על תוכניות הקיבוצים סמר שבערבה, כישור ופלך שבגליל המערבי, על חדרי האוכל בעין המפרץ, בגן שמואל, בגזית, בעין דור ובקיבוצו שלו, ועל עשרות מבני תרבות, חינוך, מגורים ובריכות שחייה.

קווים ישרים ומשחקי צורות חוזרות

ערד למד ציור בצעירותו, ובתחילת דרכו האדריכלית ראה עצמו כאמן. משם גם נבעה הגישה שלו לאדריכלות. "אני יכול להגיד על חיליק שהוא אמן בנפשו", מציין האדריכל פרדי כהנא, חבר קיבוץ בית העמק, שעבד כיובל שנים בתכנון הקיבוצי ופירסם ב-2011 את הספר "לא עיר לא כפר" על אדריכלות הקיבוץ. כהנא מסביר שצורת הביטוי האדריכלי של ערד ניחנה בעיצוב נקי ונאה, המייצג לדבריו טעם טוב. "חיליק אהב לאייר את הבניינים שלו בשפה אמנותית, כפי שעשה בחדר האוכל בעין המפרץ. שם הוא לקח בניין קיים של חדר אוכל קלאסי שתיכנן מסטצ'קין, איחד את האגפים והפך אותו למבנה שונה לגמרי שיצא מאוד יפה".

המבנים שעיצב ערד מתאפיינים בקווים ישרים ובמשחקי צורות-חוזרות, אם בתכנון של קיבוץ שלם (כמו סמר), בתכנון של חזית בניין (כמו במרכז שיקום בקיבוץ הזורע) או בעמוד יחיד (כמו במרכז התרבות בקיבוץ גבעת עוז). אחד המבנים הייחודיים שלו, שעדיין שומר על השפה הנקייה והבסיסית, הוא אולם אירוח במרכז היהודי-ערבי בגבעת חביבה: מבנה התכנסות מתומן וחד-קומתי, מוקף צמחייה ומדשאה. הקירות נוטים מעט פנימה ומדגישים את מרכז החדר, שנועד להפגיש יהודים וערבים באווירה נעימה ומזמינה.

בתכנון הקיבוצי, בשונה ממאפיינים תכנוניים ועיצוביים המופיעים בסוגי יישוב אחרים (כפר, פרוור או עיר), מודגש השטח הפתוח ולא השטח הבנוי. לכן מעוצבים המבנים באיפוק ובפשטות על גבול הקיצוניות, אם לא מעבר לגבול הזה. בשנות ה-60 חלה התפתחות בתכנון הקיבוצי, וחלק ממבני הציבור הוותיקים נהרסו לטובת מפלצות בטון גדולות ששיקפו חברה שבעה המחליפה מילון מושגים אחד באחר. מהמבנים שתיכנן ערד מאותה עת ואילך ניתן ללמוד, כי הוא העדיף לדבוק בערכים הישנים והמוכרים של צניעות, כנות ופשטות והשתדל להתרחק מהשפה החדשה. ועדיין, השפה החדשה חילחלה לעבודותיו. היא מורגשת בבית התרבות בקיבוץ ברעם, ובהצעתו למגדל משרדים בבאר שבע (שלא נבנה).

מלבד לקוחותיו המרכזיים בקיבוצים, ערד תיכנן את בנייני המועצות המקומית יאנוח-ג'ת ואבו סנאן בגליל, וסדרה של אתרי הנצחה - לחטיבת יפתח בצומת בית קמה, אתר שיירת יחיעם (אחיו של ערד היה בין הרוגי השיירה), אתר הנצחה לבני קרית טבעון ואתר ההנצחה לחללי משמר הגבול סמוך למחלף עירון, מול קיבוץ ברקאי (האתר גם הופיע בבול, שהונפק ב-1992).

ללא חותם אישי, כנהוג בתנועה

יחיאל ערד לא הותיר אחריו אמנם יצירות מופת אדריכליות כמו אלה של שלושת עמיתיו הבולטים בתנועה הקיבוצית - שמואל ביקלס, חנן הברון ושמואל מסטצ'קין (יצירתו הנרחבת של ביקלס עדיין ממתינה לספר שייכתב עליה) – וקשה למצוא בעבודותיו ייחוד שמבדיל אותן מתוכניות שערכו אדריכלים אחרים בתנועה. ואולם, הרי זה אחד ממאפייני האדריכלות הקיבוצית, שביטלה את החותם האישי והעצימה את הכלל.

הספר החדש הוא יוזמה של ערד עצמו, שגם דאג למרבית המימון. זהו גם הספר השני על אדריכלות קיבוצית בעריכתם המשותפת של דניאלי וצור, וראוי לציין לטובה את פועלם המבורך בליווי העיצוב הנאה של נעמי מורג. דניאלי וצור אינם אדריכלים - דניאלי בא מעולם האמנות וצור הוא היסטוריון - והדבר מורגש בספר, שאינו פונה באופן ברור לקהל האדריכלים, מה שמונע מהספר להפוך לכלי עבודה בתכנון. הוא חסר מסמכים מקצועיים כמו תוכניות וחתכים, ונמנע מעיסוק מעמיק בתהליך התכנון והביצוע – מרכיבים חיוניים בכל כתיבה על אדריכלות.

ערד עבד במחלקה הטכנית גם אחרי שהופרטה והפכה למשרד "א.ב. תכנון", מהגדולים בישראל כיום. הוא עבד שם עד 1999 ולאחר מכן פתח משרד פרטי בקיבוצו, שאותו סגר לפני חמש שנים. "בהשפעת המצב הכלכלי הקשה במדינה גסס משרדי הפרטי", הוא מספר בעצב בסוף הספר. "מתוך שבעה עובדים נשארנו שניים בלבד. לא רציתי לגווע עם המשרד ולכן נאלצתי לסגור אותו, כמו משרדי אדריכלים רבים אחרים שנסגרו באותה תקופה".

  • את הספר אפשר להשיג דרך "יד יערי" או ב"מרכז הבאוהאוס" (דיזנגוף 99 תל אביב)
מגדל הגמל בקיבוץ גניגר (צילום: איתי סיקולסקי)
מגדל הגמל בקיבוץ גניגר (צילום: איתי סיקולסקי)
המשכן לאמנות בקיבוץ עין חרוד (באדיבות: אא''י)
המשכן לאמנות בקיבוץ עין חרוד (באדיבות: אא''י)