את הסוגייה הזו נוהגים לטאטא מתחת לשטיח, אבל להיות סטודנט לאדריכלות זה עסק יקר. חמש שנים מפרכות עוברות עד שמגיעים לרגע המרגש, שבו מתלבשים יפה ויוצאים לתלות את פרויקט הגמר על קירות בית הספר, כדי להציגו לפני המשפחות, החברים והקהל הרחב. היצירה הזו היא תוצר של מאמץ ממושך שעולה לסטודנטים אלפי שקלים - מכיסם, ובדרך כלל בעזרת הכיס של הוריהם. הדפסות, מודלים, סרטונים, חוסר אפשרות להתחייב למקום עבודה מסודר במשך כמה חודשים – כל אלה עולים כסף.

אם בעבר ההגשות היו ידניות, משורטטות בטוש על נייר פרגמנט, והסטודנטים נבחנו על כישרונם בלבד ולא על עומק הארנק, כיום אפשר להבחין בפערים הכלכליים בין הסטודנטים לבין עצמם בהגשות הגמר. הסטודנט המרופד יציג מודלים נוצצים יותר וחתוכים היטב, שלא בהכרח הוא עצמו בנה אלא אולי רכש מאיש מקצוע. גם ההדפסות ייראו טוב יותר על גיליונות מבריקים וצבעוניים, מודפסים על נייר 210 גרם.

בשנה שעברה הפיצה ראש מחלקת האדריכלות בוויצו חיפה, אירית צרף נתניהו, מכתב לסטודנטים, שאוסר עליהם לרכוש מודלים פיזיים וממוחשבים. "אני רואה בחומרה תופעה בה 'נקנים' שרותי שרטוט, הדמיות, הכנת מודלים ועבודות כתובות", כתבה צרף נתניהו לתלמידים. "תהליך הלמידה, ובכללו הכנת הגשות, הינו תהליך אישי ואמור להציג את כישוריו ויכולותיו של כל סטודנט. סטודנט שייחשד בקניית שירותים כגון אלה יועמד לדין משמעתי". גם ראש המחלקה לעיצוב פנים במכללה למינהל, כרמלה יעקובי וולק, אוסרת על הסטודנטים לקנות מודלים ממוחשבים מן המוכן.

התחרות על פרויקט הגמר לא נגמרת בסטודנטים; באופן טבעי, כל ראש מחלקה רוצה להצטייר כמי שעומד בראש המוסד הנחשב ביותר, אלא שהתקציבים שעומדים לרשותו מוגבלים ולפעמים דלים, וכך נאלצים ראשי המחלקות להסתפק בחללי האקדמיה כדי להציג בהם את תערוכת הגמר. במקרים מסוימים חוברים בתי ספר מקושרים לעיריות, כדי שיספקו למענם חללי תצוגה מוצלחים יותר – כפי שעשו אשתקד הטכניון ואוניברסיטת תל אביב עם העיריות שלהם - אך גם אז, אין תקציבים לאוצרות מורכבת שעומדת ברמה מוזיאלית.

בצלאל: מבקשים מהציבור לתרום

ראש המחלקה לאדריכלות ב"בצלאל", יובל יסקי, הטיל השנה את משימת אוצרות פרויקט הגמר על האדריכל לורון כץ, מורה במחלקה. כץ עלה ארצה לפני ארבע שנים, והוא מתוסכל מעט מרמת תערוכות הגמר המקומיות, שלא מגיעה לדבריו "לרמה בינלאומית, או מוזיאונית, כמו תערוכות ביפן, בפריז או בלונדון". לדעתו, אין סיבה שהעבודות הטובות של הסטודנטים לא יזכו לחשיפה מוצלחת יותר, אבל הגשמת היעד הזה דורשת כסף שחורג מההקצאה של המוסד. "הפרויקטים הופכים להיות יותר ויותר דיגיטליים", מסביר כץ, "ובשביל זה צריך הרבה יותר מחשבים וטאבלטים מ-22 המחשבים ש'בצלאל' יכול לספק".

כץ חישב שהתקציב הנדרש לרכישת 60 מחשבים, ציוד אור-קולי וחומרים לתערוכות מסתכם ב-120 אלף שקלים, ואותם הוא מבקש לגייס בעזרת הציבור. לכן הוא השיק אתר אינטרנט, שבו הוא מבקש תרומות: "כל שנה, מזה יותר מ-20 שנה, תערוכת סוף שנה של סטודנטים שנה ה' מתקיימת ברמה סטנדרטית. השנה החלטנו להרים את רמת התערוכה לרמה של תערוכה במוזיאון, של תערוכה מקצועית ומרשימה שתחדש ותחזק את המוניטין של בתי ספר לאדריכלות במדינת ישראל. התערוכה היא תערוכה לאומית עם חשיפה בינלאומית. המטרה שלנו השנה היא שהתערוכה הלאומית תהיה ברמה בינלאומית".

לדעתך אנשים יסכימו לתרום? שקלתם לפנות ליזם פרטי?

"החינוך בישראל במצב לא טוב והוא יכול להיות הרבה יותר טוב, כי הסטודנטים טובים. אפשר לדבר על סוציאליזם, אבל הכל עולה כסף. אם החינוך קרוב לליבם של אנשים, אני מקווה שהם יתרמו וכך התערוכה תוכל להיפתח ליותר אנשים, כמו יריד 'צבע טרי'. היה יותר קל לפנות ליזם פרטי, אבל אז כל הבניין היה מכוסה בשלטים של 'גינדי' או של חברה אחרת".

המכללה למינהל: מפצלים את התערוכה

יעקובי וולק, מצידה, החליטה להפסיק עם התערוכות הגדולות. הסיבה: "זה הפך ליריד ראווה יח"צני, שבו לא ניתן לקלוט ולא ניתן להתעמק". בעבר, התערוכה של המחלקה מומנה על ידי חברה מסחרית (יעקובי וולק לא מוכנה לחשוף את שמה), אך "הבנתי שהמנגנון לא בריא לאף אחד ולכן חיפשנו תפישת עולם חדשה שקשורה לתוכן". כך, התערוכה תפוצל השנה לסדרה של תערוכות קטנות, בהתאם לנושא שבו התמקדה כל קבוצת סטודנטים. קבוצה אחת תיכננה את תחנות הרכבת הקלה ועבדה בשיתוף פעולה עם נת"ע ועיריית תל אביב, שיתרמו את חללי התצוגה; קבוצה נוספת מתעסקת בגינת לוינסקי באזור נווה שאנן בדרום תל אביב, והיא תציג את תוצריה בניצנה; קבוצה שלישית עוסקת בגני שעשועים בירושלים ופועלת בשיתוף העירייה, בכוונה להציג את התערוכה בבית החולים הנסן (למצורעים), אך המיקום טרם נקבע סופית.

יעקובי וולק סבורה שהשיטה החדשה הגיונית וחסכונית יותר, בגלל האינטרס המשותף של בית הספר ושל בעלי חלל התצוגה, ואת תוצרי הסטודנטים היא מתכננת לפרסם באתר אינטרנט משותף לכל הקבוצות. "אם מנהלים את האירוע כמו שצריך, מסתדרים", היא אומרת. על בקשת התרומה של עמיתיה בירושלים היא אומרת: "אין סיבה שמוסד כמו 'בצלאל' לא יוכל לנהל את הפעילות שלו. זה נשמע כמו 'שנור', זה סופר-מוזר'".

ויצו: לא יוצאים החוצה

האדריכל לירן צ'ציק, מנחה פרויקט הגמר בוויצו, מסביר שאין למחלקה אפשרות להוציא את התערוכה אל מחוץ לכתלי בית הספר או לקבל החלטה עצמאית בנושא, מכיוון שמדיניות המוסד דוגלת בתצוגה של כל המחלקות תחת קורת גג אחד. "אני חושב שהמדיניות הזו טובה", סבור צ'צ'יק, "זה מאפשר לבדוק עד כמה הפרויקטים מתעסקים בתכנים ולא בשיווק".

בשנה שעברה תיכנן צ'ציק את חללי התצוגה של תערוכת הגמר, בתקציב של כ-15 אלף שקלים. בתצוגה השנה ייעשה שימוש חוזר באלמנטים שהוא תיכנן, ואת המחשבים הנוספים שיידרשו יספקו הסטודנטים בעצמם. בניגוד לבתי ספר אחרים שמציגים תערוכות מפוארות בנמל חיפה או בגלריות בלב תל אביב, התערוכה בוויצו מצומצמת יותר. "אני חושב שיש משהו נכון בצניעות הזו. את המאמצים אנחנו משקיעים אחר כך בערב השמה לעבודה במשרדים הגדולים", אומר צ'צ'יק.

מבצלאל נמסר בתגובה: "באקדמיה בצלאל, כמו בכל המוסדות האקדמיים בארץ ועולם, נהוג לגייס תרומות מגופים פילנתרופיים, קרנות מחקר וגופים מסחריים, למימון פעילויות רבות, בעיקר פעילויות אקס-קוריקולאריות כמו תערוכת הבוגרים. תרומות אלו משמשות לסייע לסטודנטים הבוגרים להעמיד את התערוכה, היות והעלות של הצגת פרויקטי הגמר היא גבוהה ביותר. לפיכך, השימוש במערכת הגיוס האינטרנטית כפלטפורמה נוספת לגיוס הינה חלק ממערכת הגיוס הכללית של האקדמיה".

עדכון (9.6):

לאחר פרסום הכתבה, התנהל דיון בעמוד הפייסבוק של המחלקה לאדריכלות בבצלאל. בדיון התרעמו סטודנטים על המהלך ועל אופן ניהולו. מספר ימים לאחר מכן, הורד האתר למימון תערוכת הבוגרים.

מתוך דיון הפייסבוק
מתוך דיון הפייסבוק

    מבצלאל נמסר בתגובה:"לא היו פניות מסטודנטים, וזוהי אינה הסיבה לביטול הבקשה לתרומה. נמצאו מקורות מימון ולכן לא היה כל צורך בהמשך הפרסום באינטרנט".