יונתן מונג'ק מחפש חום, לא קר ומנוכר: אני בונה Home, לא House

"אני", "היסטרי", "פילוסופי", "מטורף", "סטייל" ו"טונות" - אחת המלים האלה תחזור כמעט בכל משפט שיונתן (יוני) מונג'ק יוציא מפיו. כמו אדריכלים רבים בני דורו, הוא מאוהב בעצמו ואינו מסתיר זאת, ודמותו הצבעונית וחתימתו האישית, החוזרת במרבית בתי המגורים שתיכנן, הפכו אותו לאדריכל מוכר. המפתח להבנת הבתים שמתכנן מונג'ק טמון בילדותו. "אני מבית די מטורף", הוא מסביר, "תוצר של ילדות מטורפת, חוצת גבולות. מגיל מאוד צעיר התחלתי את החיים שלי לבד, ובכל מקום שגרתי בו השקעתי, ותמיד שיפצתי ועיצבתי. ההבדל בין כל אותם מקומות לבית הזה הוא שכאן גרה משפחה. יש פה סיפור של משפחה, שמורכב מחיי נישואים נפלאים, ילדים וחינוך".

בביתו הפרטי ברמת השרון, הוא חושף על קצה המזלג את סיפורו האישי כבסיס להכרת עבודתו כאדריכל עצמאי במשך כ-30 שנה. על ילדותו הקשה הוא מעדיף שלא להרחיב, אך מציין שנולד לפני 59 שנה וכבר בגיל 14 עזב את ביתו והחל להתגלגל בין דירות ומקומות ארעיים שהוחלפו בקצב מזורז. אחרי שלא מצא את מקומו במשך שנים רבות, נראה שהתא המשפחתי שהקים עם אשתו אירית מהווה את הבסיס והיציבות בחייו, לא רק כסיסמה, והבית שאותו בנה לו ולמשפחתו ממחיש זאת.

בעל הבית אוהב לבשל, לארח, לעבוד ולחשוב, ולכן בנה לעצמו מרחב אידיאלי שיתאים לסדר היום שלו. נראה שמונג'ק לא מתעניין בנעשה מחוץ לעולמו הפרטי, ומעדיף להסתגר ביצירה האישית שלו שאותה הוא ממשיך לחזק כאן, ובמקביל לפתח אותה בבתים האינטימיים שהוא מתכנן לאחרים.

לכתבות הקודמות בסדרה:

>> אברהם יסקי גר בדירת 3 חדרים במגדל האופרה

מי גר בבית?

הבית של יונתן ואירית מונג'ק שוכן על מגרש של 320 מ"ר ברחוב וילות טיפוסי ברמת השרון. זהו בית ישן שאותו רכשו בני הזוג ב-1991. במשך תקופה ארוכה הרסו המונג'קים חלקים ממנו ובנו אחרים תחתיהם. תהליך הבנייה וההרס נפסק כשהגיעו לתוצאה הרצויה - כ-160 מ"ר בנויים המתחלקים על פני קומתיים. הבית מאכלס ארבעה דיירים: ההורים ושני הבנים, ששניהם שוהים כעת בארצות הברית.

עיקר הפעילות מתרחש בקומת הקרקע, וארבע הצלעות שלה - הסלון, המטבח, משרד האדריכלים והגינה – מנהלות יחסים פתוחים ביניהן. הקומה העליונה מוקדשת לחיים הפרטיים של בני הבית, ובה ממוקמים חדרי השינה והרחצה.

ביום שישי בבוקר אנחנו מוצאים את מונג'ק בגינת ביתו. הוא יושב בקצה שולחן עץ ארוך, בפיו סיגריה דולקת כששתי ידיו אוחזות בטלפון הנייד, והוא מנסה לצלם את כלבו הקטן. שערו הארוך, המאפיר בקצוות, נראה שפגש לפני רגע מקלחת. משקפיים צהובים נחים על קצה אפו ומאיימים לגלוש עוד רגע אל רצפת העץ שלמרגלותיו. כך הוא אוהב לבלות את תחילתו של סוף השבוע: בגינה, עם אירית והכלב. הוא קם מהכסא ומוביל אותנו לסיור בין פינות הישיבה האהובות עליו בגינה. תחילה הוא מצביע על הכיסא שממנו קם הרגע, ומציין ש"אלה כסאות בני עשרות שנים שקסטיאל הביא מהודו כשהם מרופדים עם גומי של טאיירים, אבל מאז החלפנו וחידשנו אותם".

''אין גינות כמו אלה שאנחנו מתכננים''. מונג'ק בגינה (צילום: אביעד בר נס)

הוא מצביע על כל אחד מהעצים שנשתלו בגינה - אבוקדו, לימון, אשכולית אדומה, מנגו ותפוז – ומסביר שכמעט כל הגינה מחופה בדק-עץ, משום שריצוף מסנוור אותו. הצמחייה פורצת לחצר מהשוליים ומעניקה צל כמעט מלא לאזורי הישיבה. "אני נגד דשא", פוסק האדריכל ומסביר את משנתו: "אני בונה עם היבטים אקולוגיים. הגנה מהשמש, ניצול אנרגיה גיאותרמית ושימוש במים ממוחזרים שבאים מהאמבטיות ומשקים את הגינה. כל הבתים שלנו מתוכננים כך, אלא שבבית הזה המערכת כבר בת 22 שנה ומיושנת".

הוא ממשיך לפינה עם ספות רכות ושמיכות, שמצטנפת צמוד לקירות הבית וניתנת לסגירה באמצעות וילונות בד ארוכים המשתפלים מהגג שמעל. "משעה שש בבוקר אירית ואני יושבים וקוראים כאן, לפחות עד השעה עשר", מספר מונג'ק ומוביל לפינה שלישית, ובה ספות לבנות וקשות שנוצרו ביציקת פלסטיק. הוא מתעקש שנשב עליהן ונרגיש כמה הן נוחות, והן באמת כאלה. "חבר שלי נתן לי אותן מתנה כי אשתו שנאה אותן", הוא מספר, "גם אירית שנאה אותן אבל אני מת על הפלסטיק הזה. אני יושב כאן הרבה ומקשיב למוזיקה, כי בפנים אי אפשר לשים ווליום. המוזיקה מתחילה בשופן ועוברת באיזשהו שלב ל'יהודים' ולכסאח היסטרי שהילדים דחפו לי למערכת".

המון עץ

גם בתוך הבית לא חסכו בעץ: החל מהרצפה המורכבת מלוחות עץ, דרך הריהוט ועד לחלק גדול מהפרטים הקטנים המשתלבים בעיצוב הכולל. מונג'ק שולף את ספר הסקיצות שלו ומניח אותו על שולחן עץ גדול במרכז פינת האוכל. סקיצות בעפרונות צבעוניים מתארים פרטי בניין כמו כיור או עמוד, פינות בבתים שהוא חולם ומתכנן, פורטרטים עצמיים, רגליים של נשים. את חלקם הוא מעביר לאייפד וממשיך לטפל בהם בתוכנות גרפיות.

הבית גדוש אוספים קטנים, היוצרים באופן מיידי אווירה אינטימית: בובות חרסינה בפינת האוכל, צנצנות תבלינים וסכיני שף במטבח, מטרפות ישנות ומיכלי זכוכית בסלון, בובות עץ במשרד ומטחנות בשר בגינה. מאחר שהבית כולו עמוס באוספי וינטאג', נוצרת חמימות מזמינה. מהר יחסית הרגשתי שזה בהחלט היה יכול להיות הבית שלי, או כך לפחות רציתי באותו רגע.

פנטזיה כפרית. בית בתכנונו (צילום: שי אדם, באדיבות אורלי רובינזון)

דרך דלת עץ וזכוכית ממשיכים למשרד. "לא הייתי מוכן לעבוד מחוץ לבית", מכריז מונג'ק. "רציתי לעבוד כך שאוכל לעשות הפסקה ולהכין ארוחה לילדים, או שהילדים ייכנסו למשרד ויעשו שיעורי בית. היה חשוב לי לעבוד עם אשתי". וכך, מלבד בני הזוג יש כאן עובדת שכירה אחת בלבד, ועוד כמה פרילנסרים שמועסקים באופן לא קבוע. עכשיו מתוכננים פה כ-15 בתים במקביל, שניים מהם בארה"ב.

את הרגע שבו החל לעסוק באדריכלות תולה מונג'ק עוד בגן הילדים, שם בנה בית. לטענתו, יצירת הביכורים המוקדמת הצליחה למשוך תשומת לב כה רבה, עד שבאו מאחד העיתונים וצילמו אותה. בבחינת הכניסה ללימודי אדריכלות בבצלאל, בסוף שנות ה-70, הוא התבקש לחלק חדר לארבעה דיירים. "לקחתי עיפרון, התחלתי לעבוד ועצרתי. אמרתי 'אבל אני לא יודע מי אלה ארבעת האנשים האלה', ואז התקבלתי".

"אני חושב שאני האדריכל הכי בצלאלניק שהיה אי פעם", הוא מעיד על עצמו, ומציין את המורים-אדריכלים שמהם הושפע: ארטור גולדרייך, שמעון שפירא ובן קפלן. מעל כולם הוא מדגיש את זאב דרוקמן, שלימד אותו כיצד ניתן לספר את הסיפור של המקום והמשתמשים בו. "אני לא מאמין שאדריכלות עוסקת בצורה אלא בתרבות", אומר מונג'ק, "ולכן אנחנו האדריכלים מספרי סיפורים. זה מה שמייחד את העבודה שלנו". בתקופת בצלאל הכיר את אהבת חייו, אירית – אז סטודנטית לעיצוב תעשייתי – והוא נישא לה. לאחר הלימודים עבד אצל מעצב הפנים רפי בלומנפלד, ולאחר מכן הצטרף למשרד האדריכלים של יצחק ובנו, אבנר ישר. "אבנר ישר הוא החבר הכי טוב שלי והייתי משוכנע שנעבוד כל החיים יחד, אבל לא הסתדרתי עם יצחק (ישר) ובמקביל כל הזמן בניתי עבודות עצמאיות". ב-1986 פרש ופתח עם אשתו את משרדם הפרטי.

הבתים שלו סופגים לא פעם ביקורת על כך שהם מאוד לא ישראליים. "בתים בסגנון טוסקני", כפי שמתארים את הסגנון הכפרי, עם גגות רעפים, רצפות עץ ועושר-פרטים המדגיש את הסתגרותו של התא המשפחתי הפרוורי. מונג'ק הודף את הטענות, ומבקש להדגיש שבתיו אינם כלואים ב"סטייל" מסוים ודווקא ישראליים מאוד. לראיה, הוא מציג בביתו את הפתיחות בין פנים הווילה לבין הגינה שמקיפה אותה, ואת הלכידות וההמולה שמעודדת קומת הקרקע המערבבת עבודה, אכילה ופנאי. אך גם אם הבתים שלו מעודדים לכידות קבוצתית, שמורכבת ממשפחה ומחברים קבועים, הם עדיין מסתגרים בתוך עצמם ומסתתרים מפני העולם שנמצא מעבר לחומת הבית.

בית שתיכנן בשרון. מאוד ישראלי בעיניו (צילום איתי סיקולסקי)

מה דעתך על הטרנד העכשווי שמציג בתים לבנים וריקים או קופסאות בטון מינימליסטיות?

"אני טוען שחלק מהתופעה של הבתים הלבנים והשדופים האלה נובע מחוסר כישרון, או מכך שהאדריכל לא מבין בפרטים, והפתרון של הבתים הריקים מאפשר את זה. אין כאן מודה, אלא חוסר השכלה של אדריכל שיצר את המודה. פרט יכול להיות עמוד או קונזולה, אבל בבתים האלה חור בקיר נקרא 'חלון'. הבית שאני מתכנן הוא תיאור של הקליינט שלי. כל בית שלי מאפיין את הבן אדם שגר בו ואת היחסים בינו לשאר המשפחה. אין כאן קומפוזיציה של קוביות, אלא הסיפור הוא זה שיוצר את הקומפוזיציה".

אבל גם אתה מתכנן בתים לבנים או בבטון חשוף. מה ההבדל בינם לבין הבתים הטרנדיים?

"ההבדל הוא שאני רומנטיקן, אני גם אמן ובעל שאר רוח מעבר לסתם חותמת של אדריכל שבונה בתים. אני בונה Home ולא House, ולכן גם בבתים שאני עושה מבטון או בבתים הלבנים שלי יהיה הרבה יותר עומק אינטלקטואלי. העומק יבוא לידי ביטוי בפרטים כמו מדרגות, מעקות ופרגולות או בגינה שתהיה חלק מהבית, ולא סתם גינה עם עץ זית שתוקעים בפינה".

מה, לדעתך, הפך את הטרנד של הריקנות לכל כך חביב על אדריכלים?

"חלק מזה נובע מכך שהרבה יותר קל לבוא ולהנציח פילוסופיה כשהיופי נמצא בפשטות ובריקנות, ואז אנשים אומרים 'ואוו, מאוד יפה הריקנות הזו'. אבל אני חולק על כך, כי צריך להשקיע הרבה יותר. לאדריכל טוב יש הרבה יותר מה לומר מאשר להחזיק מודרניזם שדוף. זה סתם עניין של מודה, ואלה לא בניינים שיישארו Forever".

הבתים שלך יקרים?

"אני מצהיר בזאת שכ-30% מהקליינטורה שלי הם זוגות צעירים רגילים, שלוקחים משכנתא ושאין להם הרבה כסף. כסף הוא רק אמצעי לבנות בית והם מוכנים להשקיע באדריכל טוב, ולא בכזה שיעתיק סטייל ולא יבין מה הוא מעתיק. הצלחנו לבנות בתים במחיר של 'בנה ביתך', 250 מ"ר בית עם בריכה במחיר של 2,000 דולר למ"ר. נכון שצריך לשלם את השכר שלי, אך זה חוזר בריבית דריבית".

לאחר שנים רבות שבהן התמקדת בבתים פרטיים, אין לך שאיפה לתכנן מבנים גדולים יותר?

"אני חושב שבין אדריכלות מגורים, אדריכלות מבני ציבור ואדריכלות נוף, הבנייה הפרטית בהכללה היא גבוהה (מפותחת, מ"י) עשרות מונים מבנייה ציבורית. הישראלי למד לשתות יין ולהבין את הטקס של לשבת במסעדה שלוש שעות, וכך הוא גם למד את הטקס של לגור בבית. אין לי שאיפה לבנות מגדלי מגורים, YOO-2 או רוטשילד 10. אני כן אשמח לבניינים של 3 או 4 קומות, אנשים שמחפשים את 'האחר'. (אילן) פיבקו הפך לאדריכל של פרויקטים, ועשה שינוי שגרם לו לבנות משרד אחר לגמרי שמעסיק מלא עובדים. אני לא רוצה להיות פיבקו, אני רוצה להמשיך לעשות ארכיטקטורה".

מה התרומה שלך לאדריכלות הישראלית?

"פעם מישהי שאלה אותי 'אתה נורא שחצן, נכון?', אז אמרתי לה: 'כשהייתי צעיר הייתי שחצן, אבל היום אני פשוט מושלם. אני חושב שאחרי פיבקו, שהוא אחד הקולגות שאני הכי מעריך, אנחנו הבאנו לשוק הישראלי טונות של דברים, ולראיה, המדינה הזו מלאה ביוני מונג'קים מרמת הגולן בצפון ועד הדרום. הבאנו את החומריות, את חשיבותו של החומר ושל בעל המקצוע. הסטיילינג שמופיע בכל מקום, החל מגגות הרעפים, החיפויים ועד השימוש בחומרים ישנים וחדשים. הבאנו חזק מאוד את הפיוז'ן. מעבר לזה אני מקווה שהתכנון והבנייה הפכו לחלק הרבה יותר אינטימי, אישי ופילוסופי בחיפוש של הבן אדם אחרי התרבות שלו".