אני אוהבת את הבתים שבנו פעם ביישובים הכפריים בארץ. אותם בתים שקוראים להם "בית של פעם". אני לא מדברת על נוסטלגיה לבנייני הפאר של שדרות רוטשילד או לבאוהאוס התל אביבי, על אף שהם נפלאים בעיני. אני מתכוונת לבתים שאפשר עדיין למצוא בכל המושבים והמושבות הוותיקים, וגם בכמה ערים, בדרך כלל ב"שיכון ותיקים". בתים עם רחבת דשא גדולה מלפנים, עץ עבות מצל ועץ גויאבות, או שסק (אסקדיניות קראו לזה, בבתים של פעם).
אלו בתים קטנים שתוכניתם בסיסית ומרובעת, עם גג רעפים פשוט בצורתו. אל הבית עולים בשלוש מדרגות שמסתיימות במרפסת מקורה (באותו גג שעוטף את כל הבית), ומולן נמצאת דלת הכניסה. בימי הקיץ החמים דלת הכניסה היתה פתוחה לרווחה ורק כנף רשת הגנה על החדרים מפני הזבובים. במרפסת הנקייה היו עציצים ושולחן עם כמה כסאות, ולפעמים אפילו תמונה. על השולחן נפרשה מפה ועליה קערה. מכל אלה היה ברור: הבית מתחיל כבר כאן, עוד לפני דלת הכניסה.
כשאני עוברת ליד בית כזה אני יכולה לשמוע בדמיוני את קולות הילדים המשחקים בגינה, עולים מדי פעם למרפסת כדי לקחת פיסת אבטיח עסיסית מהקערה, וברקע מלמול שיח המבוגרים המסבים סביב השולחן. אני רואה עוברי אורח מנופפים קלות לבעלי הבית, מחליפים עמם כמה מילים וממשיכים בטיולם.
ההתיישבות העירונית היתה שונה למן ימיה הראשונים. בתיה הראשונים של שדרת רוטשילד, למשל, מציגים חזית סגורה לרחוב, אולי בגלל שעוברי האורח היו זרים לבעלי הבית, ולא חלק מקהילה קטנה, משפחתית ומוכרת, כמו בהתיישבות הכפרית. המרפסות נתנו מענה לקשר עם הסביבה, אבל רובן נסגרו עם השנים בתריסים וקירות.
ההיסטוריה של בתי המגורים הפרטיים בישראל, כמו כל דבר בארץ שלנו, הושפעה מצרכי השעה, מהתרבויות השונות מהן באנו ומהאידיאלים שהניעו אותנו להתקבץ כאן. גלי העלייה הגדולים חייבו מתן פתרונות בניה מהירים וזולים, בהיקפים נרחבים שמתאימים לכל הארץ, ללא הבדלי טופוגרפיה ומזג אוויר. הסוכנות היהודית העסיקה אדריכלים שתיכננו כמה טיפוסי בתים – הרי הם "בתי סוכנות". מכל אחד מהטיפוסים הללו נבנו אלפי יחידות שפוזרו ברחבי הארץ, במושבים השונים אך גם במושבות כפריות כמו רחובות, חדרה ונס ציונה. הטיפוסים היו שונים זה מזה. חלקם תוכננו ללא אותה מרפסת כניסה מדוברת, חלקם כבתי "דו". המשותף לכולם היה תכנון פשוט ורבוע, עלות ביצוע נמוכה ויכולת העמדה בכל שטח.
ההתאמות בשטח היו מינימליות. כדי למקם את הבתים בכל ישוב ועל כל קרקע, וללא צורך בפיתוח השטח, הם נבנו מורמים מעט מעל הקרקע, כשמספר מדרגות גישרו על הפרשי הגובה. הבחירה בגגות רעפים ותקרות רביץ (טיח על רשת ברזל מתוחה בין הקירות) חסכה בבטון יצוק ובברזל – חומרים יקרים יותר, הנדרשים בגגות שטוחים.
הבתים האלה היו קטנים למדי, וכללו הול כניסה, מטבחון ושני חדרים. חדר ההורים בלילה היה חדר המגורים ביום, והתפתחה תעשייה של ריהוט מתקפל ומיטות נשלפות, ש"נעלמות" עם בוקר ומפנות את החלל. למעשה לא היה חלל אירוח בין כתלי הבית כמו שאנחנו מכירים מהסלון של ימינו - ואך טבעי היה, בעידן של טרום-המזגנים, לארח ולבלות את שעות הפנאי בחוץ, על המרפסת.
השיתופיות והקהילה בהתיישבות העובדת היו ליבם של החיים החברתיים. לכל מושב וקיבוץ היה בית-עם בו היו נפגשים, משוחחים וחוגגים בצוותא. גם בבית על המרפסת ה"צוותא" המשיך להתקיים, וקשר עין נשמר עם הרחוב ועם העוברים והשבים. הזמנה ספונטנית לכוס תה או כוס לימונדה קרה על המרפסת היתה חלק בלתי נפרד מההוויה החברתית.
אז מה קרה שהבתים האלה הולכים ונעלמים מהנוף שלנו? תחילה סגרו את המרפסות בחלונות עם טקסטורה אטומה. אחר כך סגרו חדר, עם קירות. עם הזמן שיפצו אותם לבלי הכר, והיום – הרוכשים הטריים, גם אם התאהבו בבית הישן שראו, הורסים אותו ובונים תחתיו בית חדש, גדול יותר ומודרני. פעמים רבות שמעתי אנשים מצהירים בגעגוע שזהו בית חלומותיהם, אך רובם המוחלט של הבתים החדשים אינם קרובים אפילו לתבנית הזו.
מדוע, למרות הגעגוע, אנחנו לא רואים בנייה כזו יותר? מדוע המרפסת או אזור האירוח איננו פונה יותר לכיוון הרחוב, אלא דווקא לכיוון החצר האחורית, הפרטית? מדוע אנחנו בוחרים להסתגר מפני הרחוב?
בדיוק כמו שה"בית של פעם" היה תוצר התקופה, כך גם היום. התנאים החברתיים השתנו. המצב הכלכלי איננו דומה אצל כולם ונוצרו הבדלים ומעמדות, שהולידו צורך להסתגר בתוך המרחב הפרטי, פנימה. היום אנחנו מחפשים פרטיות ומסתור מפני עיני השכנים. יותר ויותר חומות גבוהות מפרידות בין המרחב הציבורי והפרטי. גם הבתים הופכים לגדולים יותר, עם סלון רחב ידיים ורחבת אירוח, שנמצאת, בדרך כלל, בגינה האחורית.
שמחתי להיתקל לאחרונה במקרה שמצביע על ניסיון לחזור לסגנון חיים קהילתי. הייתי שותפה לתכנון אחת היחידות בפרויקט הרחבה באחד הקיבוצים. הדיירים ביקשו דווקא לתכנן את הסלון והמרפסת בקדמת הבית, ולהעדיף את הקשר עם הסביבה על פני ההסתגרות האינדיבידואלית, כי "זו המהות של הקיבוץ ולכן הגענו לגדל כאן את ילדינו".
בגעגוע גדול הצגתי לכם כאן את הבתים שעוד נשמר בהם צביון העבר. הם הזיכרון הקולקטיבי שלנו, והפוטנציאל שלהם עצום. אם אתם פוגשים כזה בית, הקשיבו לו. ואם אתם אוהבים את דבריו, פעלו כדי לשמר אותו, או, לפחות, משהו מצביונו.
>> סיגל בן נון היא אדריכלית, כותבת הבלוג "כמו אוויר לנשימה".
עוד כתבות נוסטלגיות בערוץ האדריכלות:
>> האם הרס בתי הקולנוע חיסל גם חלק מהנשמה של העיר שלנו?
>> איך זה לגור בתוך ניסוי בארכיטקטורה? חוזרים לבאר שבע
