האדריכל האוסטרי דיטמר אברלה מצהיר שהוא "אדריכל של מעמד הביניים", ומסביר את עצמו: "נולדתי בכפר קטן בהרים של אוסטריה, כך שחייתי לצד אנשים פשוטים, רציניים וכנים. כשאני שואל את עצמי איך אני כאדריכל יכול לשפר את איכות החיים של אנשים, אני חושב על האנשים האלה ומכוון אליהם". כמה שעות קודם לכן, כאשר פתח את ההרצאה שלו בגלריית זהזהזה לאדריכלות בנמל תל אביב, הוא סיפק דימוי נוסף לעשייה שלו: "זו אדריכלות של ימי חול. בימי ראשון הולכים לכנסייה, לבית הכנסת, לתיאטרון וכדומה. אנחנו פחות מתעניינים בהיבטים האלה, אלא מתמקדים במבנים של יום חול – מגורים, בתי ספר, משרדים, בתי חולים וכדומה".

אברלה (61), שמתגלה כאדם לבבי וכאיש שיחה מרתק, עומד בראש משרד האדריכלים "באומשלאגר אברלה" (קרלו באומשלאגר הקים איתו את המשרד ב-1985 ועזב ב-2010). המשרד המרכזי נמצא בעיר וורארברג במערב אוסטריה, ובמקביל אליו פועלים 10 משרדים ברחבי העולם, בניהולם של שותפים שונים. "רשת של אדריכלות", מגדיר זאת אברלה, וטוען ששני עקרונות משותפים לכולם: הבנת הרקע המקומי של כל פרויקט, ושילובה עם הידע הבינלאומי. "בסופו של יום אדריכלות היא עניין מקומי, שחייב לתקשר עם הסביבה שבה הוא נמצא ועם האנשים שעושים בה שימוש. אנחנו עושים אדריכלות מהחוץ אל הפנים" – כלומר מההקשר פנימה.

בית חולים בקורטרייק, בלגיה. ''אדריכלות היא עניין מקומי'' (באדיבות Baumschlager Eberle Wien ZT AG)
בית חולים בקורטרייק, בלגיה. ''אדריכלות היא עניין מקומי'' (באדיבות Baumschlager Eberle Wien ZT AG)

זה 30 שנה אברלה מכהן כפרופסור לאדריכלות ב-ETH, המכון הטכנולוגי של ציריך, שם הוא עומד בראש מכון למחקר אדריכלות מגורים. לתפיסתו, שביעות הרצון של המשתמשים במבנה היא הדבר החשוב ביותר, ולכן המחקרים של המכון כוללים ראיונות עם אדריכלים לגבי הרעיונות והתוכניות שהנחו אותם בתכנון, לצד שאלונים וראיונות עם הדיירים, כדי לבדוק אם הרעיונות אכן תאמו את המציאות.

כחלק ממסעות ההרצאות שלו בעולם, הוא הגיע בחודש שעבר לישראל כדי להעביר לתלמידי שנה ב' ב"בצלאל" סדנה בת שבוע על מגורים וציפוף שטחים בנויים. הוא הוזמן על ידי עמוס דר ומורן עמיקם, שעבדו אצלו באוסטריה ושמרו איתו על קשר גם אחרי ששבו ארצה ופתחו משרד משלהם (ADMA אדריכלים). "מהביקורים שלי כאן עולה התחושה שהאדריכלים הישראלים לא מבינים אילו איכויות קיימות בישראל, ולכן נוטים להביט החוצה", הוא אומר. "יש כאן התמקדות יתרה בהתפתחות בינלאומית, ולדעתי מאבדים ככה הרבה דברים שאפשר ללמוד מההיסטוריה והתרבות המקומיים". על הסטודנטים הישראלים הוא שופע מחמאות: "אני מעריך את המוטיבציה שלהם. הופתעתי, ונדמה לי שגם הם הופתעו, מההספק שלהם בשבוע אחד של עבודה".

עוד פרויקטים מעוררי השראה ומחשבה באדריכלות:

ארבע קטיגוריות של זמן

מי שנהנה פחות ממתק שפתיו הם האדריכלים של המאה ה-20, והוא מכליל עצמו ביניהם. חישובים קצרי טווח עמדו בבסיס העשייה של המאה שעברה, הוא טוען: "האמנו שאפשר להרוס מבנים ולבנות אותם מחדש, ולכן אין טעם שיהיו 'נצחיים' באיכויות שלהם. הניסיון מראה שבשנות ה-60, ה-70 וה-80 נבנו הרבה בניינים שנועדו להיות כאן לזמן קצר, אבל אנחנו לא באמת יכולים להרשות לעצמנו להרוס אותם. עכשיו צריך למצוא דרך להסתדר עם הבניינים האלו, שמרביתם לא טובים מבחינה טכנית, אנרגטית ופונקציונלית. הם לא מתאימים לשימושים העכשוויים והעתידיים וזוללים אנרגיה".

הפתרון שהוא מציע לסוגיית הזמן באדריכלות מציע לקחת בחשבון ארבע קטגוריות של זמן כשניגשים לתכנן בניין: אורך החיים הממושך ביותר הוא היחסים של המבנה עם הציבור, שנמשכים 200-300 שנה, ולכן כאן צריך לחשוב לטווח הארוך ביותר; הקטגוריה השנייה היא בטיחות המבנה, שמכילה את ההנדסה שלו. זו צריכה להיות מחושבת בערכים של 100 שנה לפחות; מעטפת המבנה צריכה להחזיק מעמד כ-50 שנה; ולבסוף מגיעים אל אופן השימוש שייעשה במבנה, שהוא הקצר ביותר מבין הקטגוריות וצריך להיות מחושב 20-25 שנה קדימה.

בעיה נוספת שאברלה מזהה באדריכלות של המאה ה-20 היא התבוננות דרך פריזמה צרה, שלוקחת בחשבון רק את אופן השימוש במבנה. "האדריכלות הנוכחית צריכה לזנוח את השאלה 'למה המבנה משמש?' ולחשוב מחדש מתוך השאלה 'מה התרומה של הפרויקט לציבור?'", הוא גורס. "אם בעבר דיברנו על כמות – שיהיה גדול יותר, גבוה יותר ומהיר יותר – היום מדברים על איכות אדריכלית, כזו שתשפר את איכות החיים של כל מי שבא במגע עם המבנה". היישום של הגישה הזו מכונה במשרד של אברלה "בניינים פתוחים", כאלה שיכולים להתאים לשימושים שונים ולהשתנות בהתאם לצורך במהירות ובקלות. "השינוי המהיר והקל עומד להיות הקטיגוריה המרכזית בטיפולוגיה האורבנית של העתיד", הוא קובע ומדגים למה הוא מתכוון:

בניין Solids נמצא באי המלאכותי האבן (Haveneiland) באמסטרדם. הבניין מתפרש על פני בלוק שלם ומהווה את שער הכניסה אל האי. הבעלים שלו הוא יזם הנדל"ן ההולנדי פרנק בידנדייק, איש ידוע בארצו בזכות פרויקטים רבים של דיור בר השגה שהקים לאורך השנים. בידנדייק מאמין בעקרונות הסוציולוגיים של "חברה פתוחה", שלפיהם בני אדם יכולים להפיק תוצרים חיוניים ומוצלחים אם רק מעניקים להם את האפשרות לבחור. זו הסיבה שהוא מסרב להגדיר מראש את השימושים של המבנים שהוא יוזם. התפישה הזו הציבה אתגר בפני אברלה ושותפיו, משום שחוקי הבנייה למגורים, למבני ציבור או למשרדים אינם זהים.

אבל לאחר תקופת מחקר ארוכה, הם התגברו על המכשולים והתוצאה היא מבנה שחלליו גדולים וחפים מכל אלמנט, אפילו מעמודים, מה שמאפשר גמישות מרבית מבחינה שימושית. תקרות וקירות עבים מעניקים בידוד והפרדה בין הקומות, כך ששימוש אחד לא יפריע לאחר. הבנייה הסתיימה ב-2010 ובידנדייק הציע את החללים להשכרה באתר Ebay. הם נחטפו במהירות והיום הבניין מאכלס חדר תצוגה של חברה אמריקאית לייצור רהיטי משרד בקומת הקרקע, גן ילדים בקומה השנייה, מלון בוטיק בקומה השלישית ומשרדי אדריכלים, עורכי דין, רואי חשבון וכדומה בקומות האחרות. גם מגורים יש במבנה, כי על פי החוק ההולנדי 25% משטחו של מבנה חדש חייב לשמש לדיור ציבורי. "עירוב השימושים בבניין הוא הרבה יותר מורכב ממה שהייתי יכול להעלות בדעתי", אומר אברלה. "זה מוכיח שבידנדייק צודק – אנשים מצליחים להסתדר בדרך הרבה יותר אינטליגנטית לבד מאשר כשמכתיבים להם דברים מראש" (דוגמאות לבניינים פתוחים נוספים בסוף הכתבה).

צפיפות? כמה שיותר

אחד המחקרים היסודיים של אברלה במסגרת ETH עוסק בצפיפות - היחס בין שטח בנוי לשטח הקרקע – והמסקנה שלו ברורה: "פעם האמנו שניידות שמבוססת על מכוניות פרטיות היא המפתח לאיכות החיים, אבל היום מבינים שהתחבורה הפרטית קורסת ושבעתיד הליכה ותחבורה ציבורית יהיו אופני הניידות החשובים ביותר. לכן צריך לבנות בצפיפות שמתאימה לעתיד. במלים אחרות, צריך לצופף יותר". המלה "צפיפות" מסוגלת לעורר קונוטציות שליליות, אבל המחקר, שהשווה נתוני צפיפות ושימושים שונים בקרקע בין כמה ערים באירופה, הראה כי ככל שהצפיפות שנמדדה במחוז מסוים הייתה גבוהה יותר, כך הנכסים בו היו יקרים יותר. כך הדבר גם בנוגע לשביעות רצון התושבים. "גילינו שאיכות החיים שאנשים מחפשים היום - כמו שטחים ציבוריים, עירוב שימושים, חיי תרבות ומסחר שוקקים - נמצאת במקומות צפופים". בקרוב מתכוונים החוקרים בראשות אברלה להרחיב את המחקר לערים בארצות הברית ובאסיה.

מחקר אחר שלו, מרתק לא פחות, עסק בשלושה בנייני מגורים זהים לכאורה באוסטריה – אותו גודל, אותו מבנה ואותה חזית – ששונים זה מזה באמצעי הבנייה והטכנולוגיה. הראשון נבנה לפי החוק היבש, מבלי להטמיע שכלולים טכנולוגיים ; השני נבנה ללא טכנולוגיות אנרגטיות, אבל עם מעטפת איכותית שמבודדת אותו ממזג האוויר; השלישי מכיל את הטכנולוגיות החדישות ביותר לאותה תקופה (1992), כמו אוורור מכני ומיזוג מרכזי. במשך שמונה שנים מדד הצוות את ההוצאות הכלכליות על מיזוג וחשמל ואת היעילות האנרגטית בשלושת המבנים. התברר שהבניין היעיל ביותר לא היה המשוכלל מבחינה טכנולוגית, אלא זה שהמעטפת שלו היא הטובה ביותר.

"הופתענו לגלות שהשילוב בין השימוש במבנה לבין טכנולוגיה משוכללת הוא מורכב ולא יעיל", מספר אברלה, "בעבר נהגו לבנות מבנים שמתאימים למיקום הגיאוגרפי– קירות עבים, הצללות נכונות, זווית טובה מול השמש – אבל במהלך המודרניזם והגל הבינלאומי איבדנו את הידע הזה. עכשיו צריך להשיב אותו, ללמוד מחדש את העקרונות שהנחו את האדריכלים מהעבר הרחוק".

האדריכלות מסתמכת כיום יותר מדי על טכנולוגיה?

"בהחלט. התרגלנו לפתור את מרבית הבעיות באמצעים טכנולוגיים, אבל הם לא תמיד מספקים את הפתרונות הנכונים ביותר. אם בעבר דיברנו על הפחתת השימוש באנרגיה באמצעות מכשור טכנולוגי, היום אנחנו יודעים שאורך החיים של מכשור כזה נמוך, השימוש בו יקר וכדי שהוא ימשיך לפעול זמן רב נדרשות פעולות מורכבות מצד המשתמשים. בניינים אחראים ל-65% מצריכת האנרגיה בעולם. אלה מספרים שאנחנו חייבים להפחית, ולכן אנחנו חייבים ללמוד מחדש איך לבנות חכם בלי להתבסס רק על טכנולוגיה".

מבנים נבחרים של דיטמר אברלה

בניין סאקו (Saeco) – לוסטנאו, אוסטריה (2003)

בניין מטה של חברת מכונות הקפה האיטלקית "סאקו", שבו עובדים זה לצד זה עובדי צווארון כחול (פועלים) ועובדי צווארון לבן (מנהלים). הייחודיות היא שאין הפרדה בין שתי הקבוצות, מתוך עיקרון של שוויון, פשטות ושקיפות. גם הפנים מחולק לאגפים שונים באמצעות מחיצות זכוכית שקופות כדי לשמר את העקרונות של החברה. הרעיון שהנחה את הבנייה, כמו בבניינים רבים אחרים של אברלה, הוא איכות אחידה לכל אורך המבנה. זו הסיבה שרבים מהמבנים שלו חזרתיים ואחידים.

מרכז UNAIDS – ז'נווה, שווייץ (2007)

זהו בניין המשרדים של התוכנית למלחמה באיידס, המשותפת לאו"ם ולארגון הבריאות העולמי. מרבית המשרדים ממוקמים בשתי קומות ש"מרחפות" באוויר, מה שמעניק כיכר נדיבה לעוברים ושבים מתחת להן. החלוקה הפנימית גמישה ומאפשרת לעובדים לבחור באיזה משרד הם מעוניינים לעבוד – חלל פתוח (open space) או משרד קטן לצד עובד נוסף או שניים. הבניין חוסך אנרגיה באמצעות מעטפת "חכמה" ומבודדת.

בניין המעבדות של מכון ETH – ציריך, שווייץ (2008)

לכאורה בניין פשוט למראה, בעל מבנה מרובע ועם חזית חזרתית, אבל הוא שימושי באופן חכם ומתוחכם. לכל חדר יש חלון, כך שאפשר לווסת את הטמפרטורה לפי הצורך, אבל אף אחד מן החדרים לא מקבל אור שמש ישיר. זאת, בזכות מסגרות בטון שמונחות על החזית וחוסכות אנרגיה. לכל החדרים הפרטיים יש יציאה למרפסת קומתית משותפת, שנוצרה ברווח בין חזית הזכוכית למסגרת הבטון. כל חדרי ההרצאות והסמינרים נמצאים במעטפת הפנימית, מאחר שהם זקוקים ממילא לתאורה מלאכותית או להחשכה. חללי הפנים המשותפים, בעיצובו של האמן השווייצי אדריאן שיס, צבעוניים ומקושטים למדי, מה שמעניק ניגודיות בולטת בין החוץ הפשוט לפנים התזזיתי.

בית החולים א.ז. חרונינגה (Hospital AZ Groeninge) – קורטרייק, בלגיה (חלק ראשון: 2010, חלק שני: 2017)

"בתי חולים הם מבנים מורכבים שכל הזמן משתנים, ולכן רצינו ליצור מבנה שיכול לשנות את הפונקציה שלו במהירות ובקלות", אומר אברלה. זה נעשה כאן בעזרת שלושה עקרונות מנחים: "גילינו שחדרים ברוחב 4 מ"ר יכולים לאכלס 97% מהפונקציות שיש בכל בית חולים, כך שכל החדרים בבית החולים הם בממדים האלו". עיקרון שני הוא חזית שמאפשרת הזזה של קירות פנימיים בקלות. העיקרון השלישי הוא מערכות פנימיות נפרדות לכל קומה, כך שאם רוצים לשנות פונקציה של קומה מסוימת, הדבר אפשרי כי היא אינה תלויה בקומות האחרות. בית החולים עתיד לאכלס 1,400 מיטות, ועד כה הושלם אגף אחד ובו 600 מיטות.

טרמינל 3 בשדה התעופה הבינלאומי של וינה – אוסטריה (2012)

ב-1999 פירסמה ממשלת אוסטריה קול קורא לתחרות אדריכלים לחידוש והרחבת שדה התעופה הבינלאומי בעיר הבירה. באומשלאגר-אברלה זכו בתחרות עם תוכנית אלגנטית, שכוללת מקבץ מבנים המאוחדים תחת קורת גג אחת. בית הנתיבות המרכזי הוא מעגלי, מה שמאפשר זרימה אנושית יעילה גם כשיש נהר צפוף של נוסעים. "שקוף, ברור ונהיר" היו העקרונות המנחים בתכנון, מה שהוביל לשימוש מאסיבי בזכוכית ופלדה. גם כאן יש אפשרות להרחבה עתידית. זהו אחד הפרויקטים היוקרתיים שיצאו תחת המשרד, אך מבחינת האיכות האדריכלית הוא לא אחד המרשימים בהם.

בניין La Maison du Savoir באוניברסיטת בלוואל (Belval) – בלוואל, לוקסמבורג (2013)

הבניין המרכזי של אוניברסיטת בלוואל, המתנשא לגובה 18 קומות, הוא אולי המגדל הראשון באירופה שאין בו מערכת מיזוג אוויר מכנית; השליטה הפנימית בטמפרטורה נעשית אך ורק באמצעות חלונות ותריסים. גם במבנה הזה, שנחנך בימים אלה, אין חלוקה מוגדרת מראש לפונקציות שונות, עד כדי כך שהתעורר ויכוח אם בקומה ה-18 צריך להיות משרדו של נשיא האוניברסיטה או של אגודת הסטודנטים. אגודת הסטודנטים ניצחה, אגב.