בשנים האחרונות’ המלה "עירוניות" נזרקת שוב ושוב לחלל האוויר. גם הדוגמאות חוזרות על עצמן: ברצלונה, פריז, סן פרנסיסקו, בוסטון. בהקשר הישראלי’ תל אביב מתוארת כעיר היחידה, ואילו שאר הערים מתויגות תחת הכותרת "פרברי שינה". האם כל עיר צריכה לחקות את המודל של ברצלונה, סן פרנסיסקו או אפילו תל אביב?

לברנט ריאן, פרופסור לתכנון ועיצוב עירוני במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT), די נמאס מההשוואה הזאת. "שדה העיצוב העירוני קצת עייף", מסביר ריאן, "הוא כל הזמן חוזר על רעיונות 'העיר הטובה', אבל יותר מדי קל להראות את סן פרנסיסקו או בוסטון או פריז ולתייג אותן כערים טובות. הדיון הזה כבר נגמר. הוא כבר נפתר. זה לא חוד החנית של התכנון העירוני. למעשה, מרבית המקומות בכלל לא נראים כך, אבל כל מקום יכול להפוך למעניין יותר, אקולוגי יותר, יפה יותר, נוח יותר להליכה רגלית, גם אם לעולם לא יהפוך לבוסטון או לברצלונה. סינגפור לעולם, אבל לעולם, לא תיראה כמו בוסטון, וגם אם יבנו בה את בוסטון זה יהיה מזויף".

ריאן בא לישראל כדי להרצות בכנס השנתי של איגוד המתכננים, שהתקיים לפני שבוע באוניברסיטת תל אביב. בהרצאה שלו הוא סקר שתי ערים רחוקות מאוד מהמודל הקונבנציונלי של עירוניות: סינגפור, שבה מפעל הדיור הציבורי בחסות המדינה עדיין נמשך במרץ, ודטרויט, שאיבדה כשני שלישים מאוכלוסייתה במקביל להתמוטטות תעשיית הרכב.

כיצד שתי הערים הללו מתמודדות עם האתגרים שניצבים בפניהן?

"סינגפור ודטרויט הן מקומות די שונים. סינגפור במידה מסוימת נמצאת במצב טוב יותר, אבל לדטרויט יש מרקם עירוני היסטורי בעוד שסינגפור הרסה לחלוטין את שלה בגלל תוכניות בנייה אגרסיביות. שתיהן מחפשות דרך להדגיש את הקיים, לקחת תנאים שאינם בהכרח חיוביים ולראות מה אפשר לעשות איתם. האתגר הוא הדרגתי באופיו. אני לא רוצה לומר 'צנוע', כי אני לא מאמין בצניעות, אבל אני מאמין שאתה חייב לעבוד עם מה שיש לך".

"בכל זאת, אני רואה ששתי הערים עושות דברים די דומים. הן בונות תשתיות ירוקות, מחברות בין שטחים פתוחים ומשמישות מחדש מבנים מעברן התעשייתי. הן מנסות באופן הדרגתי להפוך את הסביבה לאנושית יותר, למשל להפוך את הרחובות לקלים לחצייה. זה לא 'מדע טילים', אז למה כל כך קשה לעשות את זה? גם את הרחובות של תל אביב קשה לפעמים לחצות. מבחינתי, אלה ניצחונות קלים, ויש גם ניצחונות קשים יותר, כמו הצדק החברתי של העיר. מדובר בקשת של דברים שיש להתייחס אליהם ולעבוד על כולם במקביל. צריך להשתמש בשטחים בלתי מנוצלים, להפוך את הסביבה לאנושית יותר, ולכבד את מתנות העבר".

ניצול שטחים ריקים שמפוזרים בעיר ננטשת

סינגפור בונה בשנים האחרונות שבע ערים חדשות, המונות 100 אלף איש כל אחת. במקביל, כך מספר ריאן, היא מנסה להפוך את סביבות המגורים שלה, המבוססות על שיכונים ציבוריים, לפחות מונוטוניות ומשעממות. זאת, באמצעות תוספת של תשתיות ירוקות, תעלות מים והצללה לאורך הרחובות. תוכנית המתאר החדשה של דטרויט, לעומת זאת, מבוססת על ריבוי של שטחים פתוחים בתוך העיר – ניצול של המגרשים הריקים שמפוזרים ברחבי העיר המתכווצת.

ריאן אינו חוסך בביקורת על התוכנית של דטרויט. בספר "Design After Decline How America Rebuilds Shrinking Cities" הוא יוצא נגד ההישענות המוחלטת של התוכנית על השוק החופשי. "האמונה בשוק החופשי יכולה לעבוד עד גבול מסוים", הוא כותב. "במקומות כמו דטרויט השוק החופשי לא פועל. אתה בונה בית באופן הזול ביותר, ובאופן מיידי הוא יהיה שווה מחצית מעלות הבנייה שלו. במצב כזה בלתי אפשרי לסמוך רק על השוק, ומבחינה זו התוכנית של דטרויט אינה ריאליסטית".

מהדוגמאות שהבאת נראה שסינגפור ודטרויט לא מנסות להתנגד ל-DNA שלהן. המתכננים בהן מבינים שזו המציאות - שהעיר מתכווצת במקרה של דטרויט, או שהדיור הציבורי לא הולך לשום מקום במקרה של סינגפור. הם לא מנסים להתנגד לתהליכים האלה.

"הסכנה באסטרטגיות האלו היא האמירה שהמצב העכשווי הוא בסדר, שהוא הטוב ביותר האפשרי. זה כמו לומר שאין לך שום שאיפות. אבל הדוגמאות של דטרויט וסינגפור לא אומרות את זה. לשתיהן יש שאיפות, ושתיהן יודעות שדברים צריכים להשתנות, בתוך הבנה פרגמטית שחלק מהדברים בלתי ניתנים להכחשה. אז סינגפור אומרת: 'מודל הערים החדשות שלנו הוא מודל טוב, כי הוא איפשר לנו לאכלס את אזרחינו. אנחנו לא נפטרים ממנו, הממשלה נותרת במקומה, הניאו-ליברליזם לא נכנס במקומה'.

"גם דטרויט מבינה שהעיר מתכווצת ושהנטישה אמיתית. זו תופעה חדשה, ולכן התוכנית שלה כל כך חשובה. זו העיר הראשונה שמכירה בכך שרבע, שליש או אפילו מחצית משטח העיר יהיה פתוח. אנחנו צריכים לקבל את זה ולחשוב איך אותם מקומות יכולים להפוך למקומות טובים, במקום למקומות מוכחשים. ברגע שאתה מאמץ אידיאל חדש, במקום האידיאל הקודם, משמעות הדבר שהעיר הקיימת הופכת למקום מוכחש".

הלקח המקומי

הכחשת האידיאלים של העבר אינה זרה לישראל, שבה כל דור מבקש למחוק את המרחב העירוני שקדם לו ומודל עירוני אחד מחליף את קודמו: בתחילה, שכונות השיכונים של תחילת ימי המדינה ביקשו להתנתק מהמרחב הקיים, המקומי. לאחר מכן הגיע תורם של המרבדים המתפרשים של שכונות "בנה ביתך", ואחריהם היו אלו שכונות מגדלים אוטונומיות שהחלו לצמוח ברחבי הארץ.

בנקודה זו, יש הרבה מה ללמוד מדטרויט וסינגפור. שתיהן מציגות דוגמה לתכנון עירוני שמבקש לחדש ולשפר מבלי להתנגד לרציונל של המקום ומבלי לכפות עליו ערכים שמעולם לא היו (וכנראה לעולם לא יהיו) בו. מודיעין או אשדוד לעולם לא יהפכו לתל אביב, והן גם לא צריכות להפוך לתל אביב. הן כן צריכות למצוא דרכים לחדש ולהתעדכן מבלי להתנגד ל-DNA שלהן.