בניית בית היא אירוע משמעותי בחיים, שלפעמים גם מתרחש רק פעם בחיים. כאשר משפחה ישראלית מגיעה לרגע הזה, ובתוך כך נוטלת על עצמה התחייבות כספית עצומה ומשאבי זמן ואנרגיה, היא מחפשת את איש המקצוע המהימן שיבנה ויתכנן למענה את בית החלומות. האם הציבור הישראלי מסוגל להבחין בין אדריכלים מקצועיים ומורשים לבין מי שאינם אדריכלים אך נקראים בשמות דומים עד כדי בלבול? האם הוא יודע שאדריכל ומעצב פנים אינם אותו דבר? האם הוא יודע שהמושג "אדריכלי פנים" הוא חסר משמעות?

השוק פרוץ. מעצבים שלמדו שבועות או חודשים ספורים בחוג פרטי, מתחרים על פרויקטים מול אדריכלים שלמדו שנים ארוכות והוכשרו למקצועם. אין להאשים את הציבור, שמתקשה להבין מה ההבדל בין השמות המרשימים שמופיעים על כרטיסי הביקור, ולכן החלטנו לעשות סדר, להסביר מי הוא אדריכל אמיתי ומי לא. והנה ההגדרות הברורות:

1. אדריכלים (בעלי תואר b.arch)

בוגרי חמשת המוסדות הבאים בלבד: בצלאל, הטכניון, אוניברסיטת תל אביב, ויצו חיפה, אוניברסיטת אריאל. תעודת אדריכל מאפשרת להם לתכנן בעיקר בתים פרטיים. לאחר שלוש שנות התמחות ובחינה, הם מקבלים לידיהם סמכויות תכנון בלתי מוגבלות. בוגרי תואר זה הם היחידים שמורשים להיקרא (אם ירצו לשאת בכינוי הזה) אדריכלי פנים.

2. הנדסאי אדריכלות

מקצוע שנלמד ב-30 בתי ספר ברחבי הארץ ומעניק תעודת הנדסאי מטעם משרד התמ"ת. החוק מאפשר גם להם לבנות בעיקר בתים פרטיים, ללא הרחבת הסמכויות שניתנת לאדריכלים רשויים.

3. מעצבי פנים (בעלי תואר b.des)

בוגרי המוסדות הבאים בלבד: המכללה למינהל, המכון הטכנולוגי חולון, מכללת שנקר ברמת גן. הם אינם רשאיים לתכנן מעטפת חיצונית של מבנה, אלא רק לתכנן חללי פנים.

4. מעצבי פנים בוגרי לימודי תעודה

עשרות בתי ספר מכשירים בוגרי לימודי תעודה במשך תקופה קצרה (שבועות וחודשים ספורים עד שנתיים). בוגרים אלה אינם מורשים לציין על כרטיסי הביקור ובאתרי האינטרנט שלהם כי הם עוסקים באדריכלות, אלא אם כן הם מעסיקים אדריכלים או הנדסאי אדריכלות.

>> מדריך לימודי אדריכלות 2013: כל מה שמועמדים צריכים לדעת

משרד התמ"ת מבהיר: זו עבירה

החוק אינו מגדיר מי רשאי לכנות עצמו מעצב פנים. כתוצאה, כל אדם רשאי להכריז על עצמו כמי שרשאי להכשיר מעצבי פנים, לפתוח בית ספר ללימודי עיצוב פנים ולהעניק תעודות. בוגריו הופכים, הלכה למעשה, לשווי-ערך בשוק העבודה לבוגרי מוסדות אקדמיים של ממש. פנינו למשרד התמ"ת כדי לוודא שהמלים "אדריכלי פנים" אינן מוכרות. התשובה הייתה חריפה: "במרשם המהנדסים והאדריכלים אין מדור בשם אדריכלות פנים. ניתן לראות במי שאינו אדריכל ומכנה עצמו 'אדריכל פנים' כמי שעובר עבירה של ייחוד התואר. עבירה זו הינה עבירה המטופלת על ידי המשטרה".

רשם האדריכלים, בוריס סולטנוביץ, מבהיר כי מידע על מתחזים לאדריכלים יועבר לטיפול המשטרה: "התחזות כאדריכל מצד מי שאינו כזה הינה עבירה פלילית ומטופלת על ידי המשטרה. ככל שידיעה על התחזות כאמור מובאת לידיעת הרשם, הוא מפנה אותה לטיפול משטרת ישראל". מאות אנשים שמגדירים עצמם "אדריכלי פנים" צריכים להתייחס ברצינות למידע הזה, שכן הם מסתכנים בעבירה. אך יותר חשוב הוא המבחן הציבורי: מצג שווא בפני לקוחות שאינם יודעים מה ההבדל בין מעצב פנים לאדריכל.

חשוב לציין: חלק גדול מאותם "מתחזים" עושים זאת בתום לב, מתוך חוסר של ההגדרות הברורות שמתפרסמות כאן ושמחייבות אותם להסיר את השגיאה. "אני לא מלין על מי שמחפש אחר הפרנסה שלו, גם אני הייתי במקום הזה", אומר האדריכל שחר לולב, שפתח עסק פרטי עוד בהיותו סטודנט, ומדגיש כי "מי שצריך לדאוג להסדרת הנושא הוא הרגולטור". הוא קורא לעמותת האדריכלים (שקולה אינו נשמע) ולמשרד התמ"ת לטפל באופן יסודי בבעיה ולפרסם את עמדתם בפומבי "כמו שמסבירים לקהל הרחב מתי פונים לרופא מוסמך, אחרת הרמה יורדת ואף אחד לא מפקח על איכות המקצוע".

האדריכלים חושפים "מתחזים" באינטרנט

קבוצת אדריכלים צעירים, שנקראת "פורום האדריכלים הצעירים", מתרעמת על התחרות הלא הוגנת לדבריה, שבמסגרתה אנשים שלא למדו אדריכלות נושאים את התואר. הקבוצה פתחה קבוצה בפייסבוק, שנקראת "לא בונים עלינו", ובה מוצגים שמות של עשרות "מתחזים לאדריכלים" כדי לאלץ אותם להסיר את התואר. חברי הקבוצה מפנים אצבע מאשימה כלפי שני קהלי יעד עיקריים - מעצבי פנים המתקראים "אדריכלי פנים", והנדסאי אדריכלות שמתקראים "אדריכלים". "מדובר בעבירה פלילית שנעשית מתחת לאף של כולם", טוענת מור שטרוזנברג, פעילה בקבוצה, "והחוק הפך להמלצה בלבד: אילו אדם היה מתחזה לרופא, הסיפור היה מופיע מיד בעמודי השער של העיתונים. השוק רווי במתחזים מבלי שהציבור יודע מה חוקי ומה לא, ומה השכלתו של כל איש מקצוע".

מתוך קבוצת הפייסבוק
מתוך קבוצת הפייסבוק

שאלנו את אגודת אדריכלי הפנים, כיצד ארגון מעניק לעצמו כותרת שהמדינה אינה מכירה בה. לדברי יו"ר האגודה, יודפת גלעד שטיין, "האגודה קיימת עוד מלפני התמ"ת (מ-1949, לעומת משרד העבודה מאז 1958) ומתקבלים אלינו רק בוגרי אקדמיות והנדסאים. כרגע אנחנו בתהליך הכרה מול משרד התמ"ת". אך במשרד התמ"ת מבהירים כי הנושא אינו עומד על הפרק, ומכחישים שהתקיימו מגעים כלשהם בעניין. הם מציינים כי אין מדור אדריכלות פנים ברשם האדריכלים והמהנדסים, וכי "אף פנייה בנושא לא הגיעה למשרד. מדובר בנושא מורכב, שעל מנת להתמודד איתו (בקשות להסדרת עיסוקים ובעלי מקצוע, נ"ר) פירסם המשרד לפני כשנה הוראת מנכ"ל שמסדירה את העניין, ובה מפורט הליך הטיפול בבקשות. בינתיים לא פנה למשרד אף גוף לקדם את הנושא".

כרמלה יעקובי וולק, ראש החוג לעיצוב פנים במכללה למינהל, החלה לפני כשנה וחצי בתהליך הסדרה של התחום. היא מתלוננת על שהמצב הקיים פוגע בבוגרי האקדמיות, ודורשת לכונן פנקס מעצבי פנים שיאפשר הבחנה בין אנשי אקדמיה לאלה שאינם כאלה. "מקצוע עיצוב הפנים פרוץ ופתוח לכל כיוון בלי הגדרה ברורה", קובלת יעקובי וולק. אחת הסיבות להצפת השוק הישראלי במעצבים, היא העובדה שכל אדם רשאי לפתוח בית ספר ללימודי עיצוב פנים ולהעניק לתלמידיו תעודות גמר. הציבור לא ער, בהכרח, לרמת הלימודים מאחורי התעודה הזאת. יעקובי וולק מבקשת לשים סוף לתופעה.

ראש החוג לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב, ד"ר ערן נוימן, מודע לחיסרון של האדריכלים בתחום עיצוב הפנים, לעומת חוזקם בתכנון ובבינוי: "בתי הספר לאדריכלות לא מצליחים לדון בשאלות של עיצוב פנים, וטוב שיש כאלו שחרטו את התחום על דגל השכלתם". עם זאת הוא מדגיש, כי "בעיצוב פנים לא קיים מנגנון בדיקה. צריך ארגון מקצועי חזק. שלא כל מי שיש לו טעם טוב יוכל לעצב בתים ועסקים. צריכה להיות אכיפה ורגולציה – הנושא חייב להיות מאורגן".

מול אנשי האקדמיה ניצבת ברברה ברזין, מנהלת בית הספר הפרטי לעיצוב פנים "ברזין-שוהם", שתוקפת: "אדם יוצא מהלימודים טמבל מוחלט, ואם מסתכלים סביב על המרחב רואים שהשכונות שבנו אדריכלים הן פשע חברתי. באקדמיה מלמדים שטויות שלא רלוונטיות לחיים האמיתיים, כשהמוסדות בזים לעיצוב פנים ולא מלמדים עיצוב פנים". ברזין, שפניה זכורים מתוכנית הריאליטי "הבלוק", למדה ב"סדנא לעיצוב ואדריכלות". ברחבי הרשת היא מוצגת גם כאדריכלית וגם כאדריכלית פנים, ובאתר בית הספר שבבעלותה מוצגים המרצים כאדריכלי פנים - הגדרה שאינה חוקית, כאמור.

מה את מציעה?

"לעצור ולחזור לשיטת ימי הביניים שבה למדו בגילדות, בשיטת האמן והשולייה, במקום לגלות אחרי חמש שנים שלא למדת בכלל את המקצוע, מאותם אנשי אקדמיה שיושבים במגדל השן ומספרים סיפורים. המוסדות לא מלמדים איך מתנהלים מול לקוחות, לא מלמדים על חומרים ולא איך לקחת כסף".

רק שהחוק מגדיר את מקצוע "אדריכל פנים" כבלתי חוקי.

"החוק הוא יבש. החוק לא מגדיר התמסרות ולא את היחסים עם הלקוח. אני תיכננתי ללקוחות בתים לאחר שהם פיטרו ארבע אדריכליות. ההבדל היחיד בין אדריכל שסיים מוסד אקדמי לאחרים זו זכות החתימה שלו".

כאן ראוי לציין, כי ההבדל "הפעוט" הזה בין אדריכל מוכר לבין מעצב פנים חסר השכלה של ממש מעודד מצב שבו מעצבים חוברים להנדסאים ולאדריכלים – שכן רשאים לחתום על תוכניות – ו"קונים" למעשה את חתימתם. זהו מצב מסוכן של גלגול אחריות, שעלול להתנקם בלקוחות ואף בבטיחותם.

הנה דוגמה אחת מני רבות שאפשר למצוא ברשת: המעצבת אידית מרקוביץ' היא בוגרת לימודי המשך מטעם שלוחת הטכניון בתל אביב, מסלול המעניק לבוגריו תעודה, ובעצמה מרצה באחת המכללות. אלא שבאינטרנט היא מציגה עצמה כאדריכלית. בתשובה לשאלה מדוע היא מטעה את הציבור, היא השיבה: "אני אדריכלית פנים מזה הרבה שנים. אני עסקתי/עוסקת בכל מיני תחומים, בין היתר בתכנון אדריכלי, עיצוב פנים. היה בבעלותי למשך מספר שנים משרד לאדריכלות ועיצוב פנים בהרצליה, אשר סיפק שירותים רחבים יותר. מכאן, שחיפוש באינטרנט מעלה את השם שלי במספר קטגוריות". מספר שעות לאחר מכן נכתב באתר שלה כי הוא נמצא בבנייה, אך עדיין מופיעה בראשו ההגדרה "משרד אדריכלות ועיצוב פנים".

גם הנדסאי אינו אדריכל

בניגוד למעצבי הפנים, שסובלים מחוסר הסדרה, מצבם של ההנדסאים טוב בהרבה. מדובר בקבוצה גדולה מאוד (עשרות אלפי הנדסאים) שנהנית מכוח פוליטי, וכך היא זכתה להעביר במשרד התמ"ת את "חוק ההנדסאים והטכנאים". האדריכלים חורקים שיניים אל מול הפריבילגיות שמוענקות להנדסאי אדריכלות, שהשכלתם קצרה ושטחית (שנתיים וחצי בלבד) לעומת הדרישות האקדמיות מהאדריכלים (חמש שנות לימודים, מבחן הסמכה קשה והתמחות ארוכה) והאופקים הרחבים שהם נחשפים אליהם בזמן הלימודים. ערן נוימן רואה כאן את המכשול האמיתי: "הבעיה אינה באדריכלי הפנים או במעצבי הפנים, אלא בהנדסאים, באדריכלים או במעצבים שמתכננים באופן טכני ולא ממקום תרבותי, חברתי או פוליטי".