ליסבון. "אם אתה מצליח לשמור על הזהות הטהורה של החלל ולאפשר קריאה בהירה שלו, זה הכי טוב", אומר פרנסישקו איירש מתאוש. "אם תוסיף הרבה חומרים, מבטים, קישוטים ודברים מוזרים, רק תייצר רעש. אנחנו מנסים להתמקד בחלל, והוא מתגלה בעזרת אור ובעזרת חומריות". הקלישאה השחוקה הזו מתבררת, במקרה הזה, כמשפט אמת. צמד האחים פרנסישקו ומנואל, שידועים יותר כמשרד האדריכלים הפורטוגלי Aires Mateus, לא רק מצטטים את העיקרון של Less is More אלא מצליחים ליישם אותו בווירטואוזיות, הן בבתים פרטיים צנועים והן במבני ציבור גרנדיוזיים. קו נקי, שימוש בצורות בסיסיות וגמר של טיח לבן בוהק מבליטים את התחכום שמאפיין את העבודה שלהם - באופן הצבת הנפחים, בחדשנות שבהגדרת החללים ובהקפדה על פרטים.

בראיון ל-Xnet, שמתקיים בסטודיו שלהם בליסבון, מסביר פרנסישקו – האח הבכור – כי לשיטתם עדיף להתמקד בחומר עיקרי אחד. "מכיוון שהתקציבים שלנו אינם גדולים כמו במדינות מרכז אירופה, אנחנו צריכים לעבוד הרבה עם טיח וצבע לבן. זה גם נכון יותר מבחינת האקלים. החומר אינו הדבר העיקרי מבחינתנו, וכנראה שגם לא אצל אדריכלים גדולים. פרנק גרי בונה מבנים מלוחות טיטניום בתקציבי ענק ובמאמץ גדול, אבל מוזיאון ויטרה, שהוא אולי המבנה היפה ביותר של גרי, מאוד פשוט, כולו עשוי טיח ויש בו כל האדריכלות שגרי יודע לעשות. לזה אנחנו מתכוונים באדריכלות בר-קיימא: לנצל את ההשקעה הכספית ההכרחית כדי להשלים את הבניין, עם מינימום מאמץ".

"המאפיין העיקרי של האדריכלות הפורטוגלית", מסביר פרנסישקו, "הוא פרגמטיות וחסכוניות. פורטוגל, מדינה מאוד קטנה, כבשה במאה ה-15 יבשות והקימה מושבות בברזיל, במוזמביק ועוד. האדריכלות הייתה צריכה להיות מהירה ופשוטה לבנייה, והיא נקראה Arquitecturechã - אדריכלות פשוטה וחלקה, נקייה מקישוטים". אחיו מציין כי "הפורטוגלים שהגיעו בספינות לחופים התחילו לבנות כנסיות ומבנים שימושיים. למדינה הקטנה לא היו כסף וזמן להקמת מבנים מושקעים, והתוצאה הפכה למאפיין העיקרי של האדריכלות הפורטוגלית – ישירה ובסיסית. גם היום פורטוגל נמצאת במצב כלכלי בעייתי, ולכן בעצם לא השתנה הרבה. זה עדיין הגיוני לנסות לבנות בפרגמטיות ובחסכנות".

לא רק טיח לבן

אך לא כל המבנים שלהם מחויבים לטיח הלבן. הם בונים גם באבן, ועכשיו הם בונים בית שכולו בטון. "לפעמים", אומר מנואל וסותר את אחיו, "אנחנו דווקא בוחרים להשתמש ביותר מחומר עיקרי אחד כדי להדגיש אחד מהם". כך, למשל, במרכז המחקר והניטור על גדות אגם פורנסבאי סן מיגל (2010): שני מבנים בשטח כולל של 1,100 מ"ר, שהחיפוי החיצוני שלהם עשוי אבן בזלת והפנים מחופה עץ. השימוש בשני החומרים יוצר קונטרסט שמדגיש את הפתחים בחזיתות המאסיביות, ומתייחס לחומרים המקומיים של שמורת הטבע.

ב"בית החול" (2010) בקומפורטה, לא רחוק מליסבון, נבנו ארבעה ביתנים על בסיס בקתות פשוטות שעמדו על חוף הים, תוך שימוש באלמנטי בנייה מסורתיים - גגות וקירות קש על גבי מסגרת העץ המקורית, בתוספת חומרי בנייה מודרניים ובידוד תרמי. בשלוש בקתות מוקמו חדרי שינה ומקלחות, ובחדר המגורים והמטבח שבבקתת העץ הגדולה כוסתה הרצפה בחול רך, כך שהקשר לסביבה והחוויה של מגע החול בכפות הרגליים יורגשו גם בפנים הבית, בלי להתפשר על הנוחות. מתחת לחול הותקנה מערכת חימום רצפתית, כך שהחול חמים גם בימים קרים. "אנחנו משקיעים מאמץ בהסתרת הפרטים, כמו פתחי מיזוג ושקעי חשמל. כל מה שלא רואים בבניין דורש השקעה כפולה", מדגיש מנואל. כך, למשל, בבקתות אפשר לשלוף את כבלי ההטענה לסמארטפונים מתוך החול.

פרנסישקו (49) ומנואל (48) איירס מתאוש, בנים לאב אדריכל ואם ציירת, הקימו את המשרד המשותף בגיל צעיר – 25 ו-24 בהתאמה - אחרי שעברו מסלול זהה בפקולטה לאדריכלות של האוניברסיטה הטכנולוגית של ליסבון (UTL) ועבודה עם גונסאלו בירן (Gonçalo Byrne) במשך חמש שנים, רובן כסטודנטים. שניהם כיהנו כמרצים בבתי הספר לאדריכלות בהרווארד, בליסבון ובערים נוספות באירופה. לפני כמה שנים, לאור ההצלחה וכמות הפרויקטים, החליטו לפצל את המשרד לשניים כדי להתייעל. "אנחנו מתנהלים כשני משרדים קטנים, כך שנשמרת אווירה של משרד קטן", סבור מנואל, "אבל יש יכולת לנהל יותר טוב את הפרויקטים, במיוחד את הגדולים. זה גם מאפשר מקום לדיון, לחקירה משותפת, לבחינת האפשרויות". היום מועסקים בשני המשרדים יחד 27 אדריכלים.

שומרים על אווירה של משרד קטן (צילום: ירון בירנבאום)
שומרים על אווירה של משרד קטן (צילום: ירון בירנבאום)

כשהזמינו אותם בשנה שעברה להשתתף בביאנלה לאדריכלות בוונציה, זו הפעם השנייה, הם הציגו את העבודה RADIX כחלק מתערוכת Common Ground שאצר דיוויד צ'יפרפילד. בכניסה לארסנלה, ליד המזחים מהמאה ה-16 והקשתות העתיקות הנושאות את הקירוי, הם הציבו פסל פלדה בגודל 8X8X4 מטרים שחלקו הפנימי מצופה זהב. הפסל, שניצב על שלוש רגלים ורגל רביעית נוגעת לא נוגעת ברצפה, הוא למעשה קובייה שנגרעו ממנה אליפסות בגיאומטריות שונות, כך שנוצר מחסה שאפשר לעמוד מתחתיו, לגעת בו ולראות את השתקפות הבניינים בקמרונות המוזהבים.

"מה שמייצר מכנה משותף, Common Ground בין אנשים, הם ההיסטוריה והזיכרון", מסביר מנואל, "רצינו לעסוק בדברים שכולנו מכירים היטב ולעורר את הזיכרון שלהם דרך מקום, צבע, מרקם וכדומה, לחבר בין המציאות הפיזית שאנחנו בונים לבין הרקע המשותף שיש לכולנו". פרנסיסקו מוסיף: "אתה יכול להבין את הפסל כמשהו מאוד בסיסי – סוג של מערה או מחסה - או בצורה מתוחכמת יותר ולזהות בצורניות ובגיאומטריה את הקשתות שנמצאות בבסיס ההיסטוריה של האדריכלות, את הנפחים ואפילו את הצבע של הפלדה שמזכיר את המבנים הפורטוגליים בתקופת הרנסנס, את רומא, וכמובן את ונציה והקאפלות המוזהבות שלה".

בביאנלה הקודמת הם הציגו "משהו הרבה יותר קונבנציונלי", לדבריהם, כאשר השתתפו בפרויקט Voids שאותו אצרה האדריכלית היפנית קזויו סג'ימה (Sanaa). הם תרמו לו מודלים של שמונה פרויקטים - שניים לכל בית: האחד הוא הנפח, הפוזיטיב של המבנה; השני הוא הריק, הנגטיב. "ב-2010 המסר היה שהאדריכלות מתרחקת מהמהות העיקרית שלה כמשהו שאנשים חיים בו וצריכים להשתמש בו, והופכת לעיסוק בצורה, בדימוי", מסביר מנואל מה השתנה בשנתיים האלה. "האדריכלות הוצגה אז בצורה הכי ברורה שלה: אם אתה יכול להבין מודל, אתה יכול להבין את הארכיטקטורה. השנה היית חייב להביא לחוויה את הרקע האישי שלך, הידע והזיכרון, ואת התפישות המוקדמות שלך על מה זאת אדריכלות".

צפו בהתקנת הפסל בביאנלה 2012 בוונציה:

כיצד אתם ניגשים לתכנן פרויקט, קטן או גדול?

פרנסישקו: "אנחנו מתחילים מהמקום. אנחנו מנסים להבין מה יש במקום הספציפי, שמצריך לגור בו או להשתמש בו, או איזו אווירה הפרויקט יכול לייצר ולהעצים. היינו רוצים להאמין שאנחנו אף פעם לא מתחילים פרויקט באותו אופן. הגורם העיקרי שמחולל כל פרויקט יכול להשתנות. זה יכול להיות פרט, חומר, קשר עם הטבע, קנה מידה. לפעמים זה יכול להיות אילוץ בנוגע לזכויות הבנייה, שממנו הפרויקט נובע. אחרי שמבינים איך נפתור את הבעיה, ניגשים לתכנון עצמו ושואלים את עצמנו שאלות על החיים במקום – אור, חלל, מקום, חומר".

מנואל סבור שפרויקט טוב הוא פרויקט שמצליח לשנות את הפונקציה של המבנה, במידה כזו אחרת: "צריך כמובן לענות על דרישות הפרוגרמה, אבל כדאי לאפשר גיוון ושינוי באופן שבו אתה חווה את המבנה. (אלווארו) סיזה נהג לומר שהפרויקטים כבר קיימים מעצמם באתר. אנחנו לא מסכימים - לדעתנו פרויקטים הם אפשרות לשנות את האתר".

שני פרויקטים שלהן, שהושלמו ב-2010, מציעים פתרונות שונים להפרדה בין פרטי לציבורי, ועושים שימוש שונה בקרקע. בבית האבות באלקאסר דו סאל, צרכיהם של הדיירים המבוגרים זכו למענה באמצעות שיבוץ החדרים בצורת לוח דמקה בתוך מבנה שמזדחל על גבי הקרקע, כך שלכל חדר יש מרפסת עם נוף ופרטיות מלאה. מצד אחד נשמרת האפשרות להתבודד ולקבל טיפול רפואי, ומצד שני מתאפשרים חיי קהילה פעילים ומעברים קלים בין האגפים. בבית מגורים פרטי בלאיריה, האזור הציבורי של חיי המשפחה מוקם בצורה הפשוטה ביותר – מלבן עם גג משופע – בעוד שהחלק הפרטי נטמן מתחת לקרקע. בשני החלקים יש פטיו מרכזי שאליו פונים החדרים, ואילו בחלק הציבורי כל החזיתות אטומות לגמרי למעט פתח אחד לכניסה, ופתח אחד גדול בגג שמחדיר את האור לכל חלקי הבית, ובו נמצאת גם מרפסת. קיומו של החלק הפרטי שקבור באדמה מתגלה רק כשפוסעים על הדשא, בסמוך לפטיו התחתון. הפרויקטים שונים בקנה המידה ובקונספט, אך שומרים על קו בהיר ועקבי ויוצרים מבנים אייקונים, שהראשון שבהם גם נבחר כצילום האדריכלות הטוב של 2012.

הצד המואר של הסיוט

אף שפורטוגל מאכלסת רק 10.5 מיליון תושבים, לא הרבה יותר מישראל, האדריכלות שמשגשגת בה מעוררת השתאות וזוכה להתעניינות רבה בעולם. 20 בתי ספר לאדריכלות פועלים במדינה, ושני אדריכלים פורטוגלים זכו בפרס פריצקר – אדוארדו סוטו דה מורה (2011), ואלוורו סיזה (1992) שנחשב לאחד האדריכלים החשובים בימינו. פורטוגל חווה בשנתיים האחרונות את אחד המשברים הקשים בתולדותיה והכלכלה הידרדרה לשפל המדרגה, עם שיעור אבטלה של כ-15% שנוסק עד כדי 30% בקרב צעירים עד גיל 24. המשבר פוגע גם באדריכלי הצמרת, כמו סוטו דה-מורה, וסכנת סגירה מרחפת על חלק מבתי הספר. מנואל משמיע אופטימיות זהירה, כשהוא אומר ש"יש שתי דרכים להסתכל על זה. לאדריכלים זה נורא, כי לאנשים אין עבודה והמשכורות נמוכות. זה סיוט. אבל יש נקודת מבט נוספת. בהנחה שהמצב הזה לא יימשך עוד זמן רב, כי אז פשוט נפסיק לבנות ולא תהיה אדריכלות, הרי שזה מאלץ את הבנייה להיות יותר ממוקדת, יעילה וחסכונית. באיזשהו אופן, זה לא כל כך נוראי לאדריכלות".

מה הופך את האדריכלות בפורטוגל למוצלחת כל כך?

פרנסישקו: "זה שיש לנו פנומן כמו סיזה משפיע הרבה על מה שקורה במדינה. כולנו צריכים להתחרות בו. זה מעלה את הרמה".

מנואל: "אדם בשיעור קומה מעלה את הרמה כי כולם ממהרים ללכת אחריו. לסיזה יש תפקיד מאוד משמעותי מהבחינה הזו".

פרנסישקו: "מעניין שאדריכלים בפורטוגל ממשיכים לנסות ולהסתכל החוצה, ולהיות מעודכנים באדריכלות פופולרית. זה לא כל כך שכיח בהרבה מדינות, אולי למעט שווייץ".

למרות ההכרה הבינלאומית, כל הפרויקטים שלכם נבנו בסביבה הקרובה. אתם לא רוצים להתרחב אל מחוץ לפורטוגל?

מנואל: "בדיוק התחלנו קצת לצאת החוצה. יש לנו כמה פרויקטים בספרד, באיטליה ובצרפת, וזכינו בכמה תחרויות בצרפת ובשווייץ. אז נקווה שבעתיד נגיע לבנות גם בישראל".

פרנסישקו: "אנחנו אוהבים להיות ממוקמים פה. יש הרבה אדריכלים צעירים שמשתתפים בתחרויות בחו"ל ומנסים לקבל פרויקטים במדינות מתפתחות, אבל יש סיכון גדול במדינות רחוקות כמו אנגולה, ברזיל או סין. קשה לשלוט באדריכלות שלך מרחוק. אתה יכול להצליח לעשות עסקים מרחוק, אבל לא בהכרח לעשות אדריכלות. צריך לדעת לנהל את זה מאוד טוב. משרדים אירופאים גדולים מצליחים לשלוט בפרויקטים שלהם, אבל למשרדים קטנים ממדינות קטנות זה כמעט בלתי אפשרי".

ראיון מצולם עם Aires Mateus (באנגלית):