במאי 2006 הבית שלי התפרק. רגע לפני שסיימתי לבנות אותו. עידן הגשמת הפנטזיות בחיי היה אז בעיצומו. עבדתי בתכנון בתים נוצצים, התמסרתי למימוש פנטזיות של אחרים, ובמקביל ניסיתי להגשים את שלי (או לפחות את אלה מהן שחשבתי שהן שלי). משכפול של סגנונות חיים נחשקים ועד המצאת שפה חדשה – נקודת המוצא תמיד הייתה הרצון להציג תמונה יפה, שלמה ונטולת כאב. התמחיתי בבניית בתים מפוארים בפריז, שם עבדתי בסטודיו מהשורה הראשונה, ומאוחר יותר חזרתי לארץ והמשכתי כעצמאי לתכנן בתים פרטיים מוקפדים ומתוכננים עד לפרט הקטן ביותר.
הבית שאדם בונה לעצמו במהלך חייו מגלם את הניסיון לייצר לו ולמשפחתו מקום אחר, נטול משקעים וצלקות. מקום שיוכל לתקן את כאב הבית הראשון, הבית שבו גדלנו. אלא שבכל בית שוכן כאב, שגם הבתים המלוטשים שמצטלמים טוב במגזינים לא יצליחו לטשטש. והם בהחלט מנסים.
הכאב שמתחיל בבית ההורים
כולנו נושאים את צריבת הבית הראשון. גם אני. לא קל היה לגדול בשכונת נחלאות בירושלים של אמצע שנות ה-70, כבן למשפחה אשכנזית של פעילים אנטי ציוניים מהשמאל הרדיקלי. כילד, התביישתי להיות משויך למשפחתי. היינו חריגים בנוף השכונתי, ובטח שבנוף הפוליטי של ישראל של אותם ימים. דעותיהם של הוריי ופעילותם הפוליטית נתפסו כמתריסות וכראויות להוקעה חברתית, ואף לנידוי. ניסיתי להסתיר את השונות שלי ולהיות כמו כולם. להיטמע, לא לבלוט. לטשטש את הקשר עם משפחתי, לטשטש את ביתי. רציתי שנהיה עוד בית ככל הבתים.
אבל אי-אפשר לשכפל בית. הוא מכיל את כל המטענים שספגנו בימי חיינו, את כל המשאלות הכמוסות שאנחנו שואפים להגשים, את כל מה שרצינו לתקן. לא מפתיע, אם כן, שתהליך בנייתו מורכב כל כך, ובפרט כשצריך לחלוק ולשלב את הפנטזיות והתשוקות עם אחרים.
בנקודת הזמן הרגישה של שלב מימוש הבית, נכנס לתמונה הארכיטקט שאמור לתכנן את אותו "בית מתקן" תוך שילוב של תפישתו היצירתית, תנאי המקום, רוח התקופה וחלומותיהם של מי שעתידים לגור בו. הוא שומע את רצונותיהם. רושם את הצרכים. מעבד צורה וחומר ומנסה ליצור מעטפת אסתטית ש"תצטלם טוב" ותצניע את מה שבאמת מתחולל בפנים.
אלא שבתים הם יותר מכתבת שער נוצצת. הם גם יותר מסך החללים והחומרים המרכיבים אותם.
לבנות לאחרים כדי להדחיק את הכאב האישי
אז רגע לפני שסיימתי לבנות את ביתי הוא התחיל להתפרק. הבחנתי כיצד אני מטשטש את הכאב האישי שלי באמצעות עבודת תכנון אינטנסיבית של בתי אחרים. מושקעים, בוהקים ומלוטשים ככל שהיו, חזותם תמיד נועדה להסתיר אמת שמסתתרת בפנים. התחלתי לנבור באובססיביות בעברי. לחזור אל אותם הבתים שבהם חייתי. לחקור את אותם חללים טעונים באהבות, בפרידות ובכאב. זמן רב חלף מאז שחייתי בהם, ורציתי לזכור בפירוט את המחשבות והתחושות שהתעוררו מאחורי כל אותן חזיתות.
התיעוד האותנטי ביותר שמצאתי היה אוסף דפים ששימשו, ועדיין משמשים אותי, כפתקי משימות חודשיים עמוסים ודחוסים עד אפס מקום, שבהם כל משימה מתממשת-נמחקת וכל סקיצה, ציור או מחשבה נשמרים כמעין זיכרון של הרגע שבו נצרבו על הדף. כולם יחד מהווים יומן חיים, שנכתב ללא תכנון ראשוני וללא כוונה להישמר.
הדפים סודרו בסדר כרונולוגי, נסרקו ותוארכו. הייתה זו הפעם הראשונה שהבנתי את היקף הפעולה - היסטוריה אישית מקודדת ושמורה בקפידה. יש באיסוף הדפים הזמנה של המתבונן לפענח שפה שבה המחיקה היא בנייה. עכשיו הם כבר כרוכים כספר. 157 דפים, אחת עשרה שנים וארבעה חודשים, כרוניקה של פרק בחיים, רצף בלתי פוסק של חלומות ומחשבות שמיתרגמים למשימות, לסקיצות, לשרטוטים, לשרבוטים ולרשימות. ניסיונות לעשות משפחה. למצוא אהבה. לבנות בית. בזכות אותם ניסיונות מרובי המחיקות עבר עוד חודש, עברה עוד שנה וכך, בחשיפתם, הזמן מקבל משמעות חדשה. הדף שהתמלא עד אפס מקום מתחלף בדף חדש וכך נחתם הזמן.
העבודה הקדחתנית על הספר שינתה את תפישתי כמתכנן בתים. חדלתי להיות אותו ארכיטקט שנותן שירותים ומוציא לפועל פנטזיות של אחרים, והפכתי לארכיטקט ללא קליינטים. אני מתכנן את מה שאני מאמין בו באמת. הרגשתי שהגיע הזמן ליצירה חדשה, שמנסה להשתמש בכאב כחומר, בין אם בבניית בניין, בתכנון בית, בציור או בחריטה על עץ. השפה החדשה שהתפתחה בעקבות הספר הובילה אותי ליצירת עבודות שבמרכזן ניצב הבית, על תכולתו הטעונה.
היום, בתים נראים בעיניי כאובייקטים שמאפשרים למדוד כאב. חזיתותיהם נראות בעיניי כמצבות. מצבות לכאב שנקבר מאחוריהן, יחד עם החיים הבלתי מושלמים שרוחשים בתוכם.
