"כיפת ברזל" היא בחירה מעניינת של כינוי למערכת יירוט רקטות: כן השיגור של הטילים הישראליים הרי אינו דומה בשום צורה לכיפה, והשם המטאפורי מנסה לנסוך ביטחון באזרחים המופגזים, באמצעות דימוי הכיפה שחוסה על שמי עריהם. צה"ל שאב כאן השראה מתוך עולם עתידני, משום שהמוטיב של עיר תחת כיפה (Domed City) שכיח בספרות מדע בדיוני, בקומיקס ובשיח פוטוריסטי באופן כללי.

ככל הנראה, הרעיון של כיפה הסוככת מעל יישוב אנושי הופיע לראשונה ב-1881, בספר הפנטזיה "300 שנה קדימה" של הסופר הבריטי וויליאם דליסלה היי. בספר מתוארת ציביליזציה עתידנית שחיה תחת כיפת זכוכית מתחת לים. משם התגלגל הרעיון אל חוברות קומיקס וספרים, שאחד הידועים בהם הוא "מתחת לכיפה" (2009) מאת סטיבן קינג. העלילה מספרת על העיירה צ'סטר מיל, שבוקר אחד, ללא כל אזהרה, מופרדת מהעולם על ידי כיפה שקופה ובלתי נראית. התושבים מתאגדים בניסיון להסיר את הכיפה בעזרת חומר נפץ, אך משימתם נכשלת, ואז הם מחליטים להתחקות אחר הגורם שהציב אותה. הם מגלים שהכיפה הוצבה מעל העיר כדי לבדר תושבים מכוכב אחר, שצופים עליהם כל הזמן - מעין "האח הגדול" בגרסה אורבנית-אקסטריטוריאלית.

מהספרות והקומיקס נדדו ערי הכיפה לקולנוע, שם עברו המחשה מוצלחת יותר מפעם אחת. בסרט "הבריחה של לוגאן" (1976), העולם נחרב בגלל פעילות אנושית וקומץ אנשים ניצל בזכות חיפוי העיר בכיפה. בסרט "משפחת סימפסונס" (2007), להבדיל, צונחת על העיירה ספרינגפילד כיפת זכוכית ענקית. זה קורה אחרי שהומר משליך את הצרכים שלו ושל החזיר שאימץ לאגם, ובכך מזהם את העיירה ללא הכרה. כשהידיעות על הזיהום החמור מגיעות לבית הלבן, מציע השר להגנת הסביבה לנשיא ארצות הברית, ארנולד שוורצנגר, חמש אופציות לטיפול במפגע, ושוורצנגר בוחר באופן שרירותי לחלוטין בהצעה מספר 3 - לבודד את ספרינגפילד תחת כיפת זכוכית ענקית.

מה הקשר בין כדורגל לכיפה גיאודזית?

גם האדריכלות מרבה לפלרטט עם הרעיון של ערים תחת כיפות, ויש הטוענים שהיה זה בכלל אדריכל שהצית מלכתחילה את פתיל הדמיון הכיפתי של המאה ה-20. מדובר בבאקמינסטר פולר (Buckminster Fuller), איש אשכולות שהיה גם מהנדס, ממציא פורה והוגה דעות. בשנות ה-40 של המאה הקודמת המציא פולר את הכיפה הגיאודזית, שמורכבת ממשולשים שווי צלעות צמודים היוצרים יחד חצי כדור או כדור שלם.

כל הצמתים של כיפה גיאודזית מחברים יחד שש פאות של משולשים, פרט ל-12 צמתים קבועים שמחברים רק חמש פאות משולשים. העוצמה של הכיפה הגיאודזית מתקבלת באמצעות העקמומיות שלה, מתוך חוקים פיזיקליים דומים לאלו שהעניקו עוצמה לקשתות הרומיות. ככל שכיפה גיאודזית גדולה יותר ומחולקת למשולשים קטנים יותר, היא תהיה חזקה יותר ביחס למשקלה. וככל שהמשולשים שיוצרים את הכיפה הגיאודזית קטנים יותר ביחס לקוטר המעגל, כך היא תדמה יותר לכיפה מעוגלת ותהיה פחות זוויתית.

לאחרונה נראתה הכיפה הגיאודזית בסדרת הטלוויזיה "אבודים", שם היא משמשת כחלל של בונקר תת-קרקעי. ב-1967 ניצח פולר על בנייתה של כיפה גיאודזית בקוטר 76 מטרים במונטריאול, לכבוד תערוכת האקספו שהתקיימה בעיר הקנדית. גם בישראל אפשר למצוא כיפה גיאודזית אחת, שנמצאת במכון וייצמן ומשמשת כמבנה למחקר אקולוגי. פולר מוכר גם בזכות גרסה מעט שונה של כיפה גיאודזית, שנמצאת בשימוש נרחב בכל העולם. זהו הכדורגל, שמורכב ממחומשים ומשושים המחוברים זה לזה בפאותיהם, ואומץ באופן רשמי על ידי פיפ"א ב-1970. הכינוי של באקמינסטר פולר היה באקי, ולכן הכדורגל נקרא גם Buckyball.

אבל הכיפה של פולר היא לא רק מבנה הנדסי, אלא גם רעיון עתידני. הוא סבר שבני אדם ייאלצו לחיות תחת כיפות גיאודזיות עצומות, שיגינו עליהם מפני אקלים קיצוני וישמרו על הטבע מחוץ לכיפה מפני ידה ההרסנית של האנושות. כך הוא הגה, למשל, כיפה בת שלושה ק"מ מעל מנהטן, כדי להגן על ניו יורק מפני מזג האוויר והזיהום. פרויקט הכיפה, חשב פולר, יחזיר את ההשקעה בתוך עשור, מאחר שיחסוך את הצורך בחימום יקר ובמנגנון לפינוי השלג מהכבישים. את אותו רעיון תיאר, מאוחר יותר, ג'ון בראנר בספר המדע הבדיוני "לעמוד על זנזיבר".

בשלב מסוים הפכה הכיפה הגיאודזית של פולר לסמל של הגנה מפני זיהום אוויר, יכולת התיישבות מחוץ לכדור הארץ, הגנה מפני חיידקים עמידים וקטלניים או כמקלט מוגן מפני השתוללות איתני הטבע. בימים אלה, כשהמונח "כיפת ברזל" מהדהד מכל עבר, החזון שלו לא נשמע הזוי כל כך. לאפשרות ההגשמה שלו תורמים שלל פרויקטים וחזונות כיפתיים, שצצו בעשור האחרון ברחבי העולם. הנה כמה מהם:

כיפת יוסטון

העיר הרביעית בגודלה בארה"ב, יוסטון, נתונה לפגיעות הוריקנים. ב-1900 התרגשה על העיר הטקסאנית סופת ההוריקן החמורה ביותר בהיסטוריה של ארה"ב, וגבתה את חייהם של 18 אלף בני אדם. ב-2008 עבר בעיר הוריקן, שהסב ליוסטון נזקים בשווי 10 מיליארד דולר ושיתק אותה במשך שבוע. לצד ההוריקנים יודעת העיר להציע חום ולחות קיצוניים, מה שמסביר את השימוש המאסיבי במזגנים ואת הנתון הבא: שיעור גזי החממה הכי גבוה בארצות הברית הוא ביוסטון.

ב-2009 הכריזה קבוצה של מהנדסים שהפתרון היעיל ביותר נגד הוריקנים ולהפחתה של גזי חממה הוא העברת העיר לחלל סגור, כלומר להציב מעל שמיה כיפה. הכיפה שהציעו נמתחת על פני 6.4 מיליון מ"ר, מה שיהפוך אותה לגג הגדול ביותר בעולם. מבנה עצום שכזה לא יכול להיבנות מזכוכית כבדה או מפלסטיק שברירי; הוא דורש חומר קל במשקלו וחזק בעמידותו. החומר הפוטנציאלי למשימה הוא ETFE, פרי פיתוחה של החברה הגרמנית וקטור פויל (Vector Foil). זהו פולימר קל, גמיש, שקוף וחזק, שמסוגל לעמוד ברוחות חזקות, גשמים ופגעי מזג אוויר בזכות העובדה שהוא מכיל 1% זכוכית ו-99% כלום.

הכיפה של יוסטון נשמעת כמו רעיון הזוי. מצד שני, גם טיסה לירח נחשבה פעם לחזון מופרך.

פרויקט עדן

פרויקט עדן בבריטניה מורכב משבע כיפות, המחוברות יחדיו וחוסות על צמחים שנאספו מרחבי תבל. הכיפות מדמות את התנאים של סביבות טבעיות שונות, בהן אגן הים התיכון ויער טרופי. הן בנויות ממאות מתומנים העשויים ETFE, שנתמכים בקורות פלדה. הכיפות הן גיאודזיות, כך שלא נדרשים עמודים כדי לתמוך בהן, מה שמותיר את החללים הפנימיים חשופים ונטולי-קורות. את הפרויקט תיכנן האדריכל הבריטי ניקולס גרימשאו, ומאז שנפתח בשנת 2000 הוא מושך אליו מבקרים מכל העולם, חובבי צמחים או הנדסה.

פרויקט עדן התפרסם לאחר ששימש כתפאורה לאחת הסצינות בסרט ג'יימס בונד "למות ביום אחר" (2002) עם פירס ברוסנן. שלוש שנים לאחר מכן נערך באתר הקונצרט הגדול Africa Calling, אחד משמונת הקונצרטים בסדרת Live 8, שאירחה כאלף מוזיקאים מרחבי העולם ותרמה חצי מההכנסות לנזקקים באפריקה.

גנים על המפרץ

"גנים על המפרץ" (Gardens by the Bay) הוא פארק שאפתני, שנבנה על אי מלאכותי במרכז סינגפור. החלק הראשון, שנפתח למבקרים ביוני השנה, מכיל בין השאר שתי כיפות עצומות ממדים, שמהוות את החממה הגדולה ביותר בעולם. כיפה אחת מכונה "כיפת הפרחים", ושוררים בה תנאים קרים ויבשים בעבור צמחייה ים תיכונית וטרופית. השנייה נושאת את השם "יער העננים" ובה גדלה צמחייה ממקומות גבוהים בעולם. בתוך יער העננים נבנה הר מלאכותי, שממנו זורם מפל שוצף. אל פסגת ההר מגיעים המבקרים במעלית, וממנה הם יורדים בספירלה עד הקרקע.

בפרויקט יש פרט מרשים נוסף. אמנם לא מדובר בכיפות, אבל גם הוא נדמה עתידני ופנטסטי - עשרה מבני ענק דמויי עצים, שנעים בגובה של בין 25-50 מטר, ומשמשים כגנים אנכיים לכל דבר. יש עליהם עשרות סוגים של צמחים, שגדלים לרוחב ולגובה.

כיפה בסיביר

חברת הבנייה הרוסית AB Elise מקווה לבנות כיפה ענקית מעל מכרה יהלומים נטוש במזרח סיביר, שם צונחות בחורף המעלות ל-40 מעלות צלזיוס מתחת לאפס. המכרה, שננטש לפני 11 שנה, מוכר גם כ"חור הכי גדול שתיכנן האדם". לפי חזון החברה, הכיפה תיצור עיר חדשה, משוכללת ומלאת חיים, ותזרים אנרגיה אנושית לשטח הנטוש.

תחת הכיפה החמימה יגורו כ-100,000 תושבים בשלושה מפלסים. במרכז המבנה תהיה חווה אנכית וברחבי החלל תישתל צמחייה מגוונת, שתספק מזון ומרגוע לתושבים. יהיה אפשר לצאת מהכיפה אל השטחים הפתוחים שבחוץ ולטייל בהם כשמזג האוויר יאפשר זאת.

הקושי ביישום הכיפה הסיבירית מצוי דווקא באופי הקרקע, שבמשך שבעה חודשים בשנה הוא קפוא ובשאר הזמן בוצי. אבל גם לזה נמצא, אולי, פתרון הנדסי, בדמות מבנים שנתמכים על ידי עמודים כך שלא ישקעו בקיץ וחימום האדמה כך שלא תקפא בחודשי החורף. החימום יופעל באמצעות אנרגיה סולרית, שתגיע מפאנלים שיפוזרו על גבי הכיפה.