הביתן היפני

Architecture. Possible here? Home-for-all

אוצר: Toyo Ito

הפרויקט הוא יוזמה של אדריכל-העל טויו איטו, שמטרתו להציע פתרונות דיור לנפגעי הצונאמי בני ארצו שאיבדו את בתיהם באסון שהתרחש בשנה שעברה. "דיור לכל" הוא שם התערוכה, שמציגה עשרות מודלים של בתים פוטנציאליים על רקע תמונה פנורמית של אזור האסון. את התמונה צילם נאויה הטאקייאמה, שאיבד את אמו ואת בית ילדותו בצונאמי. הפרויקט, שהחל לפני שנה ביוזמתו של איטו, מבקש לבחון מחדש את הערכים האסתטיים והפורמליים של אדריכלות בעידן המודרני, בהקשר של אזור שחרב וכעת אפשר להקים אותו מחדש באופן שונה.

מיד לאחר שוך הצונאמי, החלו תושבים לחזור אל בתיהם שנמחקו ולהקים מבנים מאולתרים מחומרים פשוטים ומהריסות הבתים, מתוך תחושת שייכות וקשר לקרקע. הפעולות הספונטניות של המקומיים, בניגוד לתוכניות השיקום שקידמו הרשויות, מתבססות על מורשת האזור והתייחסות לכוחות הטבע, ולא רק על שיקולי בטיחות והגנה ותפיסות מודרניסטיות של בינוי ערים.

הכניסה לביתן עם שם התערוכה (צילום: Noya Hatakeyama, Japan Foundation)
הכניסה לביתן עם שם התערוכה (צילום: Noya Hatakeyama, Japan Foundation)

איטו זיהה את הצורך של התושבים במקומות מפגש ציבוריים שלא היו קיימים, והחל לתכנן מבנים זמניים המשלבים שיטות בנייה מסורתיות וחומרים טבעיים (בעיקר עץ). בהמשך גייס שלושה אדריכלים צעירים, וביחד הם פיתחו סדרה של מבנים בעלי טיפולוגיות משתנות לפי הצרכים האישיים השונים, תוך כדי מעורבות של הקהילה המשתקמת.

"מדוע בניין נבנה? (...) ועבור מי? (...) אלה שאלות שנשכחו בתהליך התכנון והבנייה המתועש של היום, שבו החלטות מתקבלות 'מלמעלה למטה' על ידי יזמים ומהנדסים", הסביר איטו את התהליך. "אחד המאפיינים של הפרויקט הוא המפגש בין מי ש'בונים' את הבית לבין מי שגרים בו, והשיח ביניהם מציף את הצרכים האמיתיים לאורך כל תהליך התכנון והבנייה, כך שהמבנה מתוכנן מהקרקע ומעלה, וחוזר להבין מהי אדריכלות".

המודלים, שברוח הדברים נראים בלתי מהוקצעים בעליל, כמעט מאולתרים, מונחים על קורות עץ גסות שמתייחסות ליסודות הבתים המפוזרים בשטח ההרוס, שריד יחידי לעיירות שנהרסו. עמודי עץ טבעי חודרים דרך תקרת הקומה התחתונה אל חלל התצוגה כך שהמבנה נראה כאילו הוא מונח עליהם, בדומה לרוב המבנים המוצעים שמרימים את הבתים מעל פני הקרקע, כמקובל באדריכלות היפנית המסורתית.

התערוכה נועדה לשתף את הקהל הבינלאומי בתהליך המחקר והדיון, וזיכתה את יפן בפרס אריה הזהב כביתן המצטיין מבין המדינות המשתתפות.

ונצואלה

Torre David /Gran Horizonte / Urban think-tank

אוצרים: Justin McGuirk, Iwan Baan

הזוכים בפרס הפרויקט המצטיין בתערוכה המרכזית Common Ground, שנסקרה כאן בהרחבה בשבוע שעבר, בחרו להקים מסעדה ונצואלית טיפוסית בלב הארסנלה (האולם המרכזי), המציעה אוכל מקומי, שתייה ומוזיקה. המתחם הצבעוני מביא מעט מהתחושה של רחובות קראקאס לוונציה, והפך למוקד התאספות שוקק, החביב על המבקרים במתחם הביאנלה, שמחפשים מדי פעם מקום לנוח מהשוטטות הארוכה בין התערוכות.

אך מסעדת "גראן הוריזונטה" (אופקים רחבים) היא רק תירוץ למשוך מבקרים לתערוכה האמיתית, העוסקת גם היא בדיור מאולתר. סביב שולחנות האוכל נתלתה סדרת צילומים המתעדת בניין משרדים נטוש ונודע בקרקאס – "מגדל דוד" שמו - שאליו פלשו 750 משפחות חסרות בית (תופעה המכונה squatting).

המגדל, שלד בטון בן 45 קומות שמעולם לא הושלם, הפך להיות סלאם אנכי (ורטיקלי), שכונת עוני שהוקמה באופן ספונטני ויצרה קהילה ותרבות שלמה בין קומותיה וסביב הבניין. הצלם איוון באן וצוות התערוכה תיעדו במשך שנה את החיים במגדל הנטוש, ומציגים מבט אופטימי ומודל אפשרי לדיור א-פורמלי אנכי, פתרון לטיפול בחסרי הבית, ואולי אפילו למצוקת הדיור העולמית. "מבחינת התושבים זהו לא סלאם אלא בית, הסלאם הוא רק בראש שלנו", כתב באן. "מדוע רוב האוכלוסייה הענייה במדינות כמו ונצואלה צריכה להתגורר בשכונות עוני בשולי העיר, אם קיימים בניינים שעומדים ריקים במרכז?" שאל ג'סטין מקווירק, מבקר האדריכלות של ה"גרדיאן" הבריטי שאצר את התערוכה, בראיון מצולם למגזין DeZeen.

הדירות המאולתרות במגדל מאפשרות לכ-3,000 חסרי בית לקיים חיים תחת קורת גג במרכז העיר, וכחלק מקהילה שהקימה לעצמה שירותים חברתיים ומסחריים בתוך הבניין – מתפרה, חדר כושר, מספרה ואפילו כנסייה. "זו אינה סתם טיפולוגיה מקרית של מגורים. גם בית הדומינו של לה-קורבוזייה מתחילת המאה ה-20 היה בעצם שתי רצפות בטון עם מדרגות ביניהם שהדיירים חילקו לדירות לפי צרכיהם. מגדל דוד הוא הרחבה של בית הדומינו, אבל רדי-מייד. הוא אמנם תוצאה של כישלון, אבל הוא קיים וצריך לחשוב מה אפשר לעשות איתו".

הבחירה בפרויקט לייצג את ונצואלה בביאנלה עוררה תגובות עזות, בין השאר מצד אנשים שחשבו שהמדינה מוצגת באור רע, ובמקום להציג בניינים עם אדריכלות טובה שתוכננו וגם הושלמו, מציגים פרויקט כושל ומעודדים פעילות לא חוקית. אלא שהאוצרים, שרואים בפרויקט ביטוי לאדריכלות שנוצרת על ידי המשתמשים ולא מוכתבת על ידי האדריכל, לא נרתעים מהביקורת הציבורית. לצד הצילומים הם פירסמו גם חלק מהדעות המנוגדות כפי שהתפרסמו בכלי התקשורת, כדי לעודד את הדיון בנושא.

הפרויקט והרעיונות המוצגים מרתקים, אך החיבור בין המסעדה לתצוגה נראה – אולי רק דרך מסך המחשב - לא משכנע ואפילו צורם. אוצרי התערוכה מסבירים כי מבחינתם המקום הכי מתאים לניהול דיונים הוא סביב האוכל, שיוצר "מכנה משותף" בין הצדדים השונים, אך יש משהו מצטדק בדאגה למחוסרי הבית שגרים בסלאמס על בטן מלאה בוונציה השבעה. חיבור מלאכותי שרק מדגיש את פער המעמדות.

ארה"ב

Spontaneous Interventions: Design Actions for the Common Good

גם האמריקאים (שזכו בציון לשבח) בחרו להציג פתרונות א-פורמליים, תחת הכותרת "התערבויות ספונטניות: פעולות עיצוביות לטובת הכלל". מתוך 450 הצעות שנענו לקריאה של יוזמי התערוכה – המכון האמריקאי לעיצוב עירוני - נבחרו 124 פרויקטים בהיקפים שונים - אדריכליים, אמנותיים ושימושיים, שאותם יזמו תושבים כדי לשכלל את הנוחות, השימושיות, הבטיחות והקיימות של השכונות והערים שבהן הם חיים.

הפרויקטים, חלקם יוזמות של אזרחים פרטיים ורובם התנדבותיים, מצליחים ליישם רעיונות יצירתיים: מגרשי חניה שהוסבו לחוות קהילתיות, אוטובוס שנרכש תמורת דולר בודד ומשמש כשוק נייד, מערכת שיתופית שאוספת מידע על איכות הסביבה בעזרת מכשירי הסמארטפון של התושבים, ויחידת גרילה שמסמנת בצורה מחתרתית מסלולי אופניים בן לילה, כי נמאס לה לחכות שהרשויות יכשירו שבילים ראויים לרוכבים. לפעמים ההצעות גם מתקבלות ומתגשמות.

התערוכה מוצגת באופן אינטראקטיבי, כשהפרויקטים מודפסים על גבי פוסטרים התלויים מהתקרה, ומחוברים בעזרת חבלים וגלגלות אל משקולות התלויות לאורך הקיר. על גבי המשקולות מופיעה מגוון של בעיות עירוניות וסביבתיות – ניתוק חברתי, בניינים נטושים, קרקע מזוהמת וכן הלאה. משיכה של פרויקט כלפי מטה, עד גובה העין, מרימה את המשקולת המתאימה וחושפת את הפתרון לבעיה. בגב כל פרויקט מופיע ברקוד צבעוני, שממחיש את הקטגוריות שבהן עוסק הפרויקט ואת משקלן היחסי - מידע, קהילה, נגישות, כלכלה, קיימות והנאה. הפרויקט מעודד את היזמות החברתית וההתארגנות הספונטנית במסגרת הקהילה והשכונה, על רקע המחאה החברתית של השנה שעברה, שגם בארצות הברית טרם הניבה את התוצאות המיוחלות.

רוסיה

iCity

אוצר: Sergei Tchoban/SPEECH

הביתן הרוסי המרהיב, שזכה גם הוא בציון לשבח, שונה לחלוטין מכל מה שהוזכר עד עתה, וחוגג את הקידמה, האסתטיקה ההיי-טקיסטית והשאיפות הקפיטליסטיות של השלטון הנוכחי. התערוכה iCity מציגה את "עמק הסיליקון" העתידי של רוסיה, סקולקובו, בצורה אינטראקטיבית ויצירתית. קירות האולמות, הרצפה והתקרה מחופים בפאנלים עם הדפסים של קודים דיגיטליים, שאותם ניתן לסרוק באמצעות אייפדים המחולקים לקהל בכניסה. סריקה של בר-קוד מואר מציגה סרטון או מצגת בנושא הקשור לפרויקט סקולקובו. העיר השאפתנית הנבנית בימים אלה סמוך למוסקבה מתיימרת להפוך את רוסיה למעצמה טכנולוגית, ותכלול חידושים טכנולוגיים ומדעיים, גאדג'טים ופטנטים בכל קרן רחוב. לצורך תכנונה גויסה צמרת האדריכלים העולמית, כמו SANAA, OMA, הרצוג ודה-מרון וגם אוצר הביאנלה עצמו, דיוויד צ'יפרפילד.

רוסיה מנסה למתג את עצמה כמדינה היי-טקיסטית ולקרב את עצמה למערב בעזרת האדריכלות, בדומה למדינות המפרץ, אך הדימוי של משטר מדכא ומושחת רק מתעצם באופן שבו המדינה בוחרת להתעלם במופגן מהנושא שנבחר לביאנלה, ומהשיח החברתי-כלכלי שמאפיין את רוב המוצגים. לרוסיה היסטוריה ארוכה של "ערי מדע" שנכשלו, ה"נאוקוגרד", והן בדרך כלל הוקמו על ידי עובדי כפייה במחנות עבודה. ועם כל זה, הביתן הוא המוצלח ביותר בתערוכה מבחינה ויזואלית. הכיפה מכוסת הפאנלים שפתח נפער בקודקודה, כמו הקסטונים בפנתיאון של רומא, היא מראה עוצר נשימה.

ברזיל

הביתן הזה מצליח למשוך מבקרים בזכות הסגנון ההומוריסטי שלו. חורי הצצה קבועים בקיר מאפשרים לעקוב אחר עלילות משפחה אמידה בווילה בסאו-פאולו, בתכנונו של האדריכל מארציו קוגן. הסרטונים הקצרים מציגים טלנובלה משעשעת הסוקרת את המבנה דרך חיי הדיירים, ומעמידים את הצופה במצב כפוי של מציצנות. מעברו השני של הקיר ערסלים תלויים וגיטרה מזמינים את המבקרים לנוח, תחת הציטטה של לוסיו קוסטה, שתיכנן את העיר ברזיליה: "אותם האנשים שנחים בערסלים יכולים, אם צריך, גם לבנות עיר בירה חדשה תוך שלוש שנים".

  • ביתנים נוספים הראויים לציון הם הפולני, שזכה גם הוא בציון לשבח, ומדמה רעידת אדמה בעזרת קירות ורצפה רועדים, והביתן ההולנדי, שבו נעים בצורה ממונעת וילונות מבד במסילות הקבועות בתקרה, המחלקים את החלל למרחבים משתנים במחזורים בני שעה, ומדגימה דרכים שונות להשתמש במבנה נתון.

  • בהיבט הישראלי, התערוכה "נופים נודדים" (Migrating Landscape) המוצגת בביתן הקנדי, כוללת גם עבודה של האדריכלים הישראלים כפיר גלוזברג וליאנה ברסלר, שנבחרו לייצג את טורונטו, לצד 17 עבודות נוספות מרחבי קנדה. העבודות מונחות על גבי טופוגרפיה אבסטרקטית מעץ גס, ומתייחסות לחוויות ההגירה של כל אחד מהאדריכלים והאמנים שהגיעו מארצות שונות, וביחד מייצרים "מכנה משותף" רב תרבותי. הנה ראיון שנערך עם גלוזברג באפריל האחרון.

  • התערוכה בביתן הישראלי, "נושאת מטוסים" שסוקרה כאן לראשונה לפני שנה, ועוסקת בהשפעות האמריקאיות על החברה והאדריכלות הישראלית החל משנות ה-70, זוכה גם היא לשבחים, בעיקר בזכות חנות המזכרות שבקומה הראשונה, המציעה למכירה מבחר צעצועים ומזכרות המשלבים בסרקזם חינני בין הפוליטי לנוסטלגי: בובות של מנחם בגין לצד מסטיקים בצורת עיטורים צבאיים ופאזלים של פתרון הסכסוך, שעוצבו לצורך התערוכה.