ביום שבת סגרירי של חודש יולי, רחובות העיר רובה (Roubaix) ריקים מאדם, וכך גם בתי הקפה והחנויות (אלה שהואילו לפתוח). שקט מרתיע שורר בכיכר המרכזית ושערי הכנסייה הגדולה סגורים. תייר מזדמן היה בורח במהרה לליל, העיר הקרובה, בעוד שמבקרים יודעי-דבר עושים את דרכם לעבר האטרקציה האמיתית של העיר - היחידה, אם לומר את האמת – "מוזיאון הבריכה".
מרחק כמה דקות הליכה מתחנת הרכבת התחתית – המטרופולין של ליל מצויד ברכבת תחתית מצוינת – בעיר בלתי סבירה, שוכן אחד המוזיאונים המקוריים ביבשת: המוזיאון לאמנות ולתעשייה של רובה, או בשמו העממי "מוזיאון הבריכה". מדובר בחלל מפואר המציג אמנות גבוהה סביב לא אחרת מבריכה ציבורית ישנה.
רובה המנומנמת, עיר לוויין אפורה שהיא גם העיר השנייה-מלמטה בטבלת העוני בצרפת, מזוהה יותר מכל עם מירוץ האופניים פריז-רובה שמסתיים בעיר, ושמכונה "הגיהינום של הצפון" – כינוי שממצה פחות או יותר את התדמית של המקום, ובעצם של אזור צפון צרפת כולו (כפי שאפשר היה להתרשם בשובר הקופות הצרפתי משנת 2008, "ברוכים הבאים לצפון"); ולבטח, בריכה ציבורית היא לא התצורה שבה מצפים למצוא ציורים של פיקאסו, למשל. זה, כמובן, מה שהופך את "מוזיאון הבריכה" למקום מרתק.
ראש העירייה רצה את הבריכה הציבורית היפה ביותר במדינה
הקמת הבריכה החלה בשנות ה-20 המוקדמות של המאה הקודמת, כאשר ראש העירייה נתן הוראה לבנות את הבריכה הציבורית היפה ביותר בצרפת - מקום שיהווה מקור גאווה לתושבים. האדריכל אלבר באר עמד במשימה. הוא יצר מבנה ציבורי מונומנטלי בסגנון אר-דקו, שאיפשר לתושבי העיר והאזור לשחות בבריכה האולימפית (50 מטרים) וליהנות ממרחצאות חדישים ומפנקים.
כך המשיכה הבריכה לפעול במשך למעלה מיובל שנים, עד שב-1985 היא נסגרה בעקבות בעיות בטיחות הקשורות ליציבות הגג. במשך כעשר שנים היא עמדה נטושה, עד שהוחלט בעירייה על פרויקט שאפתני שיהפוך אותה למוזיאון. מכרז בינלאומי נפתח, ובסופו נבחר האדריכל הצרפתי ז'אן-פול פיליפון, בזכות מסירותו ל"נשמה של המקום". השיפוצים ארכו שלוש שנים ועלו כ-150 מיליון פרנק (כ-20 מיליון אירו), ופיליפון, המתמחה בתכנון חללי תצוגה, הצליח לשמר את ההוד של המבנה המקורי תוך שהוא מעניק לו חזות חיצונית עדכנית, המתייחסת לסגנון הבנייה של האזור.
חומת לבנים אדומה, שעליה מופיעה המלה "מוזיאון" מהצד החיצוני ו"בריכה" מהצד הפנימי, מושכת מיד את תשומת הלב. אותן לבנים שובצו פעם בחזית של מפעל מקומי לייצור בדים (תעשיית הטקסטיל פעלה כאן במשך דורות), והשארת החומה על כנה משמרת את הזיכרון של העיר, כפי שגם ניתן לחזות בפנים המבנה, מחווה למורשת תעשייתית מחוספסת. גן פסלים מאופק מלווה את המבקרים לעבר החזית המרשימה, שבשילוב האבן החשופה והזכוכית, ובצורותיה המרובעות, משווה למקום צביון עכשווי. באולם הכניסה ממוקם חלל התצוגה של התערוכות המתחלפות, שמהוות - למעט יצירותיו של פיקאסו - את גולת הכותרת האמנותית של המוזיאון.
כל אלה מתגמדים לעומת החלל המרכזי, שהוא חלל הרחצה בדימוס. הבריכה – עדיין מלאה במים – הוצרה, וסביבה נבנה דק כהה בשני מפלסים. עליו מוצגים פסלי אבן כמו-עתיקים, מעשה ידיהם של תלמידי בית הספר הגבוה לפיסול הצרפתי באמצע המאה ה-20. שפת הבריכה מעוטרת בפסיפס המקורי והכחלחל של הבריכה.
החלל חוסה באורם של הוויטראז'ים הנושנים והמקושתים (בהתאמה לצורת התקרה), המאצילים עליו צבעי אדום, צהוב וכתום ומשרים אווירה כמעט דתית. מסביב ממוקמים חללי התצוגה הראשיים, המכילים תערוכות מתחלפות מהאוסף הקבוע (ששייך לעירייה) לצד תערוכות מיובאות, מרביתן מן המאות ה-19 וה-20. בחדר קטן אחד אפשר למצוא צלחות מצוירות של פיקאסו, ובאחר יצירות פרי מכחולו של האימפרסיוניסט הצרפתי פייר בונאר.
בסמוך לבריכה ובקומה השנייה כולה, קומת המרחצאות, שימרו את תאי המקלחות המקוריים, מצופי הקרמיקה, והפכו אותם לחללי תצוגה קטנטנים. על המבקרים להציץ פנימה, אל תוך אותן מקלחות ישנות, ולגלות את פריטי התצוגה. תאי המקלחות בקומה העליונה מציגים בעיקר יצירות אוּמנות - אופנה, טקסטיל (אוסף מעשי רקמה מקומית שיוצרו כאן במשך מאות שנים), קרמיקה ועוד. בית הקפה החביב כולל טרסה המשקיפה על גן בוטני קטן ונאה. בינות לצמחים מסתתרים פסלי אבן קטנטנים - מקום נעים לחתום בו את הביקור.
>> ויאך נראה המוזיאון של פרארי?
