כפי שנכתב כאן בכתבה הראשונה על הארכיטקטורה של אולימפיאדת לונדון 2012, המשחקים הם רק נקודת ציון בתהליך ממושך, שמטרתו לפתח את מזרח לונדון ולהשביח את תשתיותיה לתועלת התושבים. הבריטים החליטו לצמצם את ההשקעה במבנים מנקרי עיניים, והעדיפו להפנות את התקציב והאנרגיה לפיתוח האזור. הם בוודאי זוכרים את טעמו המר של גשר המילניום הראוותני - שנחנך, החל לרעוד תחת רגלי ההולכים, ונסגר אחרי יומיים מחשש לשלומם – עד שתוקן ונפתח מחדש. הנה עוד שלושה מבנים בולטים שהוקמו לקראת המשחקים האולימפיים:

הוולודרום

אדריכלים: Hopkins Architects

אולם תחרויות האופניים הוא אולי המרהיב ביותר בכפר האולימפי. כאחד מארבעת המבנים הקבועים שנבנו, והראשון שנחנך, הוא מעיד על הרצינות שמייחסים הבריטים לענף הזה: 14 מתוך 47 המדליות האולימפיות שגרפה הנבחרת שלהם בבייג'ין היו ברכיבת אופניים. המבנה המקורה הוא חלק מפארק אופניים שלם (Velopark) שיארח תחרויות אופני BMX, רכיבת שטח וכביש, וישמש בעתיד כמרכז ספורט אופניים הכולל מסלולי רכיבה מכל הסוגים.

לדברי מייקל טיילור, ממשרד האדריכלים הופקינס ושות', המראה האלגנטי של המבנה, שזכה לכינוי "הפרינגל" בגלל צורתו הייחודית, מקבל השראה מבגדי הלייקרה הצמודים של הרוכבים. הגג הקל, שעשוי שתי וערב של כבלים מחופים לוחות עץ, נמתח בחדות לצדדים ושוקע פנימה במרכז. המבנה קטן בהרבה מכפי שתוכנן בהתחלה, כך שהמראה המהודק תורם גם לצמצום בחומרי הבנייה.

הגיאומטריה הכוללת נובעת ממבנה מסלול הרכיבה שאורכו 250 מטר, ושעשוי רצועות עץ אורן סיבירי דקות, המרכיבות משטח פרקט חלק ללא חיבורים. תכנון המסלול חייב להיות מלאכת מחשבת: כדי לא להאט את מהירות הרוכבים יש צורך בחישובים מדויקים של השיפועים לאורך המסלול, ובעיקר בכניסה וביציאה מהפניות. רון ווב, שתיכנן גם את המסלול בסידני ובאתונה, עבד בשיתוף פעולה צמוד עם האלוף האולימפי כריס הוי, והתוצאה היא מסלול מהיר במיוחד ומעורר ציפייה: לאחרונה הוא אירח את גביע העולם ברכיבה ושלושה שיאי עולם הספיקו להישבר בו.

היציעים תוכננו לאכלס 6,000 צופים בטריבונות תלולות (זווית של 42 מעלות), שמאפשרות לקהל לחוש מקרוב את מהירות הרוכבים. הכניסה לאולם ומערכת התנועה סביבו ממוקמות בין היציע העליון לתחתון, כך שניתן לראות ממנה גם את המתרחש על המסלול וגם את הפארק שבחוץ, דרך טבעת זכוכית היקפית בחזית. מערכת האוורור והשימוש המוצלח בתאורה טבעית, יחד עם החזיתות שמחופות גם הן עץ, יוצרות את המבנה הירוק ביותר בפארק, עם מראה חם אך עם זאת אייקוני.

האצטדיון האולימפי

אדריכלים: Populous

בדומה למרכז ספורט המים בתכנונה של זאהה חדיד, האצטדיון האולימפי שנחנך בשנה שעברה תוכנן כך שעם תום המשחקים ניתן יהיה לפרק את חלקו ולהקטין אותו בשני שלישים. הסכימה שגיבש משרד פופולוס, שמתמחה באצטדיונים ואולמות גדולים, מחלקת את היציעים למערכות נפרדות: טבעת יציעים תחתונה קבועה (25 אלף צופים) ומערכת מסבכים מפלדה קלה המיועדים לפירוק ונושאים את היציעים העליונים (55 אלף צופים נוספים). מערכות נוספות הן הגג – יריעות פלסטיק (PVC) שנועדו לחסום רוחות וגשמים, ומצליחות לקרות 75% מהמושבים, ומגדלי תאורה בצורת משולשים שמשווים לאצטדיון מראה של כתר, כיאה לממלכה המאוחדת.

לצורך הקמת האצטדיון, שהיקפו קרוב לקילומטר, נעשה שימוש ב-11 אלף טונות פלדה, שחלקה ממוחזרת מצינורות גז מפורקים. מדובר בכמות קטנה מאוד ביחס למתקנים מסדר הגודל הזה: לשם השוואה, ב"קן הציפור" נעשה שימוש ב-42 אלף טונות פלדה. לטענת המתכננים, זהו האצטדיון האולימפי ה"קל" ביותר שנבנה עד היום, והידידותי ביותר לסביבה. מאחר שהמתכננים חששו ליצור פיל לבן, הם תיכננו מתקן ספורט שיוכל להשתלב בקנה המידה של האזור ויהיה קל וזול יותר לתחזוקה. בניגוד לפתרון המעוצב שאותו הציעה חדיד במרכז השחייה, כאן התכנון היעיל בא על חשבון העיצוב של המתקן, שיהיה המרכזי והמסוקר ביותר תקשורתית – הוא מארח את תחרויות האתלטיקה ואת טקסי הפתיחה והנעילה של המשחקים.

העיצוב השגרתי מעיד אולי שהמתכננים ויתרו מראש על הניסיון להתעלות על אצטדיונים אולימפיים מרהיבים קודמים, אך מבחינת התועלת הסביבתית וניצול המשאבים, הבחירה במבנה "חכם" אמורה להשתלם בטווח הארוך. אמנם כרגע מסתמן שהאצטדיון יישאר במתכונתו הנוכחית לפחות עד 2017 (הוא כבר נבחר לארח את אליפות העולם באתלטיקה באותה שנה), אך בינתיים כבר הוכרז המבנה כאחד מ-50 המועמדים הסופיים לפרס סטרלינג היוקרתי לשנת 2012, ששוויו 20,000 פאונד ויוענק באוקטובר מטעם האיגוד המלכותי של האדריכלים הבריטים (RIBA).

מגדל ArcelorMittal Orbit

מתכננים: אניש קאפור וססיל בלמונד

חריג להצהרות המתכננים, כפרויקט שבכל זאת מנסה להשאיר שריד מונומנטלי מהאולימפיאדה ולמשוך מבקרים למזרח לונדון, מזדקר מגדל התצפית שנבנה בצמוד לאצטדיון. הפסל, בתכנונם של האמן הלונדוני ממוצא הודי אניש קאפור והמהנדס ססיל בלמונד (ארופ), עשוי קונסטרוקציית מסבכי פלדה ומתנשא לגובה של 115 מטרים. 5,000 המבקרים שיפקדו את המגדל בכל יום, כך מקווים המארגנים, יוכלו לעלות במעלית למרפסת הפנורמית כדי להשקיף על קו הרקיע של לונדון ועל הפארק האולימפי, ולרדת ממנה באותה דרך או במדרגות הספירליות.

בניית המגדל נמשכה שנה וחצי וצרכה כ-2,000 טונות פלדה אדומה, ש-60% ממנה עשויים חומרים ממוחזרים. לא רק בישראל קוראים למונומנטים ציבוריים על שם טייקונים: המגדל נקרא על שם חברת הפלדה והכרייה הגדולה בעולם, ArcelorMittal, בבעלותו של אחד האנשים העשירים בתבל, איל הפלדה לאקשמי מיטאל. התאגיד השקיע 20 מתוך 23 מיליון הליש"ט שעלתה הקמת הפרויקט (את היתר מימנה הרשות לפיתוח לונדון).

אך אל דאגה, האטרקציה התיירותית עתידה להניב רווח של 10 מיליון פאונד בשנה, ומבחינת התאגיד מדובר בפרסומת חיה למעלותיה של הפלדה, כגון מודולריות, מהירות הרכבה ומשקל נמוך ביחס לחוזק. את המחיר ישלמו כרגיל האזרחים, שכן כרטיס העלייה למגדל יעלה לא פחות מ-15 ליש"ט (כ-90 שקלים!), סכום שגם אניש קאפור חושב שהוא מופרז.

זהו הפסל הגדול ביותר בבריטניה (וגבוה ב-22 מטרים מפסל החירות בניו יורק), והוא נועד להיות סימן ההיכר של המשחקים האולימפיים. אך מאז שנחשפו התוכניות לציבור הרחב לפני כשנתיים, הוא סופג ביקורות קשות ונתקל בחוסר אהדה מצד הציבור, גם לנוכח ההוצאה הכספית על מתקן שהצידוק לבנייתו מוטל בספק, וגם בגלל מראהו השנוי במחלוקת - שאמור להידמות למגדל אייפל מתוחכם, אך מזכיר יותר, כפי שניסח זאת הבלוגר יופ דה-בור, "שני מנופים עושים אהבה".

מצד שני, גם יצירות מופת אדריכליות והנדסיות כמו מגדל אייפל או מרכז פומפידו נחשבו בזמנו לשיא של טעם רע, עד שהציבור למד לאהוב אותן. ימים יגידו אם לונדון קיבלה אייקון חדש והצליחה להחיות את מזרח העיר, או ששוב, רק הטייקונים ירוויחו.