רוב הזוגות שבונים לעצמם בית חלומות משפחתי מעדיפים למקם את הקן הפרטי בקומה העליונה. זוג הייטקיסטים בשנות ה-30 לחייהם הסכימו להצעתה הלא שגרתית של האדריכלית שרון נוימן, ומיקמו את חדר השינה במפלס האמצעי – בין קומת הכניסה שבה הסלון והמטבח, לבין הקומה העליונה הכוללת את חדרי הילדים.
ההחלטה על הפרדה מפלסית הובילה לתכנון וילה שונה, עם חזית ייחודית, במושב כפר ידידיה שבשרון. הבית מורכב משני חלקים: מסה גדולה בצורת האות ר', שצבועה באפור בהיר, וקוביה קטנה בגוון כהה יותר, שכמו תלויה במרכזה. זוהי יחידת ההורים שמרחפת בגובה 1.70 מעל הקרקע ו"משחררת" יותר שטח לגינה, המשתרעת תחתיה. בעתיד הרחוק, אומרת נוימן, כשיגדלו הילדים, יוכלו ההורים לעלות לקומת העליונה ולהפוך את הקובייה ליחידת אירוח. אם ירצו.
גם בבחירת החומרים והפריטים יש כמה אלמנטים לא שגרתיים: שביל הגישה לבית חופה באבני "שיי- גריי" (stonez), ולצדו ספסל פלדה שנרכש בגלריה "אמיר", שאחראית גם לאלמנט הקישוטי הגדול שתלוי על קיר הסלון. שטח הבית 202 מ''ר, על מגרש של 550 מ"ר. החצר האחורית חופתה בדק והיא מקורה בפרגולה דינמית, המתאימה עצמה לתנאי האקלים: בחורף היא נאטמת ובקיץ נפתחת ("קסטן"). גם הרצפה בקומת הכניסה, ששטחה 100 מ"ר, חופתה באריחי שיי-גריי אפורים בגודל 80 על 80 סנטימטרים, וחלונות הבית ארוכים וצרים.
הקומה נחלקת לשני אגפים מרכזיים - הסלון והמטבח - באמצעות שני אלמנטים שהם אמנם דומיננטיים מאוד, אך מספיק קלילים לתרום לתחושת מרחב פתוח: גרם מדרגות (שאותו בנה המסגר ערן ישראלי) מורכב מקונסטרוקציית פלדה קלה, שעליה משטחי דריכה מעץ אלון; קיר גבס ארוך וצר יורד מהתקרה הגבוהה כמעט עד הקרקע, אך לא נוגע בה. בתוך קיר הגבס מוטמע מסך הטלוויזיה, ומעליו פתחים עגולים לרמקולים. הקיר המרחף נולד כהמשך לרעיון הקובייה וממשיך את הקו שמשתעשע עם כוח המשיכה. "נדלקתי על הרעיון של צמצום הנוכחות למינימום האפשרי", מסבירה נוימן.
בין גרם המדרגות הראשון לשני ממוקמת דלת, המובילה ליחידת ההורים (בתוכנית: מפלס + 1.70) ששטחה 32 מ''ר. הרצפה מחופה פרקט, וחלונות ארוכים וגדולים שוטפים את החלל באור טבעי. הריהוט פשוט ולבן ומאחורי המיטה ("הולנדיה") טפט צבעוני ("איילת גיא").
מתכננת בתים, חולמת על מוזיאונים
ברקורד של שרון נוימן (46) כ-200 פרויקטים, רובם בתים פרטיים, בסגנונות שונים. ראו, למשל, את הבית שתיכננה באחרונה באבן יהודה (בשיתוף עודד שטרן מירז), שבו האלמנט הדומיננטי הוא קיר המפריד בין הבית לרחוב, וצורתו מזכירה בית בציורי ילדים. גרם מדרגות מחבר בין חזית לבני הסיליקט, שעליה כבר התחילו לצמוח מטפסים, לבין המפלס העליון.
את דרכה התחילה נוימן בתחום אחר לגמרי: היא עשתה תואר בפיזיקה, ואחרי קריירה קצרה בהייטק החליטה על הסבה מקצועית והלכה ללמוד אדריכלות ועיצוב מוצר. היא בעלת משרד עצמאי מאז 1997 ומעסיקה שלוש אדריכליות (אדריכלית שותפה: הילה צור). העבודה מול אנשים גורמת לה סיפוק רב, היא אומרת, וכדי להכיר את לקוחותיה לעומק ניסחה שאלון (ראו כאן) שבעזרתו מוגדרת הפרוגרמה בעבור כל משפחה. "אין לי מוצר מדף", היא מסבירה מדוע הבתים שלה כה שונים.
עם זאת, היא חולמת לפרוץ מעבר לגבולות התכנון של בתים פרטיים, וסבורה שהפוליטיקה הישראלית התכנונית מגבילה מאוד. "הייתי רוצה לעסוק גם בתכנון מבני ציבור. בעבר נערכו תחרויות רבות וזו הייתה הדרך של הצעירים לפרוץ קדימה, גם בחו"ל וגם בארץ. היום זה כבר כמעט ולא קורה, התחרויות פוליטיות יותר".
כעת היא משתתפת בתחרות על תכנון מוזיאון הטבע בירושלים. "חלום חיי הוא לתכנן מוזיאון. בעיני זוהי צורה טהורה של אדריכלות, שבמקביל יש לה פונקציה מורכבת. המבנים האהובים עליי בעולם, אלה שהעלו בי את הרצון להיות אדריכלית, הם מוזיאונים. אני זוכרת את עצמי כילדה בת 13 עומדת נפעמת מול מוזיאון האמנות בוושינגטון בתכנונו של איי. אם. פיי".
>> לאתר של שרון נוימן
>> עוד קובייה שמתאגרת את כוח המשיכה, ובגדול
