"הליכה הפכה לאירוע משמעותי. אתה כמעט צריך להחליט לבחור ללכת. היום הרבה יותר טבעי להיכנס לאוטו ולנסוע", אומרת רותי דירקטור, אוצרת מוזיאון חיפה לאמנות. היא יזמה השנה את "הליכות חיפה" לאחר שחברה לניסן אלמוג, שפתח לפני שנה ביוזמה דומה בתל אביב, תחת השם "הליכות ג'יין". מכיוון שגם ירושלים מצטרפת להליכות העירוניות, יצעדו השנה בשלוש הערים הגדולות אלפי ישראלים – כך מקווים המארגנים – ויתוודעו לעיר שנמצאת ממש מתחת לאפם, ושאותה הם לא בהכרח מכירים.

באמצעות עשרות מסלולי הליכה (אפשר להצטרף רק לאחד מהם, אפשר ליותר), כל אחד יכול להכיר רבדים לא מוכרים בעיר הגדולה – סיפורים לא כתובים, לפעמים גם לא מדוברים. אחרי הכל, מרכזי הערים בישראל הוזנחו ודעכו במשך השנים. המרחב של הולכי הרגל הצטמצם לטובת מכוניות או אזורים פרטיים שאין אליהם גישה, ואפילו הליכה לקולנוע – שהייתה אירוע מרכזי בחיים של כל אדם בישראל – הפכה לבלתי אפשרית כמעט בלי רכב פרטי. אלמוג מסביר שההליכה מבקשת "להאיר מקומות יומיומיים ומאפשרת למידה עליהם בהקשר רחב וגלובלי. ההליכה הופכת למשהו גדול יותר מאקט מציצני או תיירותי - היא משנה תודעה ומציאות".

מורשתה של ג'יין גייקובס

מה שהחל בקנדה המשיך למדינות שונות שבהן מתקיימים אירועי ההליכה. הם מנציחים את אחת ההוגות החשובות על תכנון עירוני, ג'יין ג'ייקובס. ספרה, "מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות", הוא טקסט מכונן שבו נמתחת ביקורת על תכנון הערים בארצות הברית בשנות ה-50 של המאה הקודמת. ג'ייקובס טענה, בין היתר, שהעיר משמשת רקע לשמירה על הציוויליזציה האנושית המתחדשת. העיר, על פי ג'ייקובס, אמורה להשרות על האדם ביטחון, בעוד שהכרך העכשווי רווי האוטוסטרדות לא מאפשר זאת.

בספרה עולה הטענה כי המפתח לשמירה על עירוניות מוצלחת, רב- גונית ואנושית ,הוא עירוב שימושים (מגורים, מסחר, תעסוקה ובילוי בכפיפה אחת כדי להבטיח חיים שוקקים והליכה בטוחה בכל שעות היממה, ולא בהפרדה כפויה שמחסלת את חיי הרחוב ומונעת מפגשים אקראיים בין התושבים), צמתים מרובים, צפיפות והימצאותם של בניינים חדשים לצד ישנים. לא בכדי, רוב ההליכות שייערכו בתל אביב, בירושלים ובחיפה יהיו באזורים ההיסטוריים שלהן, שתוכננו טרם הקמת המדינה: אלו המקומות שמהם העיר צמחה, ומהאזורים הללו העיר יכולה להתחדש. הסיורים - בחינם.

בחרנו שלושה מסלולי הליכה לדוגמה:

חיפה

"חיפה פי אלף מעניינת יותר מתל אביב, שהיא בעלת מרקם מונוטוני, והיא מכילה אדריכלות מפוארת ומגוונת שאין לה מתחרה בישראל" – כך מאמינה האדריכלית עינת קליש רותם, יו"ר עמותת האדריכלים בחיפה ואחת ממובילות המאבק נגד החשמול העילי של הרכבת החוצה את העיר. יחד עם האדריכלית ניצן קלוש, אף היא דמות מרכזית במאבק, היא תנחה הליכה ברחובותיה המוזנחים של העיר התחתית, תחת הכותרת "פנטזיה על העיר התחתית". מי שיגיע לסיור יוכל לגלות כיצד תיראה עיר הכרמל בעוד 30 שנה.

"חיפה יכולה להיות כמו ערי חוף אחרות בעולם - ברצלונה, סן פרנסיסקו או בוסטון - אבל כבר עשרות שנים עומדים בין העיר לים מפגעים שמונעים זאת: הרכבת והנמל. החשמול העילי יעצים את המפגע ויקבע את המצב לעשרות שנים נוספות", מזהירה קליש רותם. אולי המפגש עם התושבים יפיח את ההבנה ואת רוח ההתנגדות לתהליך המסוכן הזה.

תל אביב

שכר הדירה בתל אביב אינו יורד מהכותרות, והחיפוש אחר דירה שכורה בעיר הוא מתיש ומייאש. מיפוי שערכו בשנה שעברה הארכיטקט אופיר זינטי וחבר מועצת העיר יואב גולדרינג, שנחשף ב-Xnet, הראה את המספר הלא ייאמן: בתל אביב יפו יש כ-1,400 מבנים נטושים, שאיש אינו מתגורר בהם. הסיור הזה מתחקה אחר עקבותיהם של חלק מהמבנים האלה.

חלק מהמבנים הנטושים בעיר מיועדים לשימור, ובחלקם לשימור מחמיר שאינו מאפשר בניית תוספות על המבנה הקיים (ניתן לנצל אחוזי בנייה על מגרש מקביל, אך התנאים מחושבים לכל מבנה בנפרד). התהליך הארוך והיקר, שפעמים רבות אינו רווחי לבעלי הנכסים, מותיר אלפי מטרים מרובעים ריקים במקומות המרכזיים ביותר בעיר, לעתים למשך שנים ארוכות. בעלי הנכסים פטורים מתשלום ארנונה משום שהמבנים מסוכנים למגורי אדם, אך הדבר אינו מונע מהם להרוויח ממקורות אחרים. כך, למשל, הגדר המאולתרת של הבית המפואר והמוזנח ברחוב מונטיפיורי 32 – אחד המקומות המבוקשים ביותר בעיר הלבנה - משמשת כמצע לשלטי פרסומת.

גם סביב כיכר מגן דוד (מפגש הרחובות אלנבי-שינקין-קינג ג'ורג'), שהיא אחד הצמתים המרכזיים בעיר, עומדים מבנים נטושים, שמרביתם מיועדים לשימור מחמיר. צעידה ברחוב נחלת בנימין, היוצא מתוך הכיכר, מגלה "ארמונות" מפוארים שנבנו בשנות העשרים ברוח הסגנון האקלקטי, כשחלק מהחללים שנמצאים בהם לא ידעו נוכחות אנושית זה שנים רבות. "האוצרות הארכיטקטוניים האלה מתבלים מדי יום מכיוון שאיש לא גר בהם", מדגיש זינטי. "בזמן תהליך השימור הארוך ניתן להשמיש את החללים למגורי אדם באמצעים זולים. אפשר גם, במקביל למסלול השימור הקונסרבטיבי המקובל, לכונן מסלול חדש שיאפשר שיפוץ פשוט יותר של המבנה עבור תושבים שידם אינה משגת לערוך שימור מקיף".

ירושלים

לפני 30 שנה המושבה הגרמנית הציורית הייתה שכונה בוהמיינית, האוכלוסייה שלה הייתה מגוונת, והרחובות שקקו חיים. "היום היא הפכה לשכונה של רחוב אחד שמחלק אותה לשני חלקים – עמק רפאים שמרכז אזורי בילוי בלבד - והבתים סביבו שהפכו לבתי קיט של עשירים. השכונה איבדה את האותנטיות", מתלונן הדס עפרת, אמן רב-תחומי ותיק, שינחה הליכה לאורך הרחוב הראשי בשכונה. עפרת ידבר על שכונה מזדקנת שאיבדה את מרכזה, את צביונה האורבני ואת חיי הקהילה. "לבני בן ה-13 אין חברים בשכונה ולבית הספר האנתרופוסופי הפרטי לא הסכימו לקבל אותו", הוא נותן שתי דוגמאות מחייו. עפרת יספר למשתתפים על יוזמות אלטרנטיביות כמו סמטת ג'ימי, הקרויה על שם כלב שנדרס בשכונה, והוא יחשוף פינות נסתרות בבית הקברות של העדה המשיחית הנוצרית בישראל.

האם ההליכות העירוניות יולידו שינוי? היוזם אופטימי: "רואים בעולם יותר ויותר קבוצות תושבים שהתארגנו כדי לפעול לשינוי, בעקבות ההשתתפות באירוע", אומר אלמוג.