איך מתכננים חלל של זיכרון, של עדות, של בושה ואשמה, חלל שעוטף מטענים כה קשים? תכנון מבנה כזה הוא אתגר גדול, שלו נתנו אדריכלים של מוזיאוני שואה ברחבי העולם תשובות שונות במהלך השנים: חלקם מצאו את התשובה בסמליות צורנית, כמו ב"היכל השמות" ביד ושם. אחרים בקווים מופשטים שמזמינים פרשנויות ובחינה עצמית, כמו במוזיאון השואה בוואשינגטון. יש מי שנתן למסמכים והממצאים המקוריים את קדמת הבמה, בתיווך בלתי אמצעי כמעט, כמו במוזיאון לוחמי הגטאות, ויש מי שעשה שימוש במשחקים של אור וצל כדי להעצים את תחושת מועקה, כמו באנדרטה בברלין. הנה הסיפורים שמאחורי הקלעים של מוזיאונים ואנדרטאות כאלה ברחבי העולם.
הראשון שנבנה: מוזיאון בית לוחמי הגטאות
מיקום: קיבוץ לוחמי הגטאות, ישראל
אדריכלים: שמואל ביקלס. חודש בידי אפרת-קובלסקי
שנת פתיחה: 1949 (החידוש הסתיים ב-2008)
בית לוחמי הגטאות הוא ייחודי מהרבה בחינות. קודם כל, הוא מוזיאון השואה הראשון שנבנה בעולם. הוא נחנך ב-1949, בשעה שניצולי השואה – והעולם בכללותו – עדיין ניסו להבין את שהתרחש. הוא מיוחד גם בזהות מקימיו – הניצולים בעצמם. זהו למעשה המוזיאון היחיד בעולם שהוקם על ידי ניצולים ובו התערוכות אינן מתווכות על ידי היסטוריונים, אוצרים או מדריכים מוסמכים: העדויות נמסרות בגוף ראשון, מפי מי שהיה שם. זהו מוזיאון של עדים. "זו העוצמה שלו", אומרת האדריכלית מאירה קובלסקי, שהיתה אמונה, לצד בעלה ושותפה למשרד צבי אפרת, על שיפוץ וחידוש המוזיאון. "הסיפור בו מאוד אישי, למרות שהוא מכיל גם היבטים אוניברסאליים, משותפים וקולקטיביים". כך, למשל, המוצגים שבוויטרינות לא לוו בהסברים כתובים. הניצולים המדריכים היו מספקים אותם. "הם היו עדים חיים", מוסיפה קובלסקי. "זה היה הדבר הכי חזק עבורנו כשהתחלנו לתכנן את החידוש. הייתה לנו משימה אחת – לשמר את רוחם גם אחרי מותם. רצינו לעדכן את המוזיאון עבור הדורות הבאים תוך שמירה על הרוח המקורית שלו – האישית, הבלתי אמצעית".
מחושך לאור: המוזיאון לתולדות השואה, יד ושם
מיקום: ירושלים, ישראל
אדריכל: משה ספדיה
שנת פתיחה: הקומפלקס הוקם ב-1953. המוזיאון לתולדות השואה ב-2005
עשר שנים נדרשו כדי לבנות את המוזיאון החדש לתולדות השואה בתוך הקומפלקס של "יד ושם", ולא בכדי – המבנה מורכב מאוד, הן בצורה והן במיקום שלו בתוך ההר. משה ספדיה, האדריכל הישראלי-אמריקאי, תכנן מבנה משולש באורך 180 מטרים, שחודר להר בקצה אחד ויוצא מתוכו בקצה השני. שני קצוות המבנה, ששטחו הכולל מגיע ל-4,200 מ"ר, טובלים באוויר הפתוח. היתר נמצא מתחת לאדמה. פס זכוכית בגג מכניס פנימה אור יום. לצורת המנסרה פרשנויות אדריכליות רבות, אבל הבחירה בה היא קודם כל הנדסית, הסביר ספדיה: "הצורה המשולשת של המבנה נבחרה כדי לתמוך בלחץ האדמה, תוך הכנסת אור יום דרך פס זכוכית של 200 מטרים לאורך הגג", הצהיר עם פתיחת המוזיאון. "ביקשנו שהמוזיאון לא יהיה קודר, ולכן פס הזכוכית מאפשר לקרני אור יום להוות ניגוד לאזורים החשוכים יותר, הדרושים למצגות במדיות האלקטרוניות". רצפת המוזיאון וקירותיו עשויים בטון חשוף והמבקרים בו לא יכולים לשוטט בחופשיות: הם מובלים באמצעות האדריכלות של המבנה כך שהם חייבים לעבור בכל אחד מעשרת אולמות התצוגה. שני אלמנטים נוספים מוסיפים ליציאה הדרמטית מהמוזיאון - המנסרה הופכת צרה יותר במרכזו והרצפה משופעת, כך שהתחושה היא כאילו יורדים לעומק ההר. לקראת סוף המסלול הרצפה מתחילה לעלות, המנסרה מתרחבת והיציאה הופכת למעין התפרצות אל הנוף הירושלמי. ספדיה תיכנן גם את היכל השמות ביד ושם (מבנה נפרד מהמוזיאון), שמורכב משני חרוטים, שביניהם עומדים המבקרים. חרוט אחד כמו מרחף באוויר, ומגיע לגובה עשרה מטרים. השני חפור באדמה. בחרוט העליון מוצגים 600 תצלומים של נספים והתחתון מוקדש לקורבנות עלומי השם. האלמנט המרשים ביותר בחדר הם המדפים הרבים שבו, שחלקם מלאים בדפי עדות וחלקם ריקים, ממתינים לדפים נוספים. בסך הכול יכולים המדפים להכיל שישה מיליון דפי עדות.
הכי גדול: מוזיאון השואה האמריקאי
מיקום: וואשינגטון די.סי, ארצות הברית
אדריכל: ג'יימס אינגו פריד ממשרד ''פיי קוב פריד''
שנת פתיחה: 1993
המוזיאון הרשמי של ארצות הברית לשואה נמצא במיקום המרכזי ביותר האפשרי – ליד פארק "המול" בשדרה המרכזית של וואשינגטון די.סי, מרחק מבט מאנדרטת וואשינגטון ההיסטורית – ללא ספק הצהרה של האמריקאים על מידת החשיבות שהם מייחסים לו. חזית המוזיאון משתלבת באלה של המוזיאונים האחרים בשדרה והפנים תוכנן בקווים אבסטרקטיים, כדי לאפשר לכל מבקר לשקוע באינטרפרטציות ומחשבות בלתי מוכתבות.המוזיאון הוא אחד הגדולים והשאפתניים בעולם – הוא מנוהל בתקציב של 78.7 מיליון דולר, עובדים בו 400 עובדים במשרה מלאה, 125 עובדי משנה, 650 מתנדבים ו-91 ניצולי שואה. מאז שנפתחו שעריו ב-1993 ביקרו בו למעלה מ-30 מיליון מבקרים, מתוכם שמונה מיליון תלמידי בית ספר, 91 ראשי מדינות ו-3,500 דיפלומטים מארצות שונות. עוד נתון מעניין הוא שלמעלה מ-90% מהמבקרים אינם יהודים. למוזיאון תכונה נוספת שמייצגת את רוח התקופה: יש לו אתר אינטרנט פעיל מאוד, אליו נכנסים 25 מיליון גולשים בשנה.
ג'יימס אינגו פריד ממשרד האדריכלים פיי קוב פריד הוא אמריקאי ניצול שואה, שהחל לתכנן את המוזיאון לאחר סיורים רבים שערך במחנות, בגטאות ובאתרים רלוונטיים אחרים, כדי ללמוד את המבנה שלהם ולשקף אותם במוזיאון. התוצאה היא אסופה של צורות מופשטות שנושאות זיכרון מסוים, אבל גם פתוחות לפרשנויות. "המטאפורות והסמליות ההיסטורית במוזיאון הן כלים למחשבה ובחינה עצמית", תיאר זאת פריד בדפי המידע של המוזיאון, "אין התייחסות ישירה למקום או להתרחשות מסוימת. המוזיאון הופך לתיבת התהודה של הזיכרון".
במקרה הזה, תוכן הביקור מאפיל על הארכיטקטורה. כל מי שביקר בו ודאי זוכר מיהו הנרצח ש"ליווה" אותו, אחרי שבכניסה קיבל דרכון עם תמונתו, פרטיו וסיפורו. המבקרים משוטטים במוזיאון עם הקורבן ה"פרטי" שלהם, ומדווחים על חוויה חזקה. המבנה מתוכנן כך שהוא מעניק את קדמת הבמה לתוכן ולא מבקש להשתלט עליו, ויש הרואים בכך תעודת כבוד לאדריכל.
האנדרטה בברלין. קוביות בגבהים משתנים (צילום: gettyimages)
קוביות שחורות: האנדרטה בברלין
מיקום: ברלין, גרמניה
אדריכל: פיטר אייזנמן
שנת חניכה: 2005
רבות נכתב על האנדרטה רבת הרושם של פיטר אייזנמן, הארכיטקט האמריקאי-יהודי. מדובר בשטח של 19,000 מ"ר, שמנוקד בצפיפות ב-2,711 קוביות בטון באורך 2.38 מטרים וברוחב 0.95 מטרים, בגבהים משתנים. המבקרים משוטטים בין הקוביות, ולמשחקים של אור וצל תפקיד דומיננטי בתחושה המצטברת של בלבול, ערבוביה ומועקה. מתחת לפני הקרקע פועל מרכז מידע על השואה. מיקום האנדרטה מפתיע ואמיץ – לב אזור העסקים, הומה אדם ומלא בשגרירויות זרות. לאה רוש, עיתונאית גרמניה, היא שפתחה בקמפיין להקים אנדרטה במרכז העיר, וסחפה אחריה קבוצה של פעילים שהחלו לאסוף תרומות במרץ. כאשר החזון של רוש הפך לדרישה ציבורית נעתרה ממשלת גרמניה והכריזה על תחרות לתכנון האנדרטה. ההצעה שזכתה לא מומשה בשל הביקורת הרבה שהוטחה בה. בשנת 1997 נערכה תחרות נוספת, שבה זכתה הצעתו של אייזנמן. הקוביות, אגב, צופו בחומר דוחה גרפיטי, שמוכיח את יעילותו עד היום. החברה שמספקת את החומר לתחזוקה שוטפת וללא תשלום היא "דגוסה" – החברה הגרמנית שייצרה את הגז ציקלון בי עבור מחנות ההשמדה.
המוזיאון לתולדות יהודי פולין
מיקום: ורשה, פולין
אדריכלים: ריינר מהלמקי ואילמרי להדלמה
שנת פתיחה משוערת: 2013
על חורבות מפקדת היודנראט בגטו ורשה מוקם בימים אלו המוזיאון לתולדות יהודי פולין. אבן הפינה למוזיאון, שמתכננים צמד האדריכלים הפיניים ריינר מהלמקי ואילמרי להדלמה, הונחה ב-2007. כבר אפשר להתרשם מהמבנה הלא גמור, 31 אלף מ''ר שטחו, שעומד בגאון במקום. המוזיאון היה אמור להיפתח בסוף השנה בטקס חגיגי במעמד שמעון פרס וברק אובמה, אבל כל אדריכל מתחיל יודע שתוכניות מחד ומציאות בשטח מאידך. במקרה הזה גרמו קשיים כלכליים לעיכובים רבים בבנייה.
ההצעה שנבחרה היא פשוטה יחסית מבחינה גיאומטרית - בניין מלבני – ומרשימה מבחינת החומרים והמאסיביות. הבניין מצופה זכוכית ונחלק לשני חלקים באמצעות חתך גס, שעל פי ההצעה מסמל את קריעת ים סוף ואת יכולת ההישרדות של העם היהודי במהלך ההיסטוריה. הוועדה ששפטה בתחרות בחרה בו בנימוק כי הוא "מגדיר מחדש ובעוצמה את סביבת המוזיאון, ופותח את שעריו אל המרחב המקיף אותו". לפי התוכניות, התערוכות יוצגו מתחת לפני האדמה ואילו בקומת הקרקע יהיו חללים פתוחים ומוארים באופן טבעי דרך קירות הזכוכית.
בעקבות הכשלים בהשלמת הבנייה התפטרה מנהלת המוזיאון, אגנייסקה רודזינסקה, בטענה כי לא מצאה שפה משותפת עם מי שמממן את בניית המוזיאון. בכך הצטרפה אל המנהל הראשון של המוזיאון, שהתפטר על רקע סכסוך עם שר התרבות של פולין.
נוף שבור: האנדרטה באנטלנטיק סיטי
מיקום: אטלנטיק סיטי, ארצות הברית
מתכננים: פטריק לוסל ופאולה מרקס
שנת פתיחה משוערת: 2013
הטיילת של אטלנטיק סיטי ידועה לשמצה כמקום של אלכוהול, הימורים וזונות, אבל דווקא שם מתוכננת להיבנות אנדרטה לשואה. נראה שמישהו מעוניין לקלקל קצת את המסיבה. 715 הצעות נשלחו לתחרות על תכנון האנדרטה, שעתידה להיפתח ב-2013. בחבר השופטים שלה ישבו אדריכלים חשובים כמו דניאל ליבסקינד וריצ'רד מאייר.
התוכנית הזוכה מציעה אנדרטה שתורכב מחיתוכים של הטיילת במקטעים שונים, כך שנוצרים מעין "קרעים" בנוף, קרעים ארכיטקטוניים שהם בין מרהיבים לאלימים. מתוך אחד הקרעים יזהר פס של אור, שיעניק חגיגיות מסוימת למבנה הפשוט יחסית. "האנדרטה היא נוף שבור שמסמל את האלימות של השואה. נהר האור, המאחד בין המשטחים, מבטא את רצוננו בשלום", כתבו הזוכים פטריק לוסל ופאולה מרקס - שני סטודנטים לאדריכלות מאוניברסיטת קולומביה בניו יורק.
דניאל ליבסקינד, שתיכנן את המוזיאון היהודי בברלין, נימק את הבחירה: "שום דבר לא יכול לייצג את השואה. האנדרטה תוקדש לחשיבה והרהור על מאורעות השואה. עם הזמן היא תהיה חלק אינטגרלי בחוויה של האנשים את אטלנטיק סיטי. זה בהחלט יהיה אחד האתרים שיבקרו בעיר". ריצ'ארד מאייר נימק את בחירתו באופן הזה: "אין אפשרות ריאלית לבטא מה אנשים חושבים ואיך הם מגיבים על השואה. אני מקווה שהאנדרטה תגרום לאנשים לשאול - מה המשמעות של השואה?"לסיום, במעין סגירת מעגל, יובא כאן סיפורה של האדריכלית נעמי יודקובסקי מקיבוץ לוחמי הגטאות: נעמי יודקובסקי נולדה בוורשה בשנת 1920. בשנת 1939 היא החלה ללמוד ארכיטקטורה בפוליטכניק של ורשה. מהר מאוד נאלצה להפסיק את הלימודים ולעבור להתגורר בגטו ורשה, שם עסקה בגרפיקה. בשנת 1942 התחילו היהודים בגטו לבנות בונקרים, ויודקובסקי השתתפה בתכנונם. כשנתפסה בידי הגרמנים נשלחה למיידנק ואחר כך, ביולי 1943, לאושוויץ, שם הועסקה - עם יהודים אחרים בעלי ידע טכני - בגניזת תוכניות המחנה. אבל הגונזים החליטו להסתיר באדמה עותקים של התוכניות, כהוכחה למה שנעשה במחנה. לאחר המלחמה הוציאה יודקובסקי את התוכניות הקבורות והעבירה אותן למוזיאון לוחמי הגטאות. היא גם הצליחה לשחזר מזכרונה את הביתן היהודי במיידנק, שתרם להבנת מנגנון הכפייה והמוות במחנה. יודקובסקי השלימה את לימודי האדריכלות בטכניון בחיפה, ותיכננה את מרבית המבנים בקיבוץ לוחמי הגטאות, ותוספות למוזיאון.
>> גם מוזיאון הלוחם היהודי שייבנה בלטרון יחפר באדמה, כדי לדמות את הלחימה בשוחות ובבונקרים
