הסיפור שבו המדינה בונה יישובים, מעודדת אזרחים להגר אליהם ולבסוף מחריבה את בתיהם ורחובותיהם והורסת את חייהם, התרחש פעמיים בהיסטוריה של ישראל. בשני המקרים הוקמו היישובים תחת שלטון מפלגת העבודה, מובילת גוש השמאל, ונהרסו תחת שלטון הליכוד, מובילת גוש הימין. וכך, חצי יובל לאחר פינוי וחורבן היישובים בסיני, פינתה המדינה גם את גוש קטיף שברצועת עזה. המשותף לשני הפינויים הוא הדמות שעמדה בראש פרויקט ההרס: אריאל שרון, מי ששוכב היום באחוזה הסמוכה לשדרות, כמה עשרות קילומטרים בלבד מהאתרים שפינה.

החודש מציינים 30 שנה לפינוי והרס ימית, העיר שהתקיימה פחות משבע שנים והייתה לסמל מפעל הבנייה הישראלי בסיני - וגם סמל הריסתו. מתכנניה חלמו על "הריביירה הישראלית" שתהיה לעיר החוף השלישית בגודלה בארץ, אחרי תל אביב וחיפה, ושתאכלס רבע מיליון תושבים. המציאות הייתה שונה מאוד, וברגע שנחתם הסכם השלום עם מצרים, הונף עליה הגרזן ופיתוחה הופסק. זהו סיפור עלייתה ונפילתה.

מרחבים אינסופיים

ימית תוכננה להיות אחת הערים הגדולות בישראל. ב-1961, הרבה לפני מלחמת ששת הימים, החל הפיתוח של חבל הבשור, ממזרח לעזה. הכוונה הייתה להקים במרכז החבל את "עיר הבשור", ותכנונה הופקד בידי האדריכלים רם כרמי ומשרד יסקי-אלכסנדרוני. מלחמת ששת הימים שינתה את מפת המדינה ואת מרחב התכנון; רעיון "עיר הבשור" נגנז, ובמקומו הוחל במשרד הביטחון (משה דיין היה שר הביטחון) בפיתוח "חבל אשכול". חבל זה השתרע על שטח עצום, ששיקף במידת מה את האופוריה הישראלית, שהחלה להתרגל לרעיון של מרחבים אינסופיים, והוא חולק לארבעה אזורים: מערך הקיבוצים הוותיק שעוטף את רצועת עזה (מקיבוץ בארי בצפון ועד כרם שלום בדרום - כיום המועצה האזורית אשכול), רצועת עזה, אזור הבשור וצפון סיני: באזור האחרון, שזכה לכינוי "פתחת רפיח", עמד לקום מקבץ יישובים לאורך רצועת חוף בתולי, 50 קילומטרים אורכו.

המניעים להחלטה ליישב את פתחת רפיח היו בעיקרם צבאיים ומדיניים, אך האקלים המצוין והמרחב הפתוח נראה אטרקטיבי לכולם. היחידים שהפסידו מההחלטה היו הבדואים באזור: 20 אלף דונם מאדמותיהם הופקעו, בורות מים נסתמו ובקתות נהרסו לצרכי ההתיישבות הישראלית. הבדואים עצמם, כ-5,000 איש, פונו לפאתי רפיח הסמוכה והאדמות שיועדו ליישובים גודרו.

"נוודים של שלום": סרט הסברה על ההתיישבות בסיני. ימית 17:00

מתוך ארכיון ספילברג

את ההחלטה להקים את העיר ימית, "אבשלום" כפי שהיא נקראה בתוכניות המקוריות, קיבלה הממשלה ב-1972, במקביל לדיונים על הקמת עיר ברמת הגולן שתאכלס 50 אלף תושבים. דיין טען ש"הקמת ימית כמוה כקו ביטחוני ממדרגה ראשונה", אך ההחלטה לוותה בהתנגדותו של שר האוצר, פנחס ספיר המעשי; הוא חשש שההשקעה הכבדה תהיה נטל על אוצר המדינה, ובאופן כללי הסתייג מהקמת ערים חדשות. גם ראשי עיירות הפיתוח דאגו שהקמת שתי הערים תיעשה על חשבון יישוביהם, שסבלו ממצוקה, וחששו שימית אף תשאב מהם אוכלוסייה חזקה. המחאה הושתקה לאחר שראש הממשלה, גולדה מאיר, פירסמה הודעה פסקנית "כל נושא פיתוח ההתנחלות בשטחים לא יהיה על חשבון קידומן ופיתוחן של ערי הפיתוח ולא יפגע במאמץ המתמיד להקלות הפערים החברתיים". השר שמעון פרס הוסיף ש"יש צורך דחוף בהרחבת ההתיישבות הכפרית והעירונית בשטח הפנוי בין עזה לאל-עריש", והאור הירוק ניתן.

>> עוד נוסטלגיה ישראלית:

במשרד השיכון הוקם צוות לתכנון העיר העתידית, ובראשו הועמד האדריכל יהודה דרכסלר, מתכנן בכיר באותה עת ויוצא הפלמ''ח. הוא מינה תחתיו את זאב דרוקמן, אדריכל צעיר שסיים שבועות ספורים קודם לכן את לימודיו בטכניון (ולימים יכהן כראש המחלקה לאדריכלות ב"בצלאל" במשך 12 שנה). "לימית היה חוף ים נהדר של 200 מטר רוחב ואחריו רצועת דקלים", נזכר דרוקמן בנתוני הפתיחה. "החלטנו לשמור על רצועת החוף והדקלים ולהתרחק 500 מטר מהים, ושם להקים את רובע המגורים הראשון, שהיה עתיד להיות חלק קטן מהעיר". הרובע הראשון, שהוקם על משבצת קרקע בת קילומטר רבוע, התאפיין בצפיפות נמוכה. בינו לבין רצועת הדקלים תוכננה לקום רצועת מגורים נוספת וצפופה, כך שמרבית תושבי העיר יגורו קרוב לים וייהנו מאווירה עירונית אמיתית.

אלה היו עיקרי התכנון של ימית

  • הפרדה מוחלטת בין תנועת המכוניות לתנועת הולכי הרגל.
  • בכל שכונה יש מערכת שבילים בטוחה המחברת בין הבתים למרכז העירוני- באמצעות רחובות, סמטאות וכיכרות בגדלים שונים - מבלי לחצות ולו כביש אחד.
  • צמחייה ועצי-צל המותאמים לאקלים המקומי.
  • עיצוב המרחב הפתוח כמרחב קהילתי שיעודד שהייה בכיכרות העירוניות, ברחובות, בחצרות ובמרפסות הבתים.
  • ארגון המגורים בקבוצות.
  • שילוב העיר במרחב הטבעי.
  • חלוקה לאזורים עם מאפיינים מובהקים: רצועת חוף פתוחה עם אזורים לפיתוח תיירותי; רצועה שנייה: בנייה צפופה בשילוב מוקדי בילוי ומסחר; רצועה שלישית: רובעי מגורים בצפיפות נמוכה (רק מחצית מאחד הרובעים הספיק להיבנות); בעורף: מתחם למוסדות השכלה גבוהה; ובצפון העיר, סמוך לרפיח: אזור תעשייה ומלאכה.

המתכננים רצו לברוא עיר שאנשים ייהנו להסתובב בה, להיפגש ולשוחח, כדי לגבש קהילה חזקה. "חשבתי שכדאי לבנות סוג של פרשנות לכפר היווני: הרבה גווני לבן, הפרדה בין הולכי הרגל ורכבים, חצרות ומרפסות שבהן אנשים יוכלו לשבת, לאכול אבטיח ולזרוק גרעינים אחד על השני", מספר דרוקמן בחיוך. "שתלנו הרבה עצים לאורך הרחובות, ואנשים באמת הסתובבו המון בחוץ. בסוף ימית נראתה כמו מחנה נופש".

מי התגורר בעיר? בעיקר משפחות צעירות, אנשים בשנות העשרים לחייהם, שהאווירה החלוצית והמשוחררת על רקע הים והדיונות קסמו להם. שלוש קבוצות הרכיבו את תושבי ימית: שתי הקבוצות הראשונות היו עולים חדשים מברית המועצות ומארצות הברית, חדורי אידיאל ליישב את ארץ ישראל ולהשתלב בחברה הישראלית כחלוצים הכובשים את השממה. אליהם הצטרפו משפחות ישראליות, חלקן של אנשי קבע ששירתו באזור וחלקן אזרחים מן השורה. לאלה האחרונים נערך סינון באמצעות ועדת אכלוס, שקבעה מי יזכה להשתכן בעיר. עדיפות ניתנה לרופאים, לשוטרים, למורים, לעובדי הוראה, לעובדים סוציאליים ולמקצועות חיוניים דומים. המדינה העניקה לכולם – לעולים ולוותיקים גם יחד - מענקים, הלוואות ומשכנתאות טובות במיוחד.

האדריכלים בחרו לבנות את הבתים בשיטה טרומית. כל המרכיבים יוצרו במפעלים, הובאו לשטח והורכבו במהירות. כדי לא לפגוע בנוף, שוקעו - לראשונה בישראל - כבלי החשמל והטלפון בתעלות תת-קרקעיות, ובמקום אנטנות טלוויזיה מכוערות על הגגות, הוקמה אנטנה אחת שאליה התחברו כל הבתים בכבלים. "תהליך התכנון היה מרתק", אומר דרוקמן. "לקחנו מרכיבי בנייה שהיו בקטלוג של משרד השיכון, פירקנו אותם והרכבנו מחדש כך שהבתים יתאימו לרעיון שלנו". כך, למשל, חדר המדרגות המסוגר הפך בימית לחצר עם עץ שנשתל במרכזה.

ההשראה נבעה מתכנון העיר ערד, שאותה תיכנן בשנות ה-60 האדריכל יונה פיטלסון, וההשראה לעיצוב מתחמי המגורים נשאבה משכונות "השטיח" שהוקמו ברחבי הארץ - בבאר שבע (שכונה ה'), בדימונה ("שכונה לדוגמה"), בנצרת עילית ובכרמיאל – ושנחשבות עד היום לשכונות המגורים המבוקשות ביותר בערים אלה. ימית הציגה פרשנות משוכללת לשכונות השטיח, שהיו חסרות כל היבט עירוני: במקום סמטאות ובתים ללא מרחב ציבורי אמיתי, הבתים במתחם הראשון של ימית נבנו במקבצים של רביעיות מסביב לחצר משותפת, הסמטאות והרחובות השתלבו במרפסות ובחצרות וכיכרות בגדלים משתנים התמזגו בהן. הסביבה שעוצבה במרחב הפתוח שימשה בתפקיד הסלון האמיתי של כל משפחה ותושב, והיתה הדבר הקרוב ביותר לחיי רחוב ים תיכוני, כזו המורכבת מבתים קטנים ושעיקר החיים מתרחש ברחוב או בים.

חוף הים הופקד בידיו של האדריכל אלי טאומן, שהעסיק בצוות הפרויקט שני אדריכלים צעירים, התאומים עופר ואמיר קולקר. החוף היה אמנם חלק קטן מהעיר, אך חשיבותו לתושבים ולתדמיתה של העיר הייתה משמעותית. "תחושת החופש וקלות התנועה נתנו תחושה של ארץ ענקית וחסרת גבולות", מספר עופר קולקר, שעה שהוא שולף את תמונות השחור-לבן שצולמו בחוף המטופל עם פתיחתו לציבור. הם ניסו ליצור חוף ייחודי, שבו הים מתגלה לעיני הבאים מהעיר באופן הדרגתי. עיצוב המבנים– סוכת המציל, שבילי הגישה, הסוכות ומבני השירותים והמלתחות - נעשה בהשראת הבנייה הבדווית עם מגע ישראלי של אותה תקופה: סנאדות עץ שהשתלבו בבטון שנצבע לבן. האחים קולקר עבדו גם על המשך רצועת החוף ואזור בתי המלון, אך אלה לא הספיקו להתבצע.

חוף זהב, דקלים, עתיקות ושקט

ב-1973 החלו העבודות בשטח: במקביל לסלילת כביש הגישה לימית, הוחל בעבודות תשתית ובנייה בעיר עצמה. עד 1975 השקיעה המדינה למעלה מ-100 מיליון לירות בהקמת התשתיות העירוניות, 250 יחידות דיור שנועדו לאכלס 1,050 תושבים ומבני מסחר וציבור - אולם תרבות, בית ספר, בריכת שחייה, מגרשי ספורט, מרפאה ובית כנסת. אנדרטת עוצבת הפלדה העצומה, שהורכבה מעשרות עמודי בטון ומגדל תצפית בעיצוב האדריכל ישראל גודוביץ, הוקמה אף היא בשולי העיר. עד 1980 תוכננו לקום 450 יחידות דיור נוספות, בשאיפה להגדיל את אוכלוסיית העיר ב-2,600 תושבים, ומרבית הבתים אכן הוקמו. רק שהאנשים לא הגיעו. קצב הפיתוח האיטי ובעיית התעסוקה לא הפכו את ימית לאטרקטיבית במיוחד.

"אין מתנה גדולה יותר מלגדול על חוף זהב, דקלים, עתיקות ושקט", נזכר בערגה שמואל עצמון, שהתגורר בעיר עם הוריו. הם היגרו ב-1975 מרמת גן והצטרפו לגרעין המיישב הראשון. "תחושה אדירה של חופש, כל בוקר נפתח בשעתיים של גלישה קודם ללימודים בבית הספר, חברים קרובים, דלתות פתוחות, הרבה שבילים שבערבים היו הומי אדם, והרבה אופניים. הייתה תחושה של קירבה וקהילה". משיחות עם תושבים נוספים בעיר עולה תמונה של חברה עם קשיי פרנסה, שהסתפקה במועט. על קשיים אלה כיפרו חיי חברה תוססים ואיכות חיים שנבעה מערכי הטבע והנוף המקומיים, הודגשו והתעצמו הודות לתכנון אדריכלי שלא חזר על עצמו באדריכלות הישראלית.

אבל הפער בין החזון למציאות היה אדיר. תוכנית-האב שנהגתה במשרד הביטחון ביקשה ליצור מוקד התיישבותי חזק שיאכלס רבע מיליון תושבים, והתוכנית העתידית ראתה לנגד עיניה עיר עם 400 אלף תושבים, עם מתקן התפלה ואפילו כור גרעיני שיפיק חשמל לכל דרום הארץ. בחזונו של שר התחבורה אז, שמעון פרס, יום אחד יוקם נמל עמוק-מים שיהפוך את ימית לעיר-נמל מרכזית בים התיכון, והקרן הקיימת תיכננה לשתול 10 מיליון עצים מסביב לעיר כדי לקבע את הקרקע ולמנוע סופות חול שיכסו את הבתים והגינות המטופחות.

ב-1977, השנה שבה עלה מנחם בגין לשלטון, עדיין ניסו במשרד השיכון לפתות תושבים פוטנציאליים: "בוא לימית – עיר שהוקמה על חולות של זהב. נשמח לקבלך כמתיישב בימית, נשתדל לסייע לך בצעדיך הראשונים ובחבלי קליטתך. אולם נרצה כי תטה שכם ותתרום מיכולתך ומכישורך לקידום המקום ופיתוחו".

בואו לגור איתנו. הפרסומת
בואו לגור איתנו. הפרסומת

ההחלטה לפנות את ימית

את ההרמוניה והביטחון שאפיינו את החיים בימית הצעירה ריסק הסכם השלום, שחתם מנחם בגין על מדשאת הבית הלבן במארס 1979. הפיתוח הופסק באופן מיידי, קומץ תושבים החלו לטפטף החוצה, חלק נותר אדיש בניסיון להדחיק את המציאות, ואחרים בחרו לצאת למאבק מר וחסר סיכוי. לתושבים הוצעו חלופות התיישבות לאורך חופי הארץ - אשדוד, אשקלון, מכמורת וקיסריה לחוף הים התיכון, אך גם טבריה שעל שפת הכנרת. התושבים שבחרו להיאבק הקימו קבוצות כמו אצ"ל ("אנו צריכים להילחם") ו"התנועה להפסקת הנסיגה". גופים אלה שיערו כי לא הכל אבוד וניתן להשיג ממצרים מחווה של שלום ואפשרות להשאיר את היישובים באזור על אדמתם. "על הממשלה לדעת כי בחבל ימית יהיה כל בית מעוז, על כל בית יהיה קרב ויישפך דם, ובעיקר דמנו", זעקה תושבת ימית, אם לשני ילדים, שהתנגדה לפינוי והצטרפה לארגון אצ"ל.

שתי תושבות ימית, בראיון ל-ITN, אומרות שלא יעזבו גם כשהמצרים ייכנסו:

המתיחות הכללית, העתיד המעורפל, האכזבה מהמדינה והביטחון האישי שנסדק הטביעו את חותמם בחייהם של רבים מתושבי ימית והיישובים החקלאיים סביבה: פשיטות רגל, התמוטטויות נפשיות והתאבדויות, פירוק משפחות, ואנשים שהחליטו לעזוב את הארץ. הוריו של עצמון, שפונה מימית בהיותו חייל בן 19, התגרשו שבועות ספורים לפני הפינוי. "רבים שאלו אותם למה הם לא יכולים לחכות כמה שבועות עד שהפינוי יעבור, אבל הם סירבו לדחות והתגרשו", הוא נזכר. "אבא עבר איתי למושב דקל שקלט כ-50 ממשפחות ימית (שם הוא מתגורר עד היום, מ"י) ואמא חזרה לבית הוריה בגבעתיים".

לא היה זמן לפרק - אז הרסו

ב-1980, אחרי חתימת הסכם השלום עם מצרים, התגוררו בעיר 625 משפחות. 51 משפחות התפנו לאחר ההחלטה מבלי להמתין ליום הפינוי הדרמטי שהתרחש ב-21 באפריל 1982, והיה עיתוי אומלל למדי: למחרת יום השואה (ההכנות האחרונות לפינוי התחילו ביום השואה עצמו). הממשלה החליטה שלמרות האחווה עם המצרים, הם לא יזכו ליהנות מהעיר ימית – ולכן הוחלט לפרק אותה. הפירוק היה אמור להיות פשוט ויעיל, משום שיישובי סיני הורכבו בעיקרם מיחידות מתועשות, ואכן חלקם פורקו ושימשו לבניית מבנים באזורים אחרים בישראל. חלק מהמבנים הועברו להתנחלויות, כמו חומש שבשומרון, ולאחר שזו פונתה ב-2006, נדדו המבנים לחיים חדשים בשדה ריק בהתנחלות שבי שומרון. היום עדיין אפשר למצוא על קירותיהם כתובות בנות 30 שנה נגד פינוי סיני, ועל קירות אחרים כתובות טריות יותר נגד פינוי צפון השומרון.

נערכים לפינוי דרמטי של אנדרטת עוצבת הפלדה - ומתבדים:

בימית, שבה התרחש המאבק האלים ביותר בין אזרחים מתנגדי הפינוי לכוחות הביטחון, לוח הזמנים הצפוף שישראל התחייבה עליו מנע את הפירוק המסודר של העיר. התוצאה הייתה הרס בלתי נשכח. התמונות, שנחרתו עמוק בזיכרון הקולקטיבי, הראו את פינוי התושבים הנסערים בזמן שמכונות ענק מוחקות את הבתים ויחידות הנדסה מפוצצות את מבני המרכז המסחרי.

כהנא ואנשיו מתבצרים ב''בונקר'' ומאיימים להתאבד:

כיצד מרגיש אדריכל הרואה את מעשה ידיו נחרב? "כשדיברו על הסכם השלום, אמרתי שחוזה השלום ייחתם בימית ולא העליתי על דעתי שהיא תיהרס", אומר דרוקמן. "צריך להודות שלא נהרו לשם וזה היה קצת מאכזב, כי תמיד יש בעיה עם ערים שהממסד בונה והן לא מתפתחות בקצב של השוק הפרטי". בחשבון אישי 30 שנה אחרי הריסת ימית אומר דרוקמן שהיום היה מתכנן את העיר אחרת, היות והשכיל להבין שהממסד יודע לבנות עיר על פי נוסחאות החסרות את "הקצב התרבותי" שממנו צומחת תרבות חיים עירונית. "ימית היתה חלק מסיני שאף פעם לא נתפסה כחלק מארץ ישראל, כך שגם המשיכה האידיאולוגית של השיבה לארץ לא הייתה חלק מהסיפור. לכן, בשלב מסוים, נראה היה לי הגיוני שאנחנו עושים שלום למען המקומות האלה".

הגיאוגרף והחוקר דן יהב, שליווה את תכנון חבל ימית לאורך שנות השבעים, כתב עשור לאחר הפינוי את הספר "מפעל ההתיישבות בחבל ימית – חלום שנגוז", מהספרים הבודדים שיצאו על המקום. "ימית עד לפינויה לא הגשימה את חזון המתכננים בשל אילוצים מדיניים וכספיים והיוותה יישוב עירוני קטן עם פוטנציאל גדול", חותם יהב את ספרו, ומסכם: "יצירה יפה של עשר שנים ירדה לטמיון".