כחודש לאחר מועד פתיחתה, יצאתי לסיבוב נוסף בתוספת למוזיאון תל-אביב. בעין מזוקקת יותר מכלל הזרקורים והביקורות האינסופיות שהיא כבר הספיקה לצבור, שמחתי לדעת שתחושותיי מהמפגש הראשוני עם המבנה נשמרו.

למרות הערכתי כלפי המבקרים והקולגות שנתנו את דעתם בדבר, כמות החצים שנשלחו כלפי קירות הבניין בחודש הראשון לפתיחתו הפתיעה אותי, והעלתה בי את התהייה שכבר הפכה לחלק מקיומו של כל יוצר בסביבתנו. האם אנו מתבוססים בציניות קרה ואיננו יודעים לפרגן, האם קיימת כאן קנאה מוסווית במלים גבוהות, או שפשוט מדובר בפחד מהאחר. אילו בניין כזה היה קם בכל עיר אחרת - בפריז, בברלין, בקנזס סיטי או בקיוטו - הסביבה התרבותית הייתה מקבלת אותו בשתי ידיים מחבקות שמעריכות את הנחישות היצירתית.

נכון, יש בו ליקויים. אני לא מכיר פרויקט שאין בו כשלים, בטח שלא בארצנו, ועוד אגיע אליהם, ועדיין אין בכך כדי להפוך אותו למפלצת. אך אתחיל במעלות.

כי הוא לא מתחרה בסביבה המיידית

ראשית, הבניין אינו מייצר מונומנטליות אלא מבין את סביבתו, ובחוכמה מפתיעה משתמש בנתון הגובה החיצוני שלו דווקא כלפי פנים. הוא מסתכם בשלוש קומות ובפרופורציה אופקית, אשר לא עולה ולא מנסה להתחרות עם סביבתה המיידית; נהפוך הוא: לראשונה ניתן להסתובב בנוחיות סביב המתחם האמנותי, דרך גן הפסלים שעד כה לא הייתה אליו נגישות אלא רק נקודת קצה של המבנה הישן. החזית עצמה אמנם מסוגננת אך צנועה באפרוריותה, ואם לרגע נשאל איזה מבנה יותר קופץ לעין במבט הראשון במתחם, כמובן שחזיתות בניין האופרה עולות עליו הן בחומריות, הן בגובה, הן בפרופורציות, ובצדק: בניין האופרה מגדיר את גבולות המתחם, והתוספת היא פנינה בתוכו.

אלגנטי ולא מתבלט יתר על המידה (צילום: אוהד מטלון)
אלגנטי ולא מתבלט יתר על המידה (צילום: אוהד מטלון)

כי הוא פותח אופציות

האגף החדש, לעומת רוב המוזיאונים שהוא כבר הושווה אליהם - גוגנהיים בילבאו, המוזיאון היהודי בברלין וגוגנהיים בניו יורק - מסתתר (כן, מסתתר) באלגנטיות בין המבנים הסובבים אותו. בוודאי שאין הוא מזכיר את הפורמט של בילבאו, משום שהפעם מדובר במבנה מופנם ורחוק מאקסטרווגנזה, אך הוא כן מחובר לסביבתו: פותח אופציות לשוטטות נחמדה עם בת זוג שנתקלת בה באקראי באחת הגלריות, אפשרות לגלוש איתה לפיקניק של אחר הצהריים בגן דובנוב, להמשיך לדרינק בבית קפה סמוך או לקורס ערב בבית אריאלה.

כי הוא עוסק ביצירה

במבואה אל תוך המבנה והמבוך שבו, נגלה לפתע שהוא אינו תלת-קומתי אופקי, אלא צונח אל מעמקי האדמה. מהו מוזיאון לאמנות אם לא עיסוק ביצירה, ומהי יצירה אם לא דרישה מהמתבונן לצלול פנימה לתוך עצמו, לתוך האדמה, לעומקי היצירה שמולו. רכיב אחד גולש עם המתבונן וצונח עימו אל המעמקים: זהו האור העדין, שאינו מתפרץ מסקיי-לייט אדיר אלא מפתח מצומצם יחסית, שכמעט ואינו נראה אם לא מחפשים אותו בקצה של שרוול אור אנכי.

כי הוא מוצלח יותר מהספירלה של הגוגנהיים

המבוך מספק מבטים מהפנטים לכל עבר, כך שאפשר לזהות שכבות של יצירות ודמויות אמיתיות שמשוטטות בו ואינן פחותות בחשיבותן מן העבודות התלויות. מהות המבוך הינה חיפוש – חיפוש אחר המפלצת שבקצה, אחר הנפש התואמת וההבנה שבקצה שלה נמצאת היציאה אל החופש - מסע בין כותלי היצירה והפיאסקו הנפשי.

אך אם נבחן רגע את תוכנית המבנה, לא מדובר במבוך אלא בתוכנית פשוטה וחכמה שלא תאפשר ללכת לאיבוד. זו, למעשה, ההברקה. פרסטון סקוט כהן לקח את תוכנית הגוגנהיים והבין מה בעייתי בה. הספירלה של פרנק לויד רייט לא באמת מאפשרת תצוגה, אלא בעיקר מאפשרת התבוננות בחלל אדריכלי מדהים כשחללי התצוגה נסתרים מאחורי הספירלה. הגישה אליהם אינה חלקה והתצוגה לרוב מקוטעת ומסורבלת, כמבוך פיזי אמיתי שאינו פתור לא למתבונן ולא לאמן המציג.

האדריכל עשה תרגיל: הוא לקח את הספירלה של רייט - עם המבטים הממוסגרים כלפי היצירות והעוברים והשבים - והצמיד לה את חללי התצוגה עצמם כחלק ממהלך התנועה. בכך העמיק אותם והרחיקם מהתנועה ללא צורך בחציצה. כך נוצר מעבר שוטף נקי ורציף מתצוגה לתצוגה, ובאופן די מפתיע העסק עובד מבחינה אקוסטית.

ובמקומות הבאים הוא דווקא נכשל

בסיפור הזה יש גם זוג כשלים. הראשון הוא האור בחללי התצוגה. הגם שניתן לשפר את התאורה הלקויה באופן מלאכותי, להערכתי פרסטון כהן היה צריך להביט על הניו-מיוזיאום של סג'ימה בניו יורק כפתרון יחסית נקי להכנסת האור, כלומר לפרוץ את חזיתות החוץ המונוליטיות באופן שיטתי ודרכן להכניס אור בלתי ישיר או מסונן לקצוות הגלריות.

שנית, הספירלה נקטעת בנקודה אחת - התחום שבין הכניסה לבניין לבין הירידה בדרגנוע כלפי הגלריה התחתונה - ובנקודה אסטרטגית זו נוצרת דיסאוריינטציה. בעצם עם כניסתנו לבניין לא ברור אם לרדת מטה או לעלות מעלה, ואם בחרתם באחת האפשרויות אתם מחויבים לחזור לחלל הכניסה כדי להמשיך את הטיול במבנה. אני מניח שגשר היה יכול לפתור את הכשל. ולגבי חלל הביניים, המכונה "מפל אור", לפעמים כותרות ממותגות גונבות את ההצגה ומאפשרות לציניקן לפרוץ החוצה ולומר בעדינות: לא מדובר במפלי הניאגרה.

כי האור מחדיר שקט

גם אם ניחנתי בסף רגש נמוך, אני חושב שהוא עדיף על אטימות מול חלל קתדראלי מסוג זה. בהסבר הדידקטי-רגשני של משורר הבניין, הסביר האדריכל כי חלל זה נפער בעקבות המשיכה המשולשת בין שני קצוות הגלריות לבין אזור הספרייה. מבלי להיכנס להיבט הפילוסופי של העניין, מדובר בשריר עצום מבטון שמחזיק את הסיפור ביחד. שריר זה נפרץ לרגעים ובכך מאפשר את המבטים הפרנק לויד רייטים. בקונטרסט לפעולת המתח המורגשת בבטון, כהן מחדיר לתוכו שקט, דממה בדמותו של האור.

ואולם, בתחרות בין האדריכלות לבין האמנות המוצגת במוזיאון, חדירת הבטון לגלריה התחתונה צורמת מאוד. רק בנקודה זו אני מרגיש שהיוצר סטה עם תצורתו המובהקת ופרץ את הקו העדין שמפריע להתבונן על היצירות. אפילו עבודותיו הגרנדיוזיות של אנסלם קיפר לא יכלו להתגבר על חדירת הבטון אל החלל הלבן, וחבל.

וכי מותר לו להתגאות

ומה לגבי הביקורת על נאומו הנרגש של פרסטון סקוט כהן בתחתית "המפל" שלו? יש להזכיר כי זהו הבניין המשמעותי הראשון שלו, ושבניגוד לרוב המקצועות היצירתיים, בניית מבנה היא עסק מורכב שנמשך שנים. בניית מבנה מדויק, בשליטה, בעל אופי ואמירה היא עניין חמקמק ולפעמים בלתי אפשרי. אז תסלחו לי, אבל מבחינתי האיש יכול לעמוד על גג הבניין ולצעוק "אני בניתי את זה!", מפני שהיוולדות אדריכלית אינה מתרחשת כל יום, לא בכל עיר ולא לכל אחד, אז נא לא לסרס את היוצר.

אינני מעריץ של הבתים שכהן יצר עד כה, אך מדובר במבנה מעולה שיש מה ללמוד ממנו והוא יספק השראה לרבים. לאחר סיבוב ראשוני זיהיתי את כהן עולה ברמפה, ברגע שבו נפתחו הדלתות לקהל הרחב. רציתי לגשת ולהביע את הערכתי, אבל התאפקתי מפני שעיניו היו נשואות אל הקהל שנכנס למקום בפעם הראשונה. רק לרגע שמעתי אותו אומר פעם אחר פעם "Look at 'em…Look at 'em". זהו רגע מרגש שאני מאחל לכל יוצר באשר הוא.