בזמן שאנו עדים לצמיחתן של שכונות מגורים משוכפלות, ובהן בתים ומגדלים כמעט זהים, קל להבין את הניכור שסביבות אלה מייצרות ואת הכמיהה לאדריכלות המודרנית שאפיינה את הבנייה המקומית במחצית הראשונה של המאה הקודמת. לאחרונה התפרסם ספרם החדש של האדריכלית זוכת פרס ישראל עדה כרמי-מלמד והאדריכל דן פרייס, "אדריכלות בפלשתינה-א"י בימי המנדאט הבריטי 1948-1917" (הוצאת מוזיאון תל אביב לאמנות). הספר מנסה לחזור ולצלול אל האובייקט האדריכלי ולהאיר את איכויותיו התכנוניות שנעלמו ונשכחו במשך השנים.

כדי לחדד את איכויות המבנים ההם, מחולק הספר לשלושה חלקים. החלק הראשון מציג 10 מבנים המהווים, לטענת הכותבים, תקדים באדריכלות המקומית. הספר נפתח במתחם נבי מוסא במדבר יהודה, שראשיתו עוד במאה ה-13 וסיפורו יוצג כאן בהמשך. החלק השני, שהוא הפרק המרכזי בספר, מציג 80 מבנים מכל רחבי הארץ; החלק השלישי, הנקרא "מודרניזם היברידי", מציג 10 מבנים מורכבים - מבניין הקזינו בבת גלים שבחיפה, ועד לווילה זקס בשדרות בן גוריון שבתל אביב (שיוצג כאן בהמשך השבוע). כל טקסט מלווה בתצלומים היסטוריים, בתוכניות ובדיאגרמות המפרקות את המבנים וחושפות את מהותם. הספר מצליח לשמש כסיור אדריכלי מודרך בכל אחד מהמבנים המופיעים בו.

לטענת כרמי-מלמד, נבי מוסא הממוקם לצד הכביש המחבר בין ירושלים לצפון ים המלח, פועל בעיקרו על שני העקרונות שעליהם מתבססת האדריכלות המודרנית: השכפול הקבוע, והשכבתיות שיוצרת מערך של התגוננות והפרדה בין החוץ והפנים של המבנה. מצד שני, הבניין מתוכנן באופן מסורתי ומתמזג עם סביבתו המדברית. עולה מכך שהוא "מדבר בשני קולות".

עדה כרמי ביקרה בנבי מוסא בפעם הראשונה, ביום שלמחרת מלחמת ששת הימים. בעלה, שהיה טייס בחיל האוויר, לקח אותה לגדה כדי לראות את הנפילות. בדרך לבקעת יריחו הם ראו את נבי מוסא, וגילו את המתחם ריק מאדם (אך מלא בקופסאות שימורים של הצבא הבריטי). היא מאוד התרשמה מהבניין, וכשעבדה על הספר היה לה ברור שהוא יהיה המבנה הפותח בו (מיכאל יעקבסון).

  • אדריכלות בפלשתינה-א"י בימי המנדאט הבריטי 1948-1917 / עדה כרמי-מלמד ודן פרייס. מוזיאון תל אביב לאמנות, 471 עמ', 280 שקלים

------------------------------------------------------------------------

נבי מוסא | מאת עדה כרמי-מלמד ודן פרייס
לפי האמונה המוסלמית, משה נקבר כאן (באדיבות: עלייה אייברי ושרון פז)
לפי האמונה המוסלמית, משה נקבר כאן (באדיבות: עלייה אייברי ושרון פז)

שלב א' - המאה ה–13 (התקופה הממלוכית)

שלב ב' - המאה ה–15 (התקופה הממלוכית המאוחרת)

שלב ג' - המאה ה–18 (התקופה העותמאנית)

נבי מוסא נבנה במאה ה–13 כמלון אורחים (Caravanserai) ומסגד במקום שבו מצוי, לפי אמונת המוסלמים, קברו של משה. הוא שוכן מדרום ליריחו, מעט צפונה מים המלח. תנאי המדבר באזור קשים במיוחד. החום והאור עזים ביותר במשך היום כאשר הצורך במים ובצל חיוני מאין כמוהו, ואילו הלילות קרים. הקיר העבה והחצר הפנימית של הבניין מספקים את הצרכים הללו, למרות שאין בחצר כל צמחייה.

הבניין, שכמו מוגדר על ידי המדבר, מתגלה לבאים בשעריו לאִטו. מהמפתן נעים האורחים דרך חללים בקני-מידה שונים, הנחשפים לעיניהם בהדרגה ומעלים על הדעת מערך של עיר ימי-ביניימית צפופה ומכונסת בתוך עצמה. נבי מוסא הוא מתחם של סדר תאי חזרתי, מוקף חומה. שכבות קונצנטריות באות בזו אחר זו בין המעטפת החיצונית לפנימית, המקיפה חצר. עם הכניסה למתחם, כל שכבה נתפסת תחילה כאובייקט גושני, כמקשה אחת - ורק אחר כך מתגלה כמִקטע של שלם גדול יותר.

משחק גומלין מורכב מתחולל בין מעטפת לאובייקט, בין משטח למאסה. בתוך סדרת השכבות המורכבת הזאת, בחצר הפנימית מכולן, ניצב לו בניין נבדל שנוכחותו מרשימה ביותר. אבל אפילו בתוך "אובייקט" זה חבויים להם אובייקטים נוספים. אפשר לקרוא את המתחם כסדרה של בניינים בתוך בניינים. מבחינה צורנית, הוא גושני למעלה ונקבובי למטה, כמו מערות שנחצבו בסלע. למבט מרחוק נראים חלקי הבניין כבלתי חדירים. הגגות, עם כיפותיהם הבהירות המצופות טיט, כמו מחקים את קווי המיתאר הגליים של גבעות המדבר, כהרחבה טבעית של הנוף הדרמטי.

הגנה מפני פולשים

עבודת השכבות האנכית והאופקית מגינה על המתחם, מבודדת אותו ומאפשרת את קיומו של עולם פרוּשׁ ונבדל בתוך החומות. השכבות האנכיות מגוננות על המתחם מפני פולשים, בעוד השכבות האופקיות מגינות על הדיירים מתנאי האקלים. היחסים בין המבנים לאדמה ולשמים כמו נבלמים על ידי קירות, כיפות ואכסדראות עבים וחומריים.

הגג מכוסה מרבד של כיפות במידות שונות, הרומזות על חלוקת החלל הפנימית. את הכיפה הראשית והחדר שמתחתיה אפשר לקרוא כאובייקט המשובץ בתוך אובייקט אחר ועקב כך כמו מתארגן בתוך סדר גדול יותר, כאשר הגג כולו מצטייר כהמשך רציף של קרקע המדבר וסבך החללים שבפנים מוסתר לגמרי. כשמגיעים למקום מן המדבר - רק הצל העמוק שמטיל שער הכניסה מרמז על האפשרות לחדור את חומת ההגנה העבה שאוטמת את המתחם. גם כאן החזיתות אינן נותנות כל רמז לעושר החללי הפנימי.

בניגוד לאיכות האטומה של המעטפת החיצונית, המעטפת הפנימית בכיוון החצר חדורה אינספור פתחים קטנים, המצביעים על הסבך המורכב של החללים הפנימיים. החלוקה הפנימית של החצר הסמוכה למסגד יוצרת חללים אינטימיים, שצל שורר בהם בכל שעות היום. בתוך המתחם, החלל זורם בחופשיות. העומק החללי מוגדר על ידי שכבות הצל והקירות האטומים, ולא באמצעים של שקיפות. המבקר מתבקש לקרוא את החלל כסיפור מסתורין זרוע מעקשים, הנגלל בהדרגה במהלך התגלותם של הנפחים השונים ברחבי המתחם.

נבי מוסא הוא מבנה בודד, סגור ובעל נוכחות חזקה, הניצב מול מרחב מדברי אינסופי. רוב חדריו נצמדים אל החומה העוטפת אותם ומגוננת עליהם מפני החום והקור, היובש והבוהק. האור והצל הופכים את המעטפת הכבדה למשטח דק, את הגשמי למופשט ואת הכוחני ללירי, וגורמים למערכת הכיפות הלבנות של הגג להיטמע בסביבה, להימתח ולהתכווץ בין תנועה סטטית לדינמית. כך נדמה לרגע שמעטפת הגג עשויה לשמש כניסה למבנה, ומפלס הקרקע עשוי להיות יציאה ממנו. מובן שתנועה כזו אינה מתרחשת במציאות; היא נרמזת כאפשרות שלא תתגשם לעולם. אפשר לומר שהבניין צומח מן המקום ונטמע בתוכו, אך השכבתיות והמודולריות מייצגים מושגים אדריכליים החורגים מן המקום והזמן הכרונולוגי שלו.