"המכללה לאמנות שבה למדתי היתה שמרנית: הסטודנטים נאלצו ללמוד במשך ארבע השנים הראשונות את כל סוגי האמנויות – פיסול, ציור, צילום ואדריכלות. אחרי ארבע שנים נדרשו לבחור נושא אחד וללמוד רק אותו במשך ארבע שנים נוספות. אני ברחתי מהקומוניזם בבולגריה בדיוק בשלב שבו היה צריך להתמקד בנושא אחד. אני חושב שבגלל זה אף פעם לא החלטתי איזה סוג אמן אני". כך מסביר כריסטו, האמן הבולגרי הגולה שמתגורר בארצות הברית זה ארבעים שנה, מדוע קשה להגדיר את סוג האמנות שהוא עושה.
במהלך 50 שנות הפעילות שלהם עטפו כריסטו וז'אן-קלוד 168 עצים שוויצריים, צוקים אוסטרליים בגובה 30 מטרים, 4.5 קילומטרים של מדרכה במיזורי ואפילו 11 איים קטנים לחופי מיאמי, באמצעות 6.5 מיליון מ"ר של בד.
העבודות שלהם חובקות עולם ומוכרות לכל, למרות שהן תמיד חד פעמיות – הצמד לעולם לא חזר על עבודה ואפילו לא על רעיון (כלומר, הם לא עטפו שוב בית, גשר או פרלמנט של מדינה). לפני שנתיים מתה ז'אן-קלוד (שמה המלא הוא ז'אן-קלוד דה גילבו) כשהיא בת 74 והותירה את כריסטו עצוב וכואב, אך נחוש להמשיך בעבודתם המשותפת. הוא ממשיך להרצות ולהציג ברחבי העולם ובמקביל עובד במרץ על הוצאתו לפועל של הפרויקט האחרון שעליו עמלו לפני שמתה.
הפרויקט הבא: מעל נהר ארקנסו
שם הפרויקט "מעל הנהר", והוא עתיד להתממש במשך שבועיים בשנת 2014, כשמעל נהר ארקנסו בקולורדו ייתלה בד שקוף באורך 10.8 קילומטרים, ובגובה 12 מטרים מעל המים. אפשר יהיה לשוט מתחתיו, ללכת לאורכו על גדות הנהר, או לראותו מגובה ההר שלצידו. לצורך הפרויקט סיירו בני הזוג ברחבי ארצות הברית בין השנים 1992-1994, ובדקו 89 נהרות. "לכל יצירה שלנו יש שתי מציאויות נפרדות - המציאות המדומיינת והמציאות שיוצאת אל הפועל", אומר כריסטו, "המדומיינת מתקיימת בראשנו ובראשם של אלפי אנשים שלקחו בו חלק, או בראשם של אלפי אנשים שניסו לעצור אותו. אחרי שאנחנו מקימים את העבודה נכנסים אלמנטים פיזיים כמו רוח, גשם, שמש ועוד. ז'אן-קלוד תפסיד רק את המציאות השנייה של 'מעל הנהר'".
התערוכה היחידה שהציגה סקיצות ורישומים של עבודותיו בישראל היתה באפריל 2010, בגלריה זיסמן בתל אביב. כריסטו לא נוהג להתראיין ועל כן ראיון עיתונאי עימו הוא מאורע חגיגי. הצלחנו לדבר איתו בטוקיו שביפן, לשם הוזמן כאורח של הקונגרס הבינלאומי לארכיטקטורה. במהלך הכנס הרצה בפני אדריכלים ותיאר את קווי הדמיון בין אופן העבודה שלו לבין זה שלהם. בדומה להם, גם הוא זקוק לאישורים רבים כדי להוציא לפועל את האמנות שלו. בדומה להם, גם לו נדרש צוות עובדים גדול כדי לממש את החזונות היצירתיים.זו לא הפעם הראשונה שכריסטו מבקר ביפן: הזוג יצר שם את אחת מהעבודות הגדולות שלהם - "המטריות". באוקטובר 1991 הציבו 1,340 מטריות כחולות על פני שטח של 90 קמ"ר באיבראקי שביפן, ו-1,760 מטריות צהובות לאורך 26 קילומטרים בקליפורניה – גובהה של כל מטרייה שישה מטרים וקוטרה 8.66 מטרים.
"כל מטר רבוע בעולם שייך למישהו"
"כל מטר רבוע בעולם שייך למישהו", מציין כריסטו את הסיבה לקושי הגדול לקבל אישורים לפרויקטים. לאישור עבור "השערים", למשל, נאלצו השניים להמתין 26 שנה. הוא הוצג בשנת 2005, אבל הרעיון החל להירקם כבר בשנת 1979 (לכן שמו המלא הוא "השערים. סנטרל פארק. ניו יורק. 1979-2005").
במרוצת השנים הצליחו בני הזוג לממש 22 פרויקטים, אבל נכשלו במימוש 37 אחרים. "יש באמתחתנו יותר פרויקטים מסורבים מאשר ממומשים", מציין כריסטו, שנהנה לתאר באופן מדוקדק את המכשולים הביורוקרטיים שהוא וז'אן-קלוד נאלצו לעבור כדי להגשים את יצירותיהם. עם זאת, הוא מבקש להדגיש כי מבחינתם תהליך בקשת האישורים הוא חלק בלתי נפרד מהאמנות עצמה, כי במהלכו נוצרת דינמיקה חשובה ומרתקת. סיפור קבלת האישור לעטיפת הרייכסטאג מדגים זאת. כבר בשנת 1971 התחילו השניים לעבוד על רישומים, רעיונות וקבלת אישור לפרויקט. הם קיבלו שלושה סירובים, אבל לא התייאשו. "הבעלים של הרייכסטאג הם 81 מיליון אזרחי גרמניה, אבל למזלנו יש להם נציג אחד - דובר הפרלמנט. בשלב מסוים הוא הביא את הרעיון לאישור הפרלמנט, שדן בו במשך 70 דקות, בדיון ששודר ל-220 מיליון איש באירופה. זו הפעם הראשונה בהיסטוריה של האמנות שעבודת אמנות נדונה במליאת פרלמנט של מדינה כלשהי. זה גרם לפרויקט להיות עוד יותר משמעותי". בשנת 1994 הגיע סוף סוף האישור המיוחל ושנה לאחר מכן נעטף הרייכסטאג למשך חמישה ימים, במהלכם הגיעו לצפות בו למעלה מחמישה מיליון איש. הפרויקטים יקרים מאוד: "המטריות" עלה 26 מיליון דולרים, "השערים" 21 מיליון דולרים וההוצאות על "מעל הנהר" עומדות עד כה על שישה מיליון דולרים. גיוס המימון נעשה באמצעות חברה מסחרית שהקימו כריסטו וז'אן קלוד, שעוסקת במכירת הזכויות על סקיצות ורישומים של העבודות (הגלריה הלאומית של וושינגטון היא בעלת האוסף הגדול ביותר של עבודותיהם), ובזכויות הצילום והתיעוד של הפרויקטים.כל זכויות היוצרים על הפרויקטים נשלטות על ידי החברה ואיש לא רשאי להשתמש בתמונות או בשם הפרויקט ללא אישור מפורש. עורכי הדין שלהם תבעו לא אחת אנשים שהפרו את זכויות היוצרים, ובני הזוג מתעקשים שלא למכור את העבודות שלהם לשימושים מסחריים.
התוכנית העסקית של פרויקט "השערים" מסבירה מדוע היטב: ז'אן-קלוד וכריסטו למעשה שכרו את הסנטרל פארק למשך שלושה חודשים, בעלות של שלושה מיליון דולר. הם הפכו לאחראים על הניקיון שלו, הביטחון, סילוק השלג, הביטוח וכדומה, אבל בדרך זו גם וידאו שאף אחד לא יכול להשתמש בפארק מעבר לשימוש הציבורי הרגיל. פירוש הדבר שברגע שערוץ טלוויזיה, עיתון או צלם מסחרי היו מעוניינים לתעד את השערים, הם נאלצו לשלם לחברה שהקימו בני הזוג. "ככה אנחנו מגנים על הפרויקטים שלנו משימוש מסחרי ומצליחים לכסות את העלויות", מסביר כריסטו.
"הבד הוא אלמנט מסורתי בתולדות האמנות. במשך אלפי שנים תיארו בדים בפסלי שיש, ברונזה, בציורי פרסקאות, בציורי שמן. למעשה, אפשר לזהות על פי הבד את התקופה של היצירה. את הדוגמה הכי טובה לבד בפיסול הקלאסי אפשר למצוא בפסל 'מונומנט לבלזק' של אוגוסט רודן. רודן עשה שתי גרסאות לפסל - בגרסה הראשונה בלזק ערום לחלוטין, מה שחושף את הבטן השמנה והרגליים הדקות שלו. בגרסה השנייה, המוכרת יותר, רודן כיסה אותו בגלימה שהסתירה את הפרטים הקטנים ואת הקפלים בגופו של בלזק, אבל הדגישה כך את הפרופורציות העיקריות ואת תווי פניו החזקים.
"אותו עיקרון שירת אותנו כשעטפנו את הרייכסטאג - המבנה תוכנן בסוף המאה ה-19 עם קישוטים ועיטורים. אנחנו כיסינו אותם עם 100,000 מ"ר של בד, שגרמו להבלטת הפרופורציות העיקריות של המבנה. אבל בניגוד לפיסול הקלאסי, הפרויקטים שלנו נעים עם הרוח. הבד מאוד חושני ומזמין. אנשים הלכו סביב הרייכסטאג ונגעו במבנה. אני לא רואה אף אחד ביום רגיל נוגע בקירות של בניינים. כשה'פונט נף' נבנה במאה ה-16, הוא הפך מיד לאובייקט פופולרי בהיסטוריה של האמנות. אלפי ציירים ואמנים תיעדו אותו ביצירותיהם. כשעטפנו אותו הבד הפך את הקערה האמנותית על פיה, כי הגשר הפך ממושא של אמנות לאמנות עצמה". בכל הראיונות אתכם התעקשתם על כך שמאחורי העבודות לא חבויה אידיאולוגיה, והן נעשות מסיבות אסטטיות בלבד. זו עדיין עמדתך?"בפרויקטים שלנו אנחנו יורשים את מה שהאובייקט העטוף מסמל. כשעטפנו את הרייכסטאג ירשנו את מה שהרייכסטאג מסמל עבור אנשים ברחבי העולם, והוספנו לו את הדברים האמיתיים שהתרחשו באותו רגע – את השמש, האוויר והרוח. החלק הכי חשוב בעבודות שלנו הוא שהן גדולות מהדמיון שלנו, כי אנחנו אף פעם לא יודעים איך הן יתפתחו. כל הפרויקטים הם חסרי היגיון, חסרי חשיבות וחופשיים לחלוטין. אף אחד לא יכול לקנות אותם, להיות הבעלים שלהם - אפילו לא אנחנו. אף אחד לא יכול לגבות כסף ולמכור כרטיסים כדי לראות אותם. הם מתקיימים במשך זמן קצוב, לרגע קצר של נסיבות, ואחר כך נעלמים לנצח. ז'אן-קלוד תמיד אמרה שזה כמו הופעה חיה. אני מאמין שבגלל זה הם מקבלים יחסי ציבור כל כך נרחבים ואהבה גדולה מהציבור, כי אנשים אוהבים להיות עדים למשהו חד פעמי. הפרויקטים שלנו לא גורמים לאנשים לחיות טוב יותר או להיות מאושרים, ובניגוד לארכיטקטורה הם זמניים וחסרי אחריות. לכן אנחנו כל כך אוהבים לעשות אותם".
עוד יצירות יוצאות דופן:
>> אשת העתיד - זאהה חדיד
>> צימרים על העצים, רואים ואינם נראים
