1:10,000

דבר לא קרה – ולא יכול היה באמת לקרות – ברמה העירונית והארכיטקטונית עם נפילת מגדלי התאומים ב-11 בספטמבר 2001. גם לא אם היו נופלים עוד חמישה-שישה, או אפילו עשרים מגדלים באותו יום, באותו רגע.

דברים אחרים בתחומים שונים אכן קורים כתוצאה ישירה מהאירוע: בכלכלה, למשל, בנק הסחר העולמי מוצא תירוץ לבטל הלוואות ואשראי למדינות רבות וגורם משברים מיידיים. בתחום הצבאי נגרמות שתיים-שלוש מלחמות. בקולנוע מצולמים סרטים דוקומנטריים, טלוויזיוניים ועלילתיים שהצופים האמריקאים מקבלים בהתרגשות: במקום שהקולנוע המקומי יעתיק בריאליזם אובססיבי את המציאות האמריקאית, הקולנוע האפוקליפטי מייצר בדיעבד מציאות ממשית. ניתן אפילו לראות את רוברט דה נירו עם שרוולים מקופלים, מזיע ועוזר לזולת. השחקנים רוצים לקבל תפקיד במציאות ההוליוודית החדשה.

התצפית האולטימטיבית שאיננה עוד. מרפסת הגג של התאומים (צילום: gettyimages)
התצפית האולטימטיבית שאיננה עוד. מרפסת הגג של התאומים (צילום: gettyimages)

וחוץ מזה הודפסו כובעים, הומצאו סיסמאות הזדהות, נתרם כסף, הותקנו עוד מכשירי טלוויזיה במכוני הכושר, נמכרו ארוחות עסקיות בהנחה בבאטרי פארק והוקלטו שירי פופ של כוכבים השרים בצוותא בחצי מעגל מול המצלמות. והרבה יותר מזה: אפילו התושבים שאיכלסו את שכונת טרייבקה הגובלת במגדלים בדאון-און מנהטן, יכלו לצפות בתקריות מפתיעות אף יותר מהשכן דה נירו מלטף עובר אורח קשיש: אנשי המעמדות השונים, שוטפי כלים ועובדי היי-טק, עוזרות בית ומנהלים, הסתכלו לראשונה אחד בעיני זולתו, ובמשך כמה ימים אף בירכו לשלום וביטלו את הניתוק המוסכם ביניהם. נס אמיתי.

אלא שכאמור, בארכיטקטורה וברמה האורבנית לא קרה שום דבר.

  • לכתבות נוספות בסדרה:

>> אנדרטת 11.9: סיור מצולם עם האדריכל

>> גשר ברוקלין: כריזמה על הנהר

>> גרנד סנטרל: יום בחיי התחנה הגדולה בעולם

בשונה מהצבא, מהניאו ליברליזם או מהקולנוע, אין ביכולתה של הארכיטקטורה, לשמחתנו, להשתנות או לייצר מציאות, ממשית או פיקטיבית, בבת אחת, במכת מזל בודדה הדומה לניצחון או להפסד פתאומי ברולטה. ארכיטקטורה מתרחשת בתהליכים איטיים בלתי פוסקים, כמו בחיים. החשיבה הנסיבתית על החיים כאוסף אירועי ראווה בנוסח "איפה הייתה כשנפלו המגדלים?" נדמית כמדומיינת וילדותית – חשיבה קולנועית הרומזת שהחיים בנויים סביב אירועי-מפתח המייצרים רצף של משמעות. ההשפעה של נפילת המגדלים על הארכיטקטורה והעיר, אם אכן הייתה כזו, נכחה אך ורק ברמה הסמלית, ולסימבוליזם בארכיטקטורה אין באמת ערך, לפחות לא בשתי המאות האחרונות.

העיר ניו יורק דומה לגולם, למכונה משומנת המותחת את גבולותיה שלה ללא הפסקה לעבר אופק סופי שלא נצפה עוד

מה שכן אפשרי הוא להתייחס לנפילת המגדלים לצורך ציון נקודתי של שרשרת תהליכים עירוניים, כלכליים, ארכיטקטוניים וחברתיים שהפכו את המרחב מוקף הים הזה, הארוך, הצר והמשונה, לעיר נפלאה. עיר בעלת הפרופיל המצולם ביותר בעולם, מקור היופי והאבדון, האופנה והכיעור, הרדידות והידע, הנצח והסופיות: המקום שאנו קוראים לו מנהטן.

1:1000

אילו היינו מצלמים את האי מלמעלה, מאחד המטוסים שטסו בשמי מנהטן רגעים לפני שהנמיכו כדי להתרסק אל תוך המגדלים, היינו רואים דבר נפלא: שני התאומים יושבים קרוב לרקמה עצומה ומסודרת - תוכנית עיר שרובה גיאומטרית. אי בצורה של מלבן מוארך. צד אחד הוא צר ואנושי, ניתן לתפוש אותו מתחילתו ועד סופו. ניתן ללכת בו מקצה לקצה בהליכה לא ארוכה. לעומתו, הצד השני ארוך ואינסופי כמעט, בלתי נתפש בעין.

על שני הניגודים הללו קמה העיר, ושם נמצאת חלק מגדולתה. מאותם מטוסים אפשר היה לראות איך האזורים הישנים בדאון טאון דבקו גם כן במגדלים, באותה אסתטיקה אחידנית שכבשה את הנוף של מנהטן.

המראה היפהפה הזה לבדו היה צריך להביא את המחבלים לביטול מזימתם. זאת מכיוון ששני המגדלים נראו כשתי נקודות; ענפים הצומחים מתוך שדה, שחוזר על עצמו במקצבים של כמה רחובות ומנציח את עצמו, כשהמנגנון הגנטי שלו מאפשר לעיר להיהרס ולהיבנות במהירות האור לפי אותו DNA, כשרשרת חיים הבונה את גופה החדש ממש מעל צאצאיה.

1:500

גורלה של העיר החזרתית שלנו מוכרע בשנת 1810, כאשר צוות הפועלים הראשון פורש את כלי העבודה שלו ומשיק את הרחבתה של מנהטן. ההרחבה מתחילה ממש מקנאל סטריט, הרחוב שיוצא משכונת טרייבקה של היום (קרוב מאוד לתאומים), או אם נרצה, המקום שבו רוברט דה נירו מקפל את שרווליו ומלטף נשים זקנות.

ואז, במאה ה-19, מתרחש האירוע העלילתי המכונן והפנטסטי של ניו יורק: בין השנים 1811 ועד 1870 נבנית העיר כמעט במלואה, בדחיפה אחת, מרחוב מספר 1 ועד רחוב 155. העיר המלבנית בנויה מתת-מלבנים זהים ומשוכפלים. כל בלוק או מלבן, גודלו 100 מטרים רוחב על 200 מטרים אורך. הבלוקים האורבניים הללו חוזרים באופן מיניאטורי על המוטיב הכללי של העיר. ההעמדה הזו בונה בהדרגה קצבי הליכות, מסלולים, אופי עירוני מסוים. והבלוקים האורבניים של ניו יורק מתקדמים, עוטפים פרוסת טבע מתוכננת היטב – ומלבנית, כמובן - שעתידה להיהפך לסנטרל פארק האגדי. העיר ניו יורק דומה לגולם, למכונה משומנת המותחת את גבולותיה שלה ללא הפסקה לעבר אופק סופי שלא נצפה עוד.

בכתיבתו המחקרית של ריצ'רד סנת', מהסוציולוגים האורבניים המובילים בעשורים האחרונים, נטען שהגריד ההגיוני של ניו יורק מממש בצורה מושלמת את האתיקה הפרוטסטנטית: החלקות השוויוניות והמלבניות של מנהטן, בדומה לאלה של הערים האמריקאיות שמתפתחות באותה תקופה, כגון שיקאגו, מציעות לכל המעוניין מרחב זהה, משוכפל ואבסטרקטי המקל על הסחר, על קנייתן ומכירתן של קרקעות. למרות הטופוגרפיה המשתנה והצורה הבלתי יציבה של המרחב, הבלוק המלבני של ניו יורק מתמודד עם הכול, תוך שהוא משקף את הלוגיקה הקפיטליסטית.

העיר של אותה תקופה היא אחידה. אין בה מרכזים מובנים. היא מייצרת נוף של ריק אינסופי שיתמלא במשמעות בחלוף הזמן. זוהי תשתית חזקה. בסמוך לה יישבו מאוחר יותר מגדלי התאומים.

1:100

אלא שלפני כן, שני רעיונות גאוניים נוספים צריכים להשלים את מלאכת בריאתה של ניו יורק בגרסתה החדשה. האחד הוא רשת רכבות תחתיות התומכת מלמטה בעירוניות המתהווה. השני הוא לידתו של בניין הדירות האנכי: אם עד סוף המאה ה-18 האוכלוסייה נהגה לגור בבתים פרטיים או כדיירים בבתי מלון, באה צמיחתה של התוכנית הניו יורקית והולידה את רב-הקומות כגרסה אנכית של אותה תוכנית עירונית חדשה. בניין הדירות, גם לפי ריצ'רד סנת', שואב השראה מצורתם של בתי המלון, אך בשונה מהם, הבניין לא מקיים תקשורת או יחסים פונקציונליים בין הקומות: כל קומה היא עולם פרטי משוכפל העומד בפני עצמו, גבוה ככל שנרצה.

0-0

ניו יורק, שעליה יעמדו מגדלי התאומים, היא שדה אינסופי של חלקות זהות המתפרשות אל האופק, בשילוב שדה של בניינים אנכיים העונים על אותם מאפיינים כלפי מעלה. האינטנסיביות העירונית המקסימלית של העיר מתקבלת במפגש בין שני המישורים, בין שתי התוכניות, זו האופקית וזו האנכית, במפלס הקרקע. זו הקרקע המסחרית. ואילו הטקסיות העירונית האולטימטיבית תיווצר בחגיגה הצורנית סביב המפגש שבין החלקות המלבניות המשוכפלות של מנהטן לבין ברודוויי, האלכסון (דיאגונל) החותך את העיר לצורות מפתיעות ולא גנריות.

האלכסון שחוצה את הגריד. ברודוויי (צילום: gettyimages)
האלכסון שחוצה את הגריד. ברודוויי (צילום: gettyimages)

מה שנוצר הוא עולם ומלואו, רקמה עירונית שנחרתה בדמיון הקולקטיבי עד כדי כך שילד קטן, בתרגיליו הראשונים בציור, לא יהסס לשרטט לנו את הפרופיל של ניו יורק, כאילו משהו מצורתה המולדת בנוי כבר בקוד הגנטי של כולנו.

כך שבנוגע לתאומים ולנפילתם הדרמטית, אין תקרית נקודתית שביכולתה לשנות בפתאומיות מה שנולד בכזו נחישות. עם סלילת הכביש הראשון לאחר ההרס, כבר ניתן היה למצוא במבט חפוז אימהות טריות בשיא יופיין עושות ג'וגינג מאחורי עגלות בוהקות ואירודינמיות כמוהן, כמו מאומה לא קרה. מפת העיר משלימה את החסר, מגלידה וממשיכה להתרקם סביב אותה תוכנית פשוטה ויעילה.

העיר מחכה לרעיון

ובכל זאת, נקודת אזהרה: מגדלי התאומים נפלו בשיאו של תהליך אנונימיזציה מואץ, בתקופת תקשורת בין-אישית לקויה, היעלמותם והפרטתם של מרחבי ציבור ועוד. המגדלים נפלו על רקע עשרות תהליכים שליליים שנראים כתוצר לוואי לאחידות, לחוסר הזהות הצורנית ולשכפול הרב-ממדי של העיר ששירת תקופה אחרת.

נדמה שהאדם בנה את העיר כהגנה מהטבע. הוא המציא את בניין הדירות כהגנה מהעיר. ואילו כרגע, עסוק האדם בבניית מנגנון הגנה מעצמו. ובינתיים, בשקיעת היום מול נהר ההדסון, על אותה אדמה ארכאית, בקרקע שבין האופק הנדיב והגובה המרשים, העיר – כל הערים אולי - ממתינה לרעיון.