עשרות המדריכים המובילים את קבוצות המטיילים הפוקדות את שדרות רוטשילד בתל אביב לא מותירים מקום לספק: מדובר באחד מאתרי התיירות הפתוחים והחופשיים המוצלחים בישראל. עכשיו, משהתמלאה באוהלים ומילאה את מהדורות החדשות, הפכה השדרה גם למקום החם והאקטואלי במדינה. לטובת המטיילים בימים כתיקונם, ולטובת דיירי האוהלים המשועממים בימי מחאה – אנחנו מגישים מדריך לטיול בשדרה. הליכה בשדרת הדגל של העיר העברית הראשונה היא מסע בזמן: נוכחותו של העבר בהווה של הרחוב הזה איתנה ומורגשת, והיא שאחראית במידה רבה לכך שנעים להיות בו. מהי "רוח המקום" של רוטשילד? בשאלה הזו מתמקדים המתכננים והחוקרים בעשורים האחרונים. אם בעבר שימור מבנים נחשב כנחלתם של מבנים מונומנטאליים, שהיו חלק מהאתוס הלאומי, הרי שכיום השימור מטפל דווקא במקומות יומיומיים. כך, מבנים לאומיים שנמצאים בשדרה איבדו מערכם – בית דיזנגוף ומוזיאון ההגנה הם שתי דוגמאות בולטות – בעוד שמבני מגורים רגילים, שכל ייחודם הוא בהיותם ישנים, זכו לפעולות שיקום וחידוש מפליגות.

האדריכל ניקי דוידוב, שהשתתף לפני כשלושה עשורים בצוות תוכנית "לב העיר", אחת האמהות של המהפך המוצלח שעבר מרכז תל אביב, טוען שלא שיקום השדרה החיה אותה, אלא האוכלוסייה הצעירה שעברה לגור באזור. "לולא הצעירים", אומר דוידוב, "היו נשארים בשדרה הזקנים שגרו פה קודם והמשרדים הקטנים, ומן הסתם גם השדרות לא היו מתעוררות לחיים, כי האנשים הם אלה שמחיים אותן". והוא מחדד: "כמובן ששימור דקדקני של הבניינים משמר תשתית פיסית, אך הוא לא מבטיח שיקרה משהו ברחוב. היקפי התעסוקה של היום יצרו תשתית שמצדיקה את כל המסעדות ובתי הקפה לאורך השדרה. הרחוב כרחוב לא שומר, אלא חזר למערכת העירונית כציר שוקק חיים".

עוד בסדרה "בניין וסיור":

>> זוהר בדשא: האוצרות האדריכליים בקיבוץ גבעת ברנר

>> סנוב, ביבנה כבר היית?

רוטשילד נהנית מפיצול אישיות. כשהחלה העבודה על תוכנית השדרה מצא צוות התכנון כי נושא התעסוקה הוא דומיננטי בחלקה המערבי יותר, בין הרחובות נחמני להרצל, ולא נראתה אפשרות סבירה להסב אותו למגורים. כדי לא "ללכת ראש בראש" ולכפות תוכנית בלתי אפשרית, הוחלט לחלק את השדרה לשניים: חציה המערבי פותח בעיקר כאזור תעסוקה, וחלקה המזרחי-צפוני, המסתיים בתיאטרון "הבימה", נשמר כאזור מגורים. החלוקה הזו מהדהדת את שני השלבים של הקמת השדרה; החלק הראשון ניטע ב-1910 ואילך, ואילו החלק השני - מרחוב יבנה ועד לכיכר התזמורת - ניטע רק באמצע שנות השלושים.

סיור הטעימות המוגש להלן מציע שעה נעימה בקטע שנותר רחוב מגורים, המקום שהפך בשנים האחרונות ללב אזור הביקוש המוביל בישראל, ובשבועיים האחרונים למחנה אוהלי המחאה.

אורי 83 במרפסת ביתו (צילום:  מיכאל יעקובסון)
אורי 83 במרפסת ביתו (צילום: מיכאל יעקובסון)
1. רוטשילד 83 פינת בלפור 59. את הסיור פותחים אצל "אורי 83", שם שמשלב את כתובת המגורים עם שמו הפרטי של האיש שיש המתארים אותו כ"אבא של רוטשילד", הודות לכך שדירתו הקטנה שוכנת בקו אפס של המגרש, והמרפסת שלו הפכה זה כבר לחלק בלתי נפרד מהחיים ברחוב. אורי 83, אם תרצו, הוא אותו תושב טיפוסי שחוקרת התרבות העירונית ג'יין ג'ייקובס ראתה בו כמי שהופך את הרחוב למקום בטוח, נעים ומזמין. הוא לא רק שומר על הניקיון והסדר בקטע השדרה הסמוך לביתו, אלא גם הפך לאוזן קשבת וכתף לכל עובר ושב שזקוק לדבר-מה. אורי חי ב"בית ברלין" (בתמונה למעלה מימין), אחד המבנים הייחודיים בתל אביב, שנקרא על-שם האדריכל שבנה אותו, יוסף ברלין. המבנה בנוי מלבני סיליקט חשופות, שיוצרו במפעל הסיליקט המפורסם ששכן במקום עליו ניצב היום מגדל כלל, ברחוב דרויאנוב. הבניין שהוקם בשנת 1929 שימש גם כמעונו הפרטי של ברלין. בשלהי שנות הארבעים נפתחה בקומת הקרקע של הבניין תחנת המוניות בלפור, שהוסיפה לא מעט לחיות של הסביבה. 2. רוטשילד 89-91(תמונה למעלה). צמד המבנים נהנה ממרחב הפעולה הכפול שהתאפשר לאדריכל פנחס היט, מאדריכלי תל אביב הבולטים בשנות השלושים: יזם אחד רכש את שני המגרשים הצמודים, והיט תיכנן בעבורו מבנה עם תמונת ראי. כך יצר שני מבנים נפרדים, שהודות לעיצובם מהווים יחידה אחת, בעלת נוכחות בולטת, בשדרה. את המודל הזה, של חזיתות הפוכות, ניתן למצוא בלא מעט מקומות בעיר, אך הדוגמה הזו היא אחת היפות שבהן.

3. רוטשילד 118. במרכז השדרה, בין עצי הצאלון והפיקוס, מול רוטשילד 118, יש שתי עבודות סביבתיות חשובות (תמונה למעלה): הוותיקה יותר היא בריכת מים בצורת שלולית, שתיכנן הגנן הראשי אברהם קרוון, שעבד בעיר במשך 42 שנה והיה מנוטעי העצים בשדרה. סמוך לבריכה רואים פסל בטון בצורת שער. ב-1989, בתקופה שבה השקיעה העירייה משאבים לא מבוטלים בהזמנת פסלי חוצות שפוזרו לראווה ברחבי העיר, הוזמנה מהאמנית דרורה דומיני העבודה "אביב".

"גיליתי את הבריכה, שבזמנו היתה מלאה בחול", נזכרת דומיני, "ומהר מאד מצאתי מי תכנן אותה. הרעיון היה שהפסל יעניק פרספקטיבה לשדרה, כך שמעבר להיותו אובייקט הוא יהיה גם שער". הפסל מורכב משני ספלי קפה המחוברים במעין שער בטון. לבד ממחווה מרומזת לספל הקפה המפורסם של הפסל הרומני קונסטנטין ברנקוזי, הצביעה דומיני על התחייה שעבר המקום בשנות השמונים, עם פריחתו של רחוב שינקין.

בית הכנסת בישיבה התיכונית בר אילן (צילום:  טל ניסים )
בית הכנסת בישיבה התיכונית בר אילן (צילום: טל ניסים )

4. רוטשילד 124. אם כבר הזכרנו אמנות, היכנסו לבית הכנסת שבבניין הישיבה התיכונית בר-אילן שברוטשילד 124. מעל ארון הקודש תמצאו עבודה שיצר אחד מבאי בית הכנסת בעבר, נחום גוטמן. את בית הספר, שנקרא במקור ביל"ו בגלל שם הרחוב שנמצא בעורפו, תכנן המהנדס והאדריכל יעקב שיפמן (בן סירא). הוא כיהן כמהנדס העיר החל משנת 1929, ותחת ידיו הוקמה מה שלימים כונתה "העיר הלבנה". שיפמן תכנן מבני ציבור חשובים בעיר, ובכללם בתי ספר רבים. הבניין עצמו מייצג פשטות צורנית מודרניסטית.

רוטשילד 123, או ויטק 9? (צילום:  טל ניסים )
רוטשילד 123, או ויטק 9? (צילום: טל ניסים )
5. רוטשילד 123. הבניין שבפינת הרחובות רוטשילד 123 והחשמונאים 52 ייראה לכם מוכר: בשנות השמונים "השתכנו" בו דיירי ויטק 9, ובהם חנה, תיקי, אילן, יורם, ליאורה ומולי מהסדרה "קרובים קרובים". במציאות זהו מבנה מגורים רגיל לחלוטין, שדייריו נהנים מאלמוניות, ואולי גם מקשרי משפחה פחות מסובכים מבאותה סדרה.

רוטשילד 139, בתכנון שמואל מסטצ'קין, שלמד בבית הספר באוהאוס (צילום:  טל ניסים )
רוטשילד 139, בתכנון שמואל מסטצ'קין, שלמד בבית הספר באוהאוס (צילום: טל ניסים )

6. רוטשילד 139. הבניין הפינתי והאחרון בשדרה נקרא בעבר "בית קרייתי", על שמו של הקבלן מרדכי קרייתי, שבנה אותו. אחיו של הקבלן היה אדריכל הבניין, שגם התגורר בו עד יומו האחרון - שמואל מסטצ'קין.

מסטצ'קין היה אחד האדריכלים הבודדים בתל אביב שלא רק תיכנן מבני באוהאוס, אלא אף למד בבאוהאוס – בית הספר הגבוה לאדריכלות בדסאו, גרמניה. הוא עבד בעיקר בעבור התנועה הקיבוצית, וזהו אחד המבנים הבודדים שתיכנן בעיר. בשונה מהמבנים המוכרים של הסגנון הבינלאומי, שהתאפיינו בקווים מעוגלים ובפלסטיות יצירתית, הרי שכאן, למרות מיקומו הכל כך מרכזי של הבניין, ואולי כדי שלא להתחרות בחזית המרשימה של תיאטרון הבימה ממול, בחר האדריכל ליצור מבנה הרבה יותר מאופק, שקט ומינורי.

האדריכל רם כרמי בחזית בית הבימה המשתפץ (צילום: איתי סיקולסקי)
האדריכל רם כרמי בחזית בית הבימה המשתפץ (צילום: איתי סיקולסקי)

7. בניין תיאטרון הבימה. למעשה, השדרה ממשיכה מעבר למתחם התרבות ההיסטורי של תל אביב, דרך שדרות ח"ן ובן גוריון, עד חוף הים. אך אין ספק שהמוקד המרכזי שלה הוא המתחם הכולל את תיאטרון הבימה, היכל התרבות, כיכר התזמורת, גן יעקב וביתן הלנה רובינשטיין לאמנות. כשחברי התיאטרון הלאומי עלו ארצה באופן מאורגן ב-1928, סבלה הנהלת התיאטרון ממחסור במזומנים ונאלצה להסתפק במגרש מרוחק, שהיה אז מעבר לשטחה הבנוי של תל אביב, במקום שתוכנן להיות נקודת הקצה של השדרה.

באותה הזדמנות אמר ראש המועצה, דוד בלוך, לחברי הנהלת הבימה, כי המגרש "נמצא בקרבת רחוב ידוע מאוד (רוטשילד, מ"י), כך שלא תצטרכו להתבייש בשם הסביבה, אף כי ספק אם הרחוב יגיע אי-פעם עד לאותו מגרש". בסופו של דבר תוכנן הבניין על ידי אחד מחשובי אדריכלי התיאטראות באירופה, אוסקר קאופמן, בהתאם לתוכנית האב העירונית של פטריק גדס. המיקום, בדיעבד, לא רע בכלל.

>> פרויקט צילומים מיוחד ממתחם הבימה המשתפץ, כולל סיור מודרך עם האדריכל רם כרמי, שעונה לטענות כלפיו - כאן.

8. רוטשילד 140. בקצה השדרה, מול מתחם הבימה, שוכנת הפיצרייה האהובה "טוני וספה" (תמונה למעלה)– שהפכה בשבועיים האחרונים לחדר האוכל של דיירי האוהלים. ממרפסת הפיצרייה, המשקיפה על בניין הבימה וכיכר התזמורת ההולכים ונשלמים בימים אלה, ניתן להשקיף על עוד מוקד עירוני מתחדש ושוקק, ולהתנחם בכך שגם אם האוהל לא נוח למגורים, הלוקיישן מצוין.