עידן המועדונים המיתולוגיים של תל אביב עבר מן העולם אי-שם בראשית העשור הקודם. אולי זו אומת הדאנס שהתעייפה או הזדקנה, אולי העירייה מעדיפה מתחמים קולינריים מלוקקים יותר, ואולי זאת הייתה אופנה זמנית. בכל מקרה, החיים של בעלי המועדונים בעיר שמותגה כ"עיר ללא הפסקה" אינם קלים, וזאת הסיבה שהביאה את ירון טראקס (41), מייסד מועדון "הבלוק", לנדוד אל לב המאפליה ולהביא את הקהל הנאמן שלו לאחד המבנים השנויים במחלוקת שהוקמו אי-פעם בישראל. שנה לאחר שנסגר המועדון בגלגולו הראשון (בין המוסכים של מתחם יד חרוצים), שם הוא זכה לקהל קנאי, בחר טראקס לפתוח מחדש את הבלוק במיקום הכי קיצוני: התחנה המרכזית החדשה.

האור בקצה המנהרה? הלוואי. הכניסה לבלוק (צילום: גדי דגון)
האור בקצה המנהרה? הלוואי. הכניסה לבלוק (צילום: גדי דגון)

חלוצים בתחנה המרכזית

הררים של מלות שנאה נשפכו על המפלצת הזאת, וכנראה עוד יישפכו. הפרויקט הענקי, בתכנונו המקורי של האדריכל רם כרמי, לא זיכה את יושביו ושכניו ברגע אחד של חסד. הדבר הורגש כבר מתחילת עבודות הבנייה בסוף שנות הששים, על התפר בין שתיים מהשכונות הקשות בעיר תל אביב – נוה שאנן ושפירא. שלד הפרויקט נשאר פיל לבן במשך שנים ארוכות, וגם כאשר נפתחה לבסוף "התחנה הגדולה בעולם" ב-1993 ובישרה על "שינויים בהרגלי התנועה", היא התבררה ככישלון מסחרי, סביבתי וזיהומי.

לכן, כניסתו של מועדון הבלוק אל קרביה של התחנה המרכזית היא ניצוץ של אור בקצה המנהרה, רגע מבורך שמציע אפשרות למימוש הפוטנציאל האדיר החבוי בבניין התחנה – יצירה שעדיין לא נוצלה כיאות. "יש כאן תנאים פיזיים שמאוד נדיר למצוא", מסביר טראקס את יתרונות הלוקיישן. "גודל של חלל בלי עמודים מוכתבים מראש, מקום שיכול לעבוד מבחינת העירייה 24 שעות. ההגבלות של העירייה מאלצות אותנו ללכת למקומות הכי מסריחים של העיר, כמו יד חרוצים והתחנה המרכזית, אבל היתרון הוא שאנחנו מקבלים מקום 'טאבולה ראסה' שמאפשר לנו להמציא הכול מאפס. לא היו כאן מועדונים, מה שהופך אותנו לסוג של חלוצים".

>> דנה לפיד מסבירה מה הופך את הבלוק למסיבה הכי טובה בעיר

אדריכלות ללא אדריכלים

בסיור במקום, בשעת צהריים של אמצע השבוע, שעה שבה שהבליינים שקועים באמצע שבוע העבודה, התחנה המפויחת והמסריחה מלאה בנוסעים מזדמנים. בקומת הכניסה, מול מזנון "התימניה", אין דבר שירמז על קיומו של מועדון אנדרגראונד חדיש מעבר לקירות. בגרסתו החדשה כולל המועדון אולם מבואה רחב ידיים, רחבת ריקודים מרכזית עם עמדת די-ג'יי בגובה העיניים (כך שהרוקדים מקיפים את הדיג'יי ויכולים גם לרקוד מעליו, בקומת גלריה קטנה וצפופה שחולשת על החלל), שלושה ברים, אולם עישון (בשאר חלקי המועדון העישון אסור), במת הופעות וריקודים, משרד, חדרי שירות לאמנים וגם חלל להרחבה עתידית.

החלל כולו משתרע על פני 1,200 מ"ר, שטח שבחלקו שימש עד לא מזמן כמועדון בינגו, וקודם לכן היה חנות "הום סנטר". כשטראקס נכנס לכאן בפעם הראשונה הוא מצא אולם ענק וריק, והבין שהוא יצטרך למקד את המבט. לכן הוסיף תקרה פנימית משופעת משני צידי החלל, כך שגובה האולם הודגש ומיקוד נוצר כלפי המרכז. החלטת העיצוב המרכזית הייתה הקמת קונסטרוקציית ברזל שהתאורה משולבת בה, והיא שמגדירה את חלקיו השונים של המועדון הגדול, כך שיתאים גם למסיבה של 250 איש וגם למסיבה של 850 איש.

החלל הענקי חולק לחללי-משנה, כשאפשר לעבור ביניהם מבלי לעבור ברחבת הריקודים (צילום: גדי דגון)
החלל הענקי חולק לחללי-משנה, כשאפשר לעבור ביניהם מבלי לעבור ברחבת הריקודים (צילום: גדי דגון)

אדריכלים לא היו פה, וספק אם הם היו מסוגלים לעבוד איתו. טראקס החליט לתכנן את המועדון לבד, אחרי רומן לא מוצלח עם "חמישה אדריכלים שאליהם הגענו דרך המלצות. הם באו, ראו והלכו למשרד ותיכננו שם משהו מבלי להרגיש באמת את המקום. אני מבין את האדריכל שמנסה להתפרנס, אבל כדי לתכנן מועדון כזה צריך להשקיע הרבה יותר משני ביקורים. הזמן שקיבלתי מהאדריכלים היה כל כך מוגבל, דבר שלא יכול להשתוות לעבודה של שי (בת זוגו ושותפתו של טראקס, מ"י) ושלי, שעבדנו על התוכניות כל לילה עד שש בבוקר. אני חולם לפגוש אדריכל שיעוף יחד איתי, אבל אילו הייתי נותן לאדריכלים את המושכות, היה לי הרבה פחות סיכוי להגיע לרמה הזו".

מקדש של סאונד

סאונד הוא מה שהנחה את תכנון המועדון, ולא במקרה: טראקס הוא אדם אובססיבי לסאונד, וה"בלוק" הקודם כבר קטף את המחמאה "אחד מחמשת המועדונים עם הסאונד הטוב בעולם" מטעם רדיו 1 של הבי-בי-סי. "המועדון הוא מקדש של סאונד. עמדת הדיג'יי וקיר התאורה שמאחוריו הם כמו הבמה וארון הקודש בבית הכנסת", מתפייט הבעלים. "יש לי פטיש להנאה מהמוזיקה - כמו סמים, רק פחות מזיקים. יש לי תחושה שהעולם צריך להיות כזה, זה גן עדן. כשיש סאונד טוב, יותר קל להגיע לרגעים של האושר". מיקומה של עמדת הדיג'יי, ספונה במרכז החלל, הוא תוצאה של חשיבה על ההתרחשות החברתית שטראקס ושותפיו רוצים לייצר: "אנחנו רואים במועדון בית של קהילה. הדיג'יי נותן לקהילה ומקבל, וגם כשאנחנו מביאים דיג'יי מחו"ל באלפי דולרים, חשוב לנו הקשר בינו לקהל. לכן עמדת הדיג'יי ממוקמת באופן שהוא לא מורם מעם, אלא כמעט במרכז הרחבה ובגובה של 30 סנטימטרים בלבד מרצפת הרחבה, כדי שהוא יהיה מוקף באנשים, ישמע את הסאונד האמיתי שהקהל שומע, ושיהיה במרכז המסיבה".

עץ, ברזל ובלוקים

טראקס לא מסתיר את החיבה שהוא רוחש למרכיבים תעשייתיים חשופים, שמזכירים לו את האכסניה שבה המועדון ממוקם. ברזל, בלוקים ועץ הם החומרים שהתאימו למטרותיו. "אלה חומרים חזקים, מחוספסים ויש בהם גיאומטריה ועוצמה. הם נותנים תחושה של תחנת רכבת, משהו ברלינאי", הוא מסביר. "רצפת העץ זה הפטיש (Fetish) הגדול של נידאל (הקבלן, מ"י), ומתחתיה ברחבה המרכזית משולבת שכבת גומי עמיד שנותן לך להרגיש את הבאסים יותר טוב, וגם קל יותר לרקוד ופחות מעייף. זו רצפה שהסאונד מהדהד בה".

בדרך כלל מועדונים צבועים בשחור. אתם בחרתם בכחול כהה.

"צבע כהה הוא הכרחי במועדון. שחור בולע הכול, אבל כחול מחזיר קצת מהאור, הוא פחות אטום, ולכן בחרנו בו".

הבלוק. כשמו כן הוא (צילום: גדי דגון)
הבלוק. כשמו כן הוא (צילום: גדי דגון)
את חומר הבניין שעל שמו נקרא המועדון רואים בקירות עצמם, והוא נמצא שם כאלמנט אקוסטי שנועד לרכך את הסאונד. "ככל שמישור הקיר שטוח יותר, כך הסאונד פוגע בקיר וחוזר, וכשהקיר פחות אחיד אז ההחזר פחות מפריע", מסביר טראקס. "שי המציאה את הצבת הבלוקים החשופים והמחוררים, שסופגים את הסאונד מצוין. נידאל הקים קיר אקוסטי שמשלב גם תאורה, ובקרוב נשלב בו גם מכונות עשן".

לנוכח ההשקעה העצומה נשאלת השאלה מהו אורך חייו של מועדון. טרקס לא מתיימר לדעת את התשובה: "מניסיוני, מועדון יכול להחזיק חצי שנה וגם 10 שנים. זה פרויקט יומרני בשביל מועדון אנדרגראונד, באזור לא צפוי".

  • איפה: בכניסה הדרומית לתחנה המרכזית החדשה בתל אביב, מרחוב סלמה, קומת הקרקע

>> ומה הופך את הבלוק לבית של כל כך הרבה בליינים?