בעידן שבו מפעל השיכון הציבורי מצטמצם יחד עם שקיעתה של מדינת הרווחה, עולים מדי פעם קולותיהם של מתכננים ואנשי אקדמיה, שלא שכחו שהתכנון אינו רק כלי בידיהם של יזמים ובעלי השלטון, אלא גם כלי מוסרי לשיפור החיים בעולם. איך עוזרים למיליארדי עניים לחיות בכבוד, ולא בסלאמס שאינם ראויים למגורי אדם? פתרון ראוי לשאלה הזו אינו רק אדריכלי, אלא שלטוני וכלכלי, אך הוא יכול להתחיל בארכיטקטורה. זה מה שקרה בפרויקט המסקרן הזה.

מדובר בתחרות שעליה הכריז ''הרווארד ביזנס רוויו", ביטאון בית הספר לניהול של אוניברסיטת הרווארד האמריקאית. הדבר אירע בעקבות דיון שהתפתח בבית הספר בין כריסטיאן סארקר, יועץ שיווקי המתמחה בנושאי סביבה, לבין פרופסור ויג'אי גובינדראג'אן (Vijay Govindarajan), הוחלט להכריז על תחרות בינלאומית לתכנון בית מגורים שהקמתו לא תעלה יותר מ-300 דולרים. גובינדראג'אן סיפר כי הרעיון עלה בראשו כאשר כל יום, בדרך ללמד באוניברסיטת צ'נאי בהודו, הוא נאלץ לעבור בשכונות הפחונים המזוהמות של העיר.

 אוון גייגר (מקום חמישי) בונה את הבית שהוא מציע (עיצוב: Owen Geiger)
אוון גייגר (מקום חמישי) בונה את הבית שהוא מציע (עיצוב: Owen Geiger)

מדוע דווקא 300 דולר, ולא כל סכום אחר? לדברי שני המארגנים, המספר השרירותי הזה הוא אכן ניחוש מלומד, אך הוא מתבסס על שלוש סיבות:

זהו מספר עגול שמסייע למיתוג המוצר הנבחר (כמו רעיון הלפטופ ב-100 דולר); שנית, חישובי העלויות של ההצעות במונחים אמריקאיים עמדו על 3,000 דולרים, ונהוג לחלק את המונחים הללו ב-10 כדי להגיע לעלויות במדינות עולם שלישי; ושלישית, מחקרים הראו להם שאנשים שהצליחו לברוח ממשכנות עוני מצאו מקלט במקומות שעלו להם 370 דולר בממוצע. כך שזהו מחיר יעד אפשרי, גם אם לא קל.

ההצעה הזוכה בתחרות, הנקראת "Hyper-wattle" (היפר-סבכה), מציעה מבנה פשוט וחזק שיוכל לתפקד כבית מגורים. מאחר שאוכלוסייה ענייה אינה יכולה להרשות לעצמה לרכוש פלדה או בטון, מורכבים קירות המבנה מצינורות פלסטיק ומשקים עמוסי חציר, אדמה או כל חומר טבעי וזמין אחר. שקים או צינורות אלה מחוזקים ומקובעים באמצעות מוטות אנכיים ואלכסוניים, וכך מוקמים הקירות, האמורים לגלות עמידות בפני פגעי טבע ואדם. ההצעה גם כוללת תוכנית עבודה מעשית, להקמת המבנים בשיתוף האנשים שלמענם הם ייבנו.

 ההצעה של מחמודה, מקום 4: הצבעים אינם מקריים (עיצוב: mahmuda)
ההצעה של מחמודה, מקום 4: הצבעים אינם מקריים (עיצוב: mahmuda)

פאטי סטאוטר שהגישה את ההצעה הזוכה, היא אדריכלית נוף בוגרת מכון "פראט" וסיטי קולג' בניו יורק. סטאוטר מתנדבת מאז 2007 בעיצוב פרויקטים מסביב לעולם, ומחפשת פתרונות מגורים לקבוצות מוחלשות. "אני מאמינה שהאל חנן אותי באהבה לתרבויות אחרות ולעיצוב מבנים, על מנת לקבל את הזכות לסייע לאנשים נזקקים לבנות", היא הסבירה את המניעים העומדים בבסיס עבודתה. עוד בטרם התמודדה בתחרות, הספיקה סטאוטר לתכנן ולהקים מבנים בטכניקות דומות, שבהן שותפו תושבים מקומיים.

יש בית - יש אחריות על החיים

מארגני התחרות טוענים, כי כדי לשחרר את מיליארדי בני האדם מהתלות בקרנות ובעמותות צדקה, יש להעניק להם אפשרות לרכוש בית משלהם. זאת, בתקווה שבעלות על נכס ואחריות כלפיו יעודדו אותם לקבל אחריות על חייהם ועל חיי בני משפחתם. המארגנים מתייחסים אמנם לתחרות כאל ניסוי ראשון מסוגו, הם כבר בוחנים אפשרויות להגשמת ההצעה הנבחרת, כדי שהיא לא תישאר על הנייר אלא תצא לביצוע - ובמאסות גדולות.

 הזוכים הדגימו איך הבית ייבנה. הנה ההצעה הזוכה (עיצוב: PStouter)
הזוכים הדגימו איך הבית ייבנה. הנה ההצעה הזוכה (עיצוב: PStouter)

זוכי התחרות התחלקו בפרס בסך 25 אלף דולרים. ההצעות שהעפילו ל-16 המקומות הראשונים בתחרות זכו כל אחת ב-10,000 דולרים, ובמלגה בסך 15 אלף דולרים.

>> והנה פתרון ישראלי עכשווי: אין לך בית? תפלוש

הזווית הישראלית

בישראל הצטבר ניסיון משמעותי בתחום זה, מתקופת המעברות שנבנו לעולים בשנים הראשונות לאחר קום המדינה. גם כיום מתכננים בארץ מבנים זולים וידידותיים לסביבה, כגון בית הספר הבדווי שבתכנונו השתתף האדריכל מריו קוצ'ינלהבמדבר יהודה.

בכלל, בנייה מהירה וזולה העסיקה לא מעט מתכננים במזרח התיכון במהלך המאה העשרים. אחרי הכל, מה היה "חומה ומגדל", מבצע ההתיישבות המתוחכם שנעשה כאן לפני קום המדינה, אם לא הקמה של 53 יישובים מחומות ומגדלים שהורכבו מלוחות עץ ופח, ומולאו באדמה ואבנים?

הצורך לא נעצר שם. בראשית שנות ה-50, מיד לאחר קום המדינה, דאגו השלטונות להקים רבבות מבני מגורים זמניים מעץ, פח וגם בד, שנועדו לאכלס את העלייה הגדולה שהגיעה מכל קצות תבל. בפרויקט המעברות השתתפו טובי האדריכלים מהארץ ומחו"ל, בהם האדריכל הנודע לואי קאהן. עברו 40 שנה ללא בנייה מהירה וזולה לעולים חדשים, עד שב-1990 קרסה ברית המועצות ומיליון עולים חדשים הציפו את המדינה. כדי לשכן אותם, הוקמו אתרי הקרוואנים ברחבי המדינה. במקרה הזה ניתנו לעולים מבני מגורים מתועשים באיכות גבוהה יחסית, שלא היו זולים כלל. הדוגמה האחרונה לבנייה מהירה בישראל אירעה לאחר פינוי גוש קטיף, כאשר חלק מהמפונים עברו ל"קראווילות" שהוקמו בשבילם. זה היה פתרון מהיר, אך גם הוא - כמו המעברות והקרוואנים בתקופתם - לא התגלה כפתרון שאנשים נהנים לחיות בו: המחיר הגבוה של יחידות הדיור לעומת איכותן הירודה מייצג כבר בעיה ישראלית אחרת.

>> כך החל הפרויקט: הבלוג של ויג'אי גובינדראג'אן מתעד את התהליך

עוד בתים, פתרונות והברקות בנייה ועיצוב - בערוץ האדריכלות של Xnet