מיטל וינברג-אדר: ה-BFF של גל גדות, שהפכה מדוגמנית לסטייליסטית מצליחה

יום אחרי השקת אלבום הבכורה של אחותה עדי, הצלע הנשית בצמד "רוסו ווינברג" שאותה ליוותה לאורך שלוש שנים של התגבשות אמנותית, הופעות וגיוס הכסף להפקה, מיטל וינברג־אדר עדיין מתרגשת.

עדי ומיטל, שכעת עושות הדים בעיר הגדולה, כל אחת בתחומה, גדלו בטירת הכרמל במשפחה נטולת יומרות אמנותיות, אך עם תמיכה הורית מלאה באספירציות המוזיקליות של האחת ובעיסוק בדוגמנות ובהמשך בלימודי הצילום של השנייה. אנחנו נפגשות ב"פרונטו", מסעדת שף פופולרית בקרב הברנז'ה שבבעלות רפי אדר, חמה של וינברג־אדר ומקום שבו היא ללא ספק בת בית. אמוציונלית ונטולת כל פאסון היא לא מרגישה הכי בנוח עם האייפון שלי, שמונח לצידה במצב "הקלט" פעיל.

זאת שיחה חברית, מיטל, אני לא הולכת להתקיל אותך.

"לא חושבת שיש לי על מה להיות מותקלת".

אוקיי. אז את רוצה לספר לנו למה נטשת קריירת דוגמנות מצליחה בגיל הרך של 24 אביבים לטובת מאחורי הקלעים, רק כדי לשוב ולהתייצב מול העדשה בסיבוב הנוכחי?

"וואו. עלית עליי... היום אני מסתכלת אחורה ומתבאסת על עצמי שלא עפתי על כל דקה בפרק הדוגמנות שלי, שהתחיל בגיל 16. נסעתי, עבדתי בבירות האופנה הגדולות, חייתי בחו"ל וחוויתי אופנה בצורה הכי מגוונת, מתוך עניין שחרג מגבולות המינימום הדרושים כדי לדגמן. התקופה הלא קצרה שבמהלכה שימשתי, למשל, כדוגמנית בית בשנקר, היא לגמרי חלק מההכשרה שלי: בזכותה אני יודעת היום איך בגד בנוי, אילו תהליכים זה מצריך ומהם עולמות השראה.

"יחד עם זאת, תמיד בער בי הצורך להוכיח לכולם שאני לא רק קולב, שיידעו מי אני באמת. הרגשתי שאני חייבת לבטא עוד חלקים בי. בגיל 24 נרשמתי ללימודי צילום ב'קמרה אובסקורה', ואחרי שהבנתי שיש צמצם, מהירויות וחשיפה, עברתי למגמת קולנוע ובמקביל התחלתי לסגנן הפקות, הרבה בזכות קרן ארנלדס, שנתנה לי הזדמנות ב'42 מעלות', מגזין שהערצתי אז. היום אני מבינה שהמעבר אל מאחורי הקלעים פתר מבחינתי את האמביוולנטיות ביחס שלי להימצאות בפרונט, דבר שאני מתמודדת איתו עד היום בבלוג. יש לי את המודעות ואת הניסיון, אבל זה בהחלט לא קל עבורי".

קיבלת את תפקיד סטייליסטית הבית של קסטרו בתקופה שעדיין דגמנת, ללא רזומה מוכח בתחום. איך זה קרה?

"אחרי כמה עונות שבהן נבחנתי לתצוגה של קסטרו ונעניתי בשלילה בשל שערי הקצוץ, הגעתי סופסוף למדידות. אחרי שנקר אתה מכיר כמעט את כל צוותי העיצוב בארץ, ולהפתעתי גיליתי שאת הבחור שפיקד פה על העניינים לא הכרתי. התחלנו לדבר. זה היה עומר פוזנר (לימים בוגר שנקר ומעצב המותג Roomeur לצד חגית כסיף; מ"ר), סטייליסט הבית של קסטרו באותה תקופה. כשהוא סיפר לי על התפקיד, הרגשתי שזה תפור עליי. 'איזה כיף לך', אמרתי. 'כן', הוא ענה, 'אבל אני בדיוק עוזב'. 'אשכרה? אז אני רוצה את התפקיד', התלהבתי. לא יודעת מאיפה זה בא לי.

"הוא שאל אם יש לי ניסיון בסטיילינג ותיק עבודות, ואחרי שהתוודיתי שלא ממש אבל שאני בטוחה שאוכל לעשות את זה, הוא פסק שפספסתי את הרכבת והם בשלב שני המועמדים הסופיים. טוב. עם תום המדידות, בעודי בתחנת האוטובוס בבת ים, זה הִכה בי: רגע, זה מה שאת רוצה לעשות, אל תוותרי כל כך מהר. חזרתי למשרדים ואמרתי לעומר: 'תקשיב, אתה חייב לתת לי הזדמנות כאן, תשאל אפילו את המעצבים'. דיברנו בערב, בסוף השבוע אספתי באישורו בגדים מקסטרו, התקשרתי לדודי חסון, שהיה אז צלם מתחיל שגיליתי דרך '42 מעלות' ונגנבתי מהעבודה שלו, ולקסניה שסטקובסקי, דוגמנית מדהימה וחברתי הטובה, והרמנו יחד הפקת אופנה שזיכתה אותי בתפקיד.

"בחמש השנים שהייתי שם למדתי את כל מה שאני יודעת על אופנה ועל הדרך לספר סיפור בתוך מסגרת מסחרית של העולם האמיתי, בשפה שמתאימה לצרכן הישראלי. כחלק ממחלקת השיווק הייתי נוכחת בתהליכים של הגדרת השפה החדשה, החיבור לאורבניות התל־אביבית, הקמת האתר והכניסה לעולם הדיגיטל, דברים שסללו לי דרך למה שאני עושה עכשיו".

ועם זאת, חמש שנים אחרי, בצעד אמיץ עזבת את עבודת החלומות בקסטרו. האם כבר אז הבנת מה תרצי להיות כשתהיי גדולה?

"הרגשתי שאם אני רוצה לעשות עוד צעד בחיי המקצועיים – זה הזמן. שקלתי כמה אופציות, ובהן לימודי עיצוב פנים וייעוץ בתחום האופנה במשרד פרסום מוביל, ואז נחתה עליי ההצעה לניהול אמנותי מהסטארט־אפ המבטיח Style River, שבדיוק נרכש על ידי מאקו, וזה מה שעשיתי בשנתיים הבאות. דרכינו נפרדו על רקע חילוקי דעות לגבי החזון, לא לפני שאמיל (בנה בן השלוש; מ"ר) נכנס לחיי ושינה את הכל. בגללו, אגב, לא אכפת לי משום דבר – מה יחשבו, מה יגידו. מרכז הכובד שלי עבר לברנש אחר, ולפרפקציוניזם שפעם התגאיתי בו אין יותר מקום בחיי, כי הוא תוקע ומונע מדברים לזוז. באופן פרדוקסלי אני הרבה יותר נאמנה ומחוברת לעצמי מאז שאני אמא, ואולי זאת הסיבה שהרשיתי לעצמי להעז ולחלום בגדול.

"תמיד נפעמתי למראה הקמפיינים של דיור ובלנסיאגה, מהאסתטיקה המהוקצעת, מהאווירה, מהסיפור. כשבדקתי מי עומד מאחורי הדברים, הגעתי בכל פעם מחדש למשרד הקריאטיב Baron & Baron, שכבר 25 שנה מגשים את הפנטזיות של כל בתי האופנה הגדולים ומביא אותן לדפוס. בסתר לִבי ייחלתי לעשות משהו דומה, לפני שבכלל ידעתי מה זה להיות קריאטיב דיירקטור. עד שפגשתי את פביאן ברון, מייסד המשרד, על הסט לבושם של גוצ'י בכיכובה של גל גדות, שהציעה לי להצטרף אליה לצילומים".

תני לי לנחש: הוא החתים אותך על חוזה מעורר קנאה ואת מעתיקה את פועלך לניו יורק.

"לא בדיוק. בתור התחלה הייתי 'החברה של גל'. היא דאגה להציג אותי כמשפיענית אופנה בישראל, כצלמת מוכשרת, כאיט־גירל ומה לא. 'כדאי לכם להציץ באינסטגרם שלה', היא אמרה. מפה לשם כל הצוות התחיל לעקוב אחריי והציעו לי לצלם על הסט – ואף אחד לא מצלם על הסט. תביני, הכל אפוף סודיות. חודשים אחרי שזה נגמר היה אסור לדבר, וזה חירפן אותי כי כל כך רציתי לחלוק את החוויה הזאת.

"לא זוכרת באיזה שלב הבנתי שאותו פביאן המקסים שהוצגתי בפניו הוא פביאן ברון, איש שאחריו אני עוקבת שנים. יצא ככה שבארוחת הערב ישבנו האחד ליד השנייה ולא הייתה לי ברירה אלא לפתוח בשיחה, להתוודות בפניו בהערצתי. זה דרש ממני המון – מעולם לא ניצבתי מול מישהו שהוא מבחינתי השראה, אייקון. נורא התרגשתי, וגם הוא היה מובך. נהיה שיח, וזה הרגיש הכי טבעי. לרגע הרשיתי לעצמי לגעת בחלום ולגשש. אני בן אדם שמודע לחשיבות המומנטום, אבל לא יודע לתקוף, אלא לרקוד סביב זה. וזה מה שעשיתי.

"אני אמורה לפגוש את פביאן בשבוע האופנה בניו יורק, עוד חלום שאני עומדת להגשים, ואז נראה. העולם מספיק קטן כדי למצוא דרך, אם מאוד רוצים. אני לא חיה בפנטזיה של 'יבואו ויציעו' ואין לי ממש תוכנית, אבל פביאן ברון התייעץ איתי על הסט של גוצ'י, אולי רק מתוך נחמדות, והוא מגיב לי באינסטגרם, ואני ממוטטת מזה".

סלפי, אמנות ואופנה

בינתיים את חיה את החלום בקנה מידה מוקטן, דרך עמוד האינסטגרם שלך, מול קהל הולך וגדל. ספרי איך הכל התחיל, מתי הפך התחביב למקצוע ולאן לדעתך כל זה הולך?

"אני טיפוס נורא רגשי ויש בי משהו שרוצה כל הזמן לחלוק את החוויה שלי עם העולם, לתאר אותה לפרטי פרטים. שנים חשבתי שאני לא יודעת לדבר, ולכן הרבה פעמים הדיבור עם הידיים, בטונים חזקים – זאת צורת התקשור שלי. גם כשמישהו מספר לי חוויה, אני לגמרי חווה את זה דרכו. אני כל הזמן חווה את כולם, עד כדי הצורך לסנן.

"גיליתי את האפליקציה דרך חברה טובה, ולאט לאט הבנתי שזאת הזירה שמאפשרת לי לעשות את כל מה שאני אוהבת: לצלם ולספר את הרגעים שלי במין יומן ויזואלי להלך הרוח שלי. הפידבק הדהים אותי. גיליתי שאני מצליחה לגעת באנשים שהם לא רק קבוצת פאשניסטות. יש בפיד שלי מקום של כבוד לאופנה, אבל חשוב לי לשלב בו תכנים אחרים מבלי לפרוץ את תקרת הזכוכית האינסטנטית, הפופית של הזירה שבה אני פועלת. קונספט הסלפי, למשל, הרגיש לי קצת משונה, עד שליאת (לוי-קופלמן, עורכת המגזין) וחברה טובה שלי אמרה לי 'נו, אמנות, ווטאבר, תראי מה את לובשת כל בוקר!', אז אני עושה גם את זה.

"אני חושבת שהאותנטיות הזאת של הסיפור שלי קוסמת לחברות מסחריות שפונות אליי. תחת כובע היועצת אני מעניקה ללקוחות שלי את החיבור העדכני לכאן ועכשיו ותורמת מניסיוני העשיר בשיווק ודיגיטל בעבודה מול משרדי פרסום. תחת הכובע האמנותי אני מצלמת מאחורי הקלעים ויוצרת תוכן אינסטגרמי, בין היתר לקסטרו, קרליין, פקטורי 54 ולוריאל. זאת מיומנות שאני הולכת ומטפחת, ולאחרונה סופסוף התחייבתי למצלמה רצינית משלי ואפילו השקעתי בגוף תאורה.

"מעצבת הנעליים שני לקס הייתה הראשונה שביקשה ממני לצלם קמפיין עונתי על תקן צלמת. חששתי, אבל זרמתי ויצא מגניב. אני מודה שהאינסטגרם הפך להיות עבודה. פתאום מגיעים לתובנה שיש להעלות שתי תמונות ליום על מנת לייצר את הדינמיות הזאת בחשבון, אבל אני עדיין אוהבת את זה ונהנית מזה. תקופה מסוימת חייתי בתחושה שזה משהו ארעי, היו לי אפילו שני משברים של 'זהו, נמאס מהאינסטגרם', אבל לא עוד".

לאן היית רוצה לקחת את ההשפעה האינסטגרמית שלך, חוץ מהצורך הברור להתפרנס, להצליח ולהיות מוערכת?

"בסופו של דבר אני מקווה שאצליח ליצור משהו משמעותי. להראות שכולנו אנשים, שאנחנו פה לחוויה הזאת בפעם הראשונה והיחידה. לאחות קרעים. אני יודעת שזה נשמע כמו נאומה של מלכת יופי ואני לא מתכחשת לאופי האסקפיסטי של הפיד שלי, אבל זה הכיוון. בעתיד ארצה לגעת גם במוזיקה ולממש את החלום הישן שלי לצלם סרט. זה משהו שמתבשל בי כי אני יודעת שזה מסע ארוך, אבל קולנוע עבורי הוא עולם ומלואו. אני חייבת לציין שעשיתי סרטים שאני אוהבת לחזור אליהם עד היום".

את מרגישה שאת מייפה את המציאות?

"לא. אני חושבת שאני רואה אותה יפה כזאת. אני חייבת להגיד שמאז שהפופולריות שלי עלתה יש יותר דברים שהחלטתי לשמור לעצמי".

מה את הכי נהנית לצלם?

"פרחים. עצים בשדרה בשעה המסוימת הזאת, כשהם חצי שקופים וחצי מוצללים וזוהרים".

איך את מביאה את הזווית שלך?

"לא רוצה להתיימר, אבל אני חושבת על הציירים הגדולים. תמיד היה מישהו שקם ויצא נגד הזרמים המקובלים, שבר את הכלים. זה יישמע קלישאתי, אבל אני משתדלת להיות קשובה לעצמי ולהעז לספר ולהראות את הדבר שלי למרות המרוץ, הקוטביות בין הרצון למציאות. הקונפליקט הפנימי הזה הוא אינסופי – בין האמנית שבי לבין חשיבה מסחרית, גם אם היא נועדה לשרת אנשים. אם אני מקדמת דברים חיוביים ובאופן שונה וייחודי, אז למה לא? האם אני אמנית? מכרתי כמה צילומים בגלריות. להגיד שאני אמנית זה מאוד להחמיא לעצמי. יש בזה גם פן מאוד טכני, נרכש. עם הניסיון לומדים להבין מה עובד. אני יודעת באיזו שעה הדברים ייראו הכי קסומים. ויש רגעים שבהם אני עדיין מצליחה להפתיע את עצמי".

מהם הסודות להצלחה בתעשייה הזאת, לדעתך?

"הסוד הוא שכולם מחפשים מישהו שיבוא וייקח את האחריות ואת העשייה על עצמו. אני עושה דברים שקשים לי כל יום. יש לי דרייב של חיה, אני כל כך רוצה את זה שלפעמים קשה לפרוט את זה לעשייה. אם פעם הדברים זרמו, היום אני לוקחת את היוזמה לידיים וגורמת להם לקרות".

מה בעלך אומר על העיסוק הבלתי פוסק הזה בדיגיטל, שבוודאי אין לו יום ואין לו לילה?

"עצם העובדה שהפכנו לבוהי מסכים לא יכולה שלא להטריד. אנחנו מאבדים קשר עם האהובים עלינו, מפסידים חוויות, במיוחד כשזה הופך לעבודה וזמן משמעותי מוקדש לרפרוש של הפיד ולקומנטים. אני בוהת מסך, אבל עם אצבע על הדופק. אני לא אובססיבית ביחס למה ששמעתי על ההרגלים של מקבילותיי. זה עוד אספקט בזוגיות ארוכת טווח שזקוק לעבודה. 'Her' (סרט של ספייק ג'ונס; מ"ר) – אנחנו כבר כמעט שם. כמו תמיד, מושג האושר והחתירה אליו יישארו, וכל דור יזדעזע מהכלים להשגתו שיאמץ הדור הבא אחריו".

אז מה את לובשת?

איך היית מגדירה את סגנונך האישי, ומה לדעתך הסיבה לשילובך הקבוע במדורי המתלבשים המצטיינים?

"אופנה, כמו כל דרך לביטוי עצמי ולהגדרה עצמית, היא משהו שמתבגרים אליו. הסגנון שלי השתנה במשך השנים. פעם לבשתי רק צבע, אחר כך הייתה לי תקופה של רק שחור. אני מאמינה שיש בסגנון שלי משהו מאוד נקי ולא מתאמץ, ויחד עם זאת מתוחכם. אני אוהבת להשתעשע עם צלליות וטקסטורה ולובשת בגדים מכל קצוות הסקאלה: גבוה, נמוך, יקר, זול. אני קונה מעט (בעלי בטח יחלוק על זה), אך ממוקד, כי עם השנים הפכתי מאימפולסיבית לרציונלית יותר. פעם בעונה אקנה שניים-שלושה סטייטמנטס ונעלי עקב מושלמות. כל השאר יהיו בייסיקים טובים וניטרליים מספיק כדי לאפשר לי ורסטיליות וג'ינס בגזרה שאני אוהבת כרגע.

"אין לי ארון סופר־מגוון, אני משחקת עם מעט הדברים שיש לי. בעקבות הבלוג שולחים לי דברים ואני יכולה להשתעשע בלי להתחייב, וזאת הדרך הטובה ביותר ליהנות מאופנה. אני מתעדכנת ב־style.com, במגזינים ובאינסטגרם, אבל דואגת לשמור על הפרשנות האישית. תקופה ארוכה אנחנו ממחזרים עשורים, טרנדים, ולכן הדגש הוא על שילובים, לצד החומרים החדשניים. הם אלה שיוצרים את העניין. ואני יודעת לשלב".

בתקופה שהעניין הציבורי בבלוגי אופנה עבר לפלטפורמות מיידיות יותר, השקת בלוג מושקע במיוחד – בין Polyvore ל־Tumblr – עם מינימום מלל ותכנים מסחריים אלגנטיים. למה דווקא בלוג, ומה מייחד אותו בנוף המקומי?

"הבלוג הוא בפירוש כרטיס הביקור שלי. הצטברה לי כמות מטורפת של חומרים ויזואליים, כשרוב האנשים נלחמים בשביל לייצר. בנוסף לצילומי אאוטפיטים, שאותם אני מצלמת עם גוני ריסקין, הוא מכיל את עולמות ההשראה שלי: מוזיקה, אמנות, קולנוע, לצד הגיגים ורשמים. עדיין מפחיד אותי להתחייב למילה הכתובה, כמו שהרגשתי פעם לגבי דיבור, אבל כמו שאני תוקפת כל דבר שמפחיד אותי, לא תהיה ברירה אלא להתגבר גם על זה. אני מקבלת המון תגובות ברחוב, בנות מספרות לי על ההשראה שהבלוג מספק להן, וזה מרגש".

האם את מרגישה שיש בנות שמחפשות היום את קרבתך כי את מצלמת נורא יפה?

"אין ספק שהפופולריות שלי גברה בעקבות האינסטגרם. אחת החברות שלי אמרה לי: 'את כזאת גירל קראש!' זה עניין של כימיה. בנות מתאהבות בי דרך העשייה שלי, ואני יודעת איך זה כי אני בדיוק כזאת. וכן, אני יודעת להוציא אותן מעולה. אני נורא אוהבת לצלם בנות. בשבילי זאת הדרך הקלה ביותר לשמח בן אדם".

היית רוצה להיות יותר מוכרת לקהל רחב?

"אני לא חושבת שאני פתוחה לפרסום בכל דרך. אני מאוד שאפתנית ומאוד רוצה להצליח בתחומים שאני עוסקת בהם, ועם זאת די מופתעת מהדרך שעשיתי בשביל להגיע עד הלום. אז הכל פתוח, סוג של. טלוויזיה? אולי, אם הפורמט יתאים. או שכדאי שאמציא פורמט. קרוב לוודאי שלא אתפתה לטראש, אבל זאת דרך לגיטימית בעיניי. עובדה, אני מעריצה את קים קרדשיאן".

טוב, אל השאלה הבלתי נמנעת: עד כמה את זוקפת את הפופולריות שלה זכית לחברות פוטוגנית עם שלל כוכבות ארצנו?

"אני מודעת לעובדה שהחברות שלי הכניסו לחיי פן של זוהר וחשפו אותי לקהלים חדשים. גל גדות, רותם סלע, מיה דגן ו יעל גולדמן – זאת חבורת הסלבס שלי. יש לי המון חבורות, וזאת ספציפית די חדשה. הקשר בינינו התהדק מאוד סביב חוויית האִמהות, ששינתה את כולנו – הנקות והשכמות בלילה, מוצץ כזה או מוצץ כזה, הילדים שגדלים ביחד. זה כיף כי יש לקשר הזה בסיס נורא אמיתי. כשאתה פוגש בן אדם מפורסם יש לך המון דעות קדומות עליו, אפילו אני לא חפה מזה.

"החבורה הזאת לימדה אותי חיוביות והעצמה מהן, ובזכותה אני עוברת תהליך של יציאה החוצה. תמיד היה בי משהו נבוך, שרצה להסתתר, שהתאים לו להיות מאחורי הקלעים. ההימצאות במרכז תמיד הרגישה לי קצת שוויצרית ויומרנית, ופתאום פגשתי אנשים שפשוט נהנים מהחיים, מהיתרונות ומהשתלשלות האירועים סביבם, חולמים, מתמידים ועובדים קשה בלי להתבייש בזה. החברות הזאת באה לי בזמן שהייתי בשלה לה. אז יכול להיות שיש מי שעוקב אחריי כי אני חברה של גל גדות, ואני מקווה שגם לו כיף, כי תקופות ארוכות גל איננה חלק מהפיד שלי".

בארוחת הערב שליוותה את התצוגה האחרונה של קסטרו גל עיכבה סוללת צלמים נלהבת עד שהצליחה לשלוף אותך מההמון לצילום משותף, היא דואגת שתהיי נוכחת בסטים שבהם היא מצולמת, גם בחו"ל, ומכירה לך את בכירי התעשייה. מה קורה שם בדיוק, ואיך את, בתור אדם הרבה יותר פרטי, מתמודדת עם כל הסנסציה הזאת שהיא מעוררת בכל הופעה?

"גל היא חברה טובה שלי עוד מימי שנקר. בקסטרו יחסינו התהדקו, וגם הבעלים שלנו הפכו לחברים קרובים. היא גל שלי, והיא חברה שלי פשוט, ולפעמים אני שוכחת שהיא מה שהיא וגוררת אותה למקומות ההיפסטריים שלי כי שם אני חושבת שיניחו לה. היא מהססת ומנסה למזער את הבלגן, ואז אנחנו יוצאות וזה באמת בלגן. יש כל כך הרבה עניין סביבה שאנשים לא שולטים בעצמם, רוצים לגעת, להצטלם. זה מדהים לראות אותה מתמודדת עם זה.

"בזמן האחרון היא נוסעת המון, אנחנו לא מרבות להיפגש ומאוד מתגעגעות האחת לשנייה. אז כשיש לה הזדמנות להביא אותי לסט הצילומים כחלק מהפמליה שלה, זה מה שהיא עושה. ואני מתה על זה. היא חברה טובה, היא מודעת להזדמנות שהחשיפה דרכה מייצרת בשבילי בנקודת הזמן הזאת והיא שם, והיא רוצה אותי לצידה. היא באמת כוכבת בצורה היפה שניתן לתאר, כיף לפרגן לה. הרצון לחוות את החיים כסיפור חד פעמי, להעריך כל רגע, כל פרח בו, הוא משהו שמשותף לשתינו. היא השראה בשבילי במקום הזה, כי לפעמים אני נמשכת גם לשמיים קודרים. עד היום יש בהם רומנטיקה בעיניי. אבל החלום והאושר הם בהישג יד. זה מפחיד, אבל שווה את המאמץ.

"ב'קמרה אובסקורה' היה לי מורה לאמנות, חיים סלוצקי, שהיה מדהים, מפחיד, מרתק, אנטיפת, רגיש, קר וחם – כל הדברים האלה. כשהצגתי את עבודת הגמר שלי הוא אמר לי: 'את יודעת מה, מיטל? הרוב בשדה האמנות פועל מתוך קושי, מתוך כאב ומצוקה. מעטים מצליחים לעשות אמנות ממקום של אושר. ויש לך סיכוי שם'. אחד הדברים הכי יפים שמישהו אמר לי אי פעם".

מה היית מאחלת לעצמך בעוד עשור?

"העולם הופך למולטי־דיסציפלינרי ויש לי הרבה כובעים לטפח. מסקרן אותי לראות איך הדברים יתפתחו. אני מאחלת לעצמי להתמקצע במה שאני עושה, להשקיע באִמהות ובזמן איכות עם הבן שלי, וגם להמשיך להיות מעודכנת, לצאת לבלות ולהרגיש צעירה וחופשייה, ופחות לבהות באייפון. אולי לפצח את קו התיקים שהתחלתי לעבוד עליו, שהתגלה כדבר המאתגר ביותר שעשיתי בערך. וגם לא יזיק קצת איזון ושקט בין קטעי המרוץ".

אם לא היית מוצאת את עצמך בעולמות הקריאטיב, באיזה מקצוע היית בוחרת?

"הייתי שחקנית פוקר. כמו כל דבר, גם את זה הייתי חייבת לנסות. מדובר במיקרוקוסמוס של הקיום המתרחש סביב שולחן אחד. המשחק הזה מצריך סבלנות, התמדה ואמונה ויש לו מניע מאוד ברור, שהוא זכייה, ניצחון – משהו שמאוד מדבר אליי. כבחורה מאוד קשה למצוא שולחנות לשחק בהם, כי בנים רוצים לעשות גרעפסים ביחד ולהרגיש חופשיים, ובנות, בעיקר כשהן נהיות אִמהות, הרבה פחות זמינות לדבר הזה ופחות מחויבות לו. עם אפס ניסיון והרבה אמביציה לקחתי טורניר מ־40 גברים וחזרתי על ההישג הזה בפעם נוספת. זאת הייתה חוויה מוגזמת, קיצונית, שאת התחושה שלה ארצה לשמר ולזכור. אם האופציה של וגאס לא תצא לפועל, כמובן".

_________________________________________

צילום: מאיר כהן

סטיילינג: מיטל וינברג-אדר 

ע' סטיילינג: ילנה

שיער: מני קלמן

*צולם במלון אלמא בזכרון יעקב